וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים

הדפסה

הפרשה מתחילה בברכות שיבואו לעמ"י כשהוא יקיים את התורה, ברכות המהוות חלק מברית סיני ומ'סֵפֶר הַבְּרִית' (שמות כד, ז). כבר תמהו רבים למה בברכות אלו הדגש הוא על גמולים גשמיים ולא רוחניים: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: (ויקרא כו, ד-ז)

אנו שומעים כאן על שפע כלכלי, על הצלחה בטחונית; אבל לא נזכר כאן עולם הבא ולא נזכרת כאן תחית המתים, כך שכאשר אנו מסתכלים על הברכות הן הרבה יותר מצומצמות מיעודו המלא של עמ"י.

רבים וטובים ענו תשובות שונות לשאלה הזאת, ונבקש להציע כיוון נוסף. אם נסתכל על סוף הברכות, נראה שם נימה שונה: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: (ויקרא כו, יא-יב)

כאן עולה בבירור יעודו של עמ"י. כשהקב"ה אומר "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם" אנו נזכרים באופן מידי בפסוק "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (בראשית ג, ח), שנאמר בגן עדן עצמו. התורה לא מדברת כאן על העולם הבא כי היא מדברת על משהו הרבה יותר משמעותי, על חיים בעולם הזה במדרגה גבוהה יותר מזו שאנו זוכים לה כיום. התורה לא רוצה שנשב ונחכה לעולם הבא אלא שנפעל ונעשה בעולם הזה.

הפרשייה מסתיימת בהצהרה מהדהדת: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת: (שם, יג)

הברכות מדברים על חיים שבהם עם ישראל זוכה לליווי אלוהי צמוד, כפי שהיה בימי המדבר – "וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה" (במדבר י, לד).

ומה בנוגע ליעודים עתידיים, כדוגמת תחית המתים שלא מצאנו לה זכר בברכות?

תחית המתים מפורשת בתנ"ך בחזון העצמות היבשות: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': (יחזקאל לז, ה-ו)

נחלקו חכמינו האם מדובר רק במראה הנבואה או בהתרחשות שהייתה במציאות, אך גם אם נבין שהנבואה קרתה ממש בימי יחזקאל, ברור שעיקרה הוא משל – עם ישראל אמור לשמוע את הנבואה, וללמוד ממנה משהו לעתיד: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה': (שם, יא-יד)

כשאנו אומרים משל, אנו לוקחים דבר שאנו לא יכולים להבין, כי הוא גדול ובלתי נתפס, וממשילים אותו לדבר שאנו יכולים להבין – קטן וקל להבנה. בנבואה המשל הוא תחית המתים, והנמשל הוא דבר הרבה יותר גדול – תחית עם ישראל, 'העצמות היבשות' שיחזרו לארצן.

השבוע אנו נציין את יום ירושלים. לא אדבר כעת על שחרור ירושלים או על כל הישג צבאי אחר שהשגנו במלחמה, אלא על דבר שבעיני הוא הרבה יותר גדול – ההתעוררות הדתית והלאומית של יהדות ברית המועצות.

יהדות ברית המועצות היתה מתה. אחרי שני דורות שבהם נאסר עליהם להתנהג כיהודים, לא היה לרובם כבר שום קשר ליהדות; ובעקבות המלחמה הדבר הזה השתנה. הם שמעו את הקול "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א), וביקשו לחזור לזהותם היהודית ולארץ ישראל.

אני אקריא כמה קטעים שכתבו אסירי ציון על אותו שינוי שחל בתודעת יהדות ברה"מ במלחמה.

פרופ' מרק אזבל, פעיל יהודי ציוני במוסקבה כתב במכתב: בן לילה התברר לנו מה קרוב היה גורלה של ישראל ללבנו. חיינו בפחד נואש, ידענו שהעולם הערבי חמוש מכף רגל ועד ראש ונכון למלחמה. שיש מאה מיליון ערבים ושלושה מיליון יהודים בישראל. רק אסון נראה כדבר מתקבל על הדעת. הידיעות על ניצחון באו כהפתעה מהממת … קשה לתאר את התמורה הפנימית שהתחוללה בקרב היהודים הסובייטים. הם קנו להם רוח חדשה לחלוטין, נשמה חדשה. בפעם הראשונה בדורות רבים היו גאים בהיותם יהודים, בשייכותם לעם המסוגל להילחם בגבורה כנגד כוחות עדיפים בהרבה למען ארצו.

דברים דומים כתב בזכרונותיו נתן שרנסקי, שנידון בברית המועצות למאסר באשמת בגידה במולדת: שלוש שנים לפני כן הטילה עלי מלחמת ששת הימים רושם בל יימחה, כעל מרבית יהודי ברה"מ, כיוון שבמלחמה זו נאבקה ישראל לא רק על חייה, כי אם גם על כבודנו. ערב המלחמה, כאשר אובדנה של ישראל נראה כמעט בלתי נמנע עלצו האנטישמים הסובייטים… אמת בסיסית ונצחית התחוורה מחדש ליהודים ברוסיה, שחירות אישית לא ניתן להשיג על ידי התבוללות. ניתן להשיגה רק בהיצמדות לשורשיך ההיסטוריים.

אחד מאסירי ציון המפורסמים הוא ידידי הרב יוסף מנדלביץ'. הוא ועוד כמה מחבריו ניסו לחטוף מטוס רוסי ולטוס איתו לישראל, והסובייטים תפסו אותם. הוא מתאר בזיכרונותיו את החוויה המכוננת של חזרה לזהותו היהודית: באותו רגע שמעתי את קול ה' שקרא לי לצאת לדרך. באה שעתי לקחת על עצמי את כל המצוות שנצטוו בני ישראל. מנדל[1] הראה לי את הדרך בדוגמא ובמופת אישיים. עדיין הייתי רחוק מלהיות יהודי באמת, אך ביני לבין עצמי החלטתי לבחור בדרך הישר … מתוך תחושה פתאומית של זיקתי לעם ישראל הגעתי לידי הבנת זיקתי לה'.

כשאנחנו רואים את הדברים האלה אפשר להבין את המשמעות של "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (ויקרא כו, מד).

הייתה כאן בריאה יש מאין. אולי אני מגזים, אבל אם אני מגזים זו הגזמה שהיא כחוט השערה, כשאני אומר שהתחייה של יהדות ברה"מ הייתה גדולה מבריאת העולם. כשהייתי נער תהיתי האם אני מספיק מאמין בתחיית המתים כדי לעמוד לפני הקב"ה ולומר לו "נאמן אתה להחיות מתים". אחרי שראיתי את קימת יהדות ברית המועצות אני לא מבין איך אפשר שלא להאמין. תרשו לי לא להתרגש כל כך מתחית המתים – הקב"ה יכול לעשות הכל; גם להחיות מתים. מבחינתי תקומתה של יהדות ברית המועצות גדולה מכך פי כמה וכמה.

כשעזרא הסופר עלה מבבל הוא הגיע לייאוש מעם ישראל. בשיא הייאוש הוא פגש באיש אנונימי בעיני רובנו בשם שכניה בן יחיאל. שכניה באותו רגע מרים אותו מהייאוש ואומר לו: וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה: קוּם כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ חֲזַק וַעֲשֵׂה: (עזרא י, א-ד)

שכניה בן יחיאל אומר לעזרא 'יש תקוה!' – גם אם העם כרגע רחוק מה', הוא יכול לתקן את דרכיך ולחדש את הברית עם הקב"ה. כך לאורך הדורות אנחנו רואים איך, גם אחרי תקופות של ריחוק והסתרה, עם ישראל חוזר לקב"ה, מחדש את הברית איתו ומקדש את שמו בעולם.

ביום ירושלים, אחרי שזכינו לחזות בהגשמת חלקו הראשון של חזון העצמות היבשות, עלינו לפעול לכך שנזכה להתגשמות חציו השני, של אחדות וחיבור בתוך עם ישראל: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: (יחזקאל לז, יט)

(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל פרשת בחקותי ה'תשפ"ד, סוכמה על ידי דוד נבון ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] מנדל-מנחם גורדין, אסיר ציון נוסף. אביו של הרב עמיחי גורדין.