'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ' – תודעה של קדושה
פרשת השבוע פותחת: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט, א-ב)
ומפרש רש"י על אתר, על פי מדרש רבה: דבר אל כל עדת בני ישראל – מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה:
רש"י אומר שפרשת קדושים נאמרה ב'הקהל', במעמד של כל עם ישראל. מדוע?
מעמד הקהל
הקהלת כל ישראל מוכרת לנו משלושה מקומות. ראשית כל, 'יוֹם הַקָּהָל' (דברים ט, י), מעמד מתן תורה בהר סיני. ברור שאירוע כה חשוב בו ישראל קיבלו את התורה מפי הגבורה ונקשרו בברית עם הקב"ה היה צריך להיעשות במעמד מרכזי, לעיני כל העם. דוגמה שניה היא מצוות הקהל, מצווה להקהיל את עם ישראל בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה ולקרוא בפניהם את התורה. מצווה זו היא מעין שחזור תקופתי של מעמד הר סיני, וככזאת על כל העם להתאסף בה כמו שנאסף בהר סיני כדי לקבל את התורה מחדש. רעיון זה מופיע בדברי הרמב"ם בהלכותיו על המצווה: …שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה. (רמב"ם חגיגה ג, ו)
אירוע ה'הקהל' השלישי המוכר לנו הוא בתחילת פרשת "ויקהל", בו משה מקהיל את כל העם ומצווה אותם על הקמת המשכן. במעמד זה העם שומע לראשונה שרצונו של ה' הוא לשכון בתוכם – גם לשיטת הרמב"ן, שסבר שמשה נצטווה על המשכן לפני החטא, הציווי לעם התרחש רק אחר החטא. נקודה זו מסבירה את חשיבות ההתקהלות במעמד זה, שבא לבשר לעם שלא רק שהקב"ה סלח להם על חטא העגל, הוא אף רוצה שהם יקימו עבורו משכן כדי שישכון בתוכם.
אם כן, בשלושת המקומות שסקרנו הייתה חשיבות לעצם הקהלת העם. אבל מדוע נדרשת הקהלה לאמירת פרשתנו?
גופי תורה ועשרת הדברות
רש"י מסביר שזה 'מפני שרוב גופי תורה תלויין בה', אבל ביטוי זה סתום. אם נעבור על הפרשה לא נמצא מצווה אחת בולטת, 'גוף תורה', אלא נראה אוסף נרחב של מצוות. פיזור המצוות שבפרשתנו כה רחב עד שניתן למצוא בה מצווה מכל ששת סדרי המשנה וארבעת חלקי השולחן ערוך.
אפשר שגופי התורה אליהם התכוון רש"י הם עצם המכלול העצום והמקיף של מצוות בפרשתנו. ברוח דברים אלו, מצאנו בהמשך דברי המדרש, שאותו רש"י ציטט: תני ר' חייא פרשה זו נאמרה בהקהל … ר' לוי אמר מפני שעשרת הדיברות כלולין בתוכה. (ויקרא רבה כד, ה)
ובהמשך המדרש מקביל בין עשרת הדיברות למצוות פרשת קדושים. אבל גם חלק זה במדרש לא עונה בצורה מוחלטת על השאלה "מדוע נאמרה הפרשה בהקהל?"
אמנם עשרת הדיברות נאמרו בהקהל, אבל למה צריך לחזור על מצוות דומות גם בפרשת קדושים ולהגיד גם אותן בהקהל? כדי להבין את יחודיותה של פרשת קדושים, ננסה להשוות בינה לבין עשרת הדיברות.
המאפיין הראשון שמבדיל בין הפרשיות הוא הסדר. עשרת הדיברות הן רשימה מסודרת של מצוות שמחולקות לשני חצאים הגיוניים: חמשת הדיברות הראשונות עוסקות במצוות 'בין אדם למקום', והאחרונות ב'בין אדם לחברו'. לעומתן פרשת קדושים מבולגנת, מהציווי על "ואהבת לרעך כמוך" ממשיכה התורה לאיסור כלאים ומאיסור ערלה ונטע רבעי היא מדלגת לאיסור "לא תאכלו על הדם".
מלבד אי הסדר, לפרשת קדושים מאפיין מובחן נוסף – החזרתיות. עשרת הדיברות פותחות בהצהרה "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב), וממשיכות. אך בפרשת קדושים, הביטוי "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" או רק "אֲנִי ה'" חוזר על עצמו פעמים רבות. בכל פעם, אחרי שהסבירה התורה על מצווה אחת או כמה, היא חוזרת על ביטוי זה.
ננסה להשתמש במאפיין זה כדי לפצח את יחודיותה של פרשת קדושים, אבל לפני כן נצטרך לענות על השאלה – מה המשמעות בכלל של אותה קדושה, שמבקש הקב"ה מבני ישראל לאמץ?
תודעה של קדושה
בפשטות, קדושה היא מקום בו הקב"ה נמצא. ארץ ישראל היא ארץ קדושה מכיוון שזו "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים יא, יב). קורבן הוא קדוש כי הוא מוקרב לפני ה'. זוהי גם הדרישה מבני ישראל בפרשה "קדושים תהיו" – אתם מחויבים במצוות רבות אבל לא פחות חשוב מעשיית מעשה המצווה, יש צורך בתודעה מסוים – תודעה של קדושה. אדם צריך לדעת ולחשוב שהוא פועל כי ככה הקב"ה אמר לו לפעול, הקב"ה צריך להיות במחשבתו. הקביעה "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" שחוזרת על עצמה פעמים רבות בפרשתנו היא זו שצריכה להיות בלב תודעתו של האדם כשהוא בא לקיים מצווה, הוא פועל כי ה' א-לוהים ציווה אותו.
זוהי חשיבותה של פרשת קדושים ובגללה היא נאמרה בהקהל, כי היא בונה קומה נוספת על זו של עשרת הדברות ומחדשת לבני ישראל שהמצוות צריכות להיעשות מתוך תודעה של קדושה. עכשיו גם אי הסדר בפרשה, שנראה כאי-סדר מכוון, מובן אף הוא. בעולם בו האדם חי ופועל, המצווה לא מגיעות אליו בצורה מסודרת: בבוקר הוא יכול לעבוד בשדה, בצהריים למכור את מרכולתו בשוק ובערב להיפגש עם חברים; לכל סיטואציה יש את הדינים והמצוות שלה ובכל אחת מהן על האדם לקיים את המצוות מתוך תודעת הקדושה. המצוות לא מסודרות, כדי שנדע שתודעת הקדושה צריכה ללוות בחיי היום יום שלנו ובכל תרחיש שאליו הם מובילים אותנו.
משאמרנו דברים אלו, אולי גם חלקו השלישי של המדרש יקבל פשר: ר' יודן בשם ר"ש בן יוחאי אמר ג' פרשיות הכתיב לנו משה רבינו בתורה וכל אחת ואחת מהן יש בה מששים ששים מצות ואלו הן פרשת פסחים ופרשת נזיקין ופרשת קדושים. (ויקרא רבה כד, ה)
רבי יודן אומר שבפרשת קדושים יש שישים מצוות, אך אף אחד ממוני המצוות לא מצליח למנות בפרשתנו שישים מצוות ויש דיון ארוך איך ליישב פער זה. לא ניכנס לפרטי הדיון, אלא נרצה להתמקד בנקודה אחרת: משמעותו של המספר שישים. אנחנו מכירים את המספר שישים בהקשר עולם המצוות ממקום אחר. הרמב"ם, לאחר סיום מניית רמ"ח מצוות עשה, אומר שהאדם הרגיל יתקל בחייו בשישים מצוות עשה:
וכשתסתכל באלו הרמ"ח מצות עשה תמצא המצות ההכרחיות מהם ששים מצות, ובתנאי שהאיש שאמרנו שחייב באלו הששים מצות ההכרחיות שיהיה ענינו כענין שרוב בני אדם בו. והוא שיהיה עומד בבית במדינה ויאכל המאכלים הידועים למזון האדם רוצה לומר הלחם והבשר ויעשה סחורה עם בני אדם וישא אשה ויוליד בנים. (ספר המצוות לרמב"ם סיום מצוות עשה)
נראה שגם המדרש וגם הרמב"ם רואים "שישים מצוות" כמסמלות מכלול שלם של המצוות שאיתן אדם נפגש. המדרש רוצה בעצם להגיד את הנקודה אליה הגענו, תודעת הקדושה שפרשת קדושים מצווה אותנו לגשת איתה אל המצות היא תודעה שצריכה ללוות אותנו בחיינו בעולם, בכל מכלול המצוות אותן אנחנו פוגשים.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קדושים ה'תשפ"ד, סוכמה על ידי יונתן ויס ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).