אהרן בחנוכת המשכן – 'וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד'

הדפסה

פרשת שמיני מתחילה באופן חגיגי. אחרי שבעת ימי המילואים אנו מגיעים ליום השמיני, בו 'הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם' (ויקרא ט, ד). מיום זה והלאה הקב"ה ישכון בתוך עם ישראל. אמנם כבר במעמד הר סיני הייתה השראת שכינה בתוך העם כולו, אך לאחר המעמד עם ישראל ביקש שהשראת השכינה בצורה הזו תפסיק, כפי שמסופר בפרשת יתרו: 'וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת' (שמות כ, טז), וכן בפרשת ואתחנן: 'אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ' (דברים ה, כא). בניין המשכן הוא התמודדות עם הבעיה – השראת שכינה שעם ישראל מסוגל לעמוד בה; ובכך הוא המשך למעמד הר סיני, כדברי חז"ל בסוף מסכת תענית: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו' (שה"ש ג): ביום חתונתו זו מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש. (משנה תענית ד, ח)

והנה, אחרי תרומת המשכן, בניינו ושבעת ימי המילואים, הגענו ליום השמיני – חנוכת המשכן, בו עם ישראל יזכה להתגלות שכינה; יום חגיגי ומיוחד. עם ישראל

חנוכת המשכן בצלו של העגל

ואולם, חטא העגל מטיל צל כבד על חנוכת  המשכן. לא ניתן לגשת לחנוכת משכן חגיגית, האמורה להמשיך את השראת השכינה של מעמד הר סיני, מבלי להתייחס למה שקרה באמצע – חטא העגל, והמשבר הענק שהוא הביא על יחסי ישראל והקב"ה.

מי שמילא תפקיד משמעותי בחטא העגל, כזכור, הוא אהרן הכהן; הוא זה שהקים מזבח והקריב קרבנות לפני העגל, ותמה עליו משה רבנו בירידתו מן ההר: 'מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה' (שמות לב, כא)? ואף מסופר לנו בחומש דברים כי היה עליו כעס אלוהי חמור: 'וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא' (דברים ט, כ).

ועם זאת, אהרן הוא זה שנבחר להקריב קרבנות ולחנוך את המשכן. משה אומר לאהרן: וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה': וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה: וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם: … וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה': (ויקרא ט, ב-ד ו)

נקל לשער את הקושי הנפשי שיש לאהרן בחנוכת המשכן. הכיצד ייגש אל המזבח להקריב עגל במזבח? הרי הפעם האחרונה בה עמד ליד מזבח עם עגל היתה בחטא הנורא! אמנם, זו גופא הסיבה מדוע הקרבן הוא עגל, כפי שמסביר רש"י: להודיע שמכפר לו הקב״ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה. (שם פסוק ב)

ואולם, אין זה אומר שאין לאהרן קושי בכך, כפי שמתאר המדרש בקטע נפלא: למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו, נכנסה אצלה אחותה, אמרה לה: אחותי למה נכנסת לדבר זה, לא שתשמשי את המלך, הגיסי דעתך ובואי שמשי את המלך. כך אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, למה נבחרת להיות כהן גדול, לא שתשרת לפני המקום, הגס דעתך ובוא ועבוד עבודתך. (ספרא שמיני, מכילתא דמילואים ח)

כפרת החטא – עמידה לפני ה'

הרמב"ן (על ויקרא ט, ג) מפתח בעקבות המדרש את הרעיון שכל קרבנות היום השמיני מכוונים כלפי משבר העגל. הוא מצביע על כך שקרבנות אלו לא הוזכרו בפרשת תצווה, כשהקב"ה מצווה את משה על קרבנות המילואים; ומבאר, שכן ציווי זה היה קודם לחטא העגל ולא היה צורך בקרבנות אלו. העם מצווה בקרבנות היום השמיני רק עכשיו, בעקבות חטא העגל וכדי לכפר עליו. בנוסף, הוא מצביע על דמיון רב בין קרבנות אלו לקרבנות יום הכיפורים. בפרשת אחרי מות אנו קוראים: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה: … וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה: (ויקרא טז, ג ה)

בשני המקומות העם מתכפר בשעיר חטאת ואהרן מביא בן בקר לחטאת ואיל לעולה; ומכאן חיזוק נוסף להצעת הרמב"ן: כשם שיוה"כ מכפר על חטאי ישראל שקדמו לו, כך קרבנות היום השמיני מכפרים על חטא העגל שקדם להם.

נראה להצביע על קשר עמוק יותר בין הכפרות. ביוה"כ הכפרה היא לא כפרת קרבן קלאסית, אלא כפרה שנובעת מעמידה לפני ה': "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ' (שם ל). כך עולה מדברי התוספות (שבועות יג. ד"ה דעבד), שבעוד שקרבן רגיל מכפר על החטאים שנעשו עד אליו, שעיר המשתלח מכפר גם על חטאים שנעשו אחרי הקרבתו; כלומר, עיקר הכפרה אינה תלויה בקרבן אלא ב'עיצומו של יום', בו אנחנו עומדים לפני ה'.

באופן דומה בפרשתנו אנו קוראים שהבאת קרבנות היום השמיני נעשית 'כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם' (ויקרא ט, ד), גם ביום השמיני הכפרה היא כפרה שנובעת מעמידה לפני ה'. כפרה על חטא העגל היא הכרחית להשראת השכינה: החטא הטיל פגם משמעותי במערכת היחסים של עם ישראל עם הקב"ה, ונדרש לתקן אותו לפני שממשיכים הלאה. חז"ל ביטאו את הבעיה בכל חריפותה: 'עלובה כלה מזנה בתוך חופתה' (שבת פח:), ושנינו 'ביום חתונתו, זו מתן תורה' (תענית ד, ח); אם רוצים להגיע לשלב הבא – 'ביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש' (שם) – העם צריך כפרה קודם.  

חשוב לזכור בהקשר זה ששיטת רש"י היא שהמשכן לא היה אמור לבוא כלל לעולם לולא חטא העגל, ואם כן עצם קיומו מהווה מזכיר עוון המחייב את שיקום יחסי ישראל לקב"ה. אף לרמב"ן, שסובר שהמשכן היה אמור להיבנות גם לפני חטא העגל עדיין ישנו צורך לחנוך אותו לאחר חטא ובגידה. לכן, יש לקרוא את פסוקי הפתיחה של הפרשה לאור הצורך הזה.

אהרן למול חטאו

והנה, אם לעם היה קושי לעמוד לפני ה' במשכן, מה נאמר על אהרן שהקושי שלו היה עשרות מונים רב יותר. לאחר הציווי על הקרבנות, משה אומר לאהרן:  קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם. (ויקרא ט, ז)

רש"י מסביר את הצורך בבקשה מפורשת של משה: קרב אל המזבח – שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה: מה אתה בוש? לכך נבחרת. (שם)

זה הרגע הגדול של אהרן: הוא נבחר לכפר על עם ישראל, למרות מעורבותו בחטא המקורי; אך הוא מתקשה לקבל זאת, ו'בוש וירא לגשת'. ומשה אומר לו, אהרן אחי, לכך נבחרת! הקב"ה מחל לך על מעשה העגל! "קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ'.

הבאנו לעיל את המדרש שהביא הרמב"ן,אך לא ציטטנו את כולו. המדרש ממשיך: ויש אומרים: היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור, והיה מתיירא ממנו. (ספרא שמיני, מכילתא דמילואים אות ח)

כשאהרן מגיע למזבח הוא רואה לפניו שור. כל הזכרונות ממעשה העגל צפים ועולים, ואהרן אומר לעצמו: אולי אני לא ראוי. אולי באמת הקב"ה לא מחל לי על מעשה העגל.

העובדה שאהרן מתלבט אם הוא ראוי לשרת לפני ה' בעקבות מעשה העגל מעלה שאלה מתבקשת: מה בעצם היה חטאו של אהרן בעגל? האם היה זה בכלל חטא שטעון כפרה?

אם אהרן קדוש ה' בחר להקים את העגל, הוא חשב שזו הייתה הבחירה הנכונה. אמנם משה (דברים ט, כ) אומר שהוא היה צריך להתפלל אחרי מעשה העגל על אהרן, 'וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא'; אך שלוש פעמים אנו קוראים על הסיבה שאהרן לא נכנס לארץ ישראל ואף פעם היא לא קשורה לחטא העגל, אלא למי מריבה – כלומר, לא היה במעשה אהרן בעגל חטא, או לפחות הוא התכפר לו כליל.

עם זאת, אהרן עדיין לא מרפה מחטא העגל. הרמב"ן (על ויקרא ט, ז) ממשיך ומסביר מדוע: בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי ענין העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר: וחטאתי נגדי תמיד.

הדילמה של אהרן

לאמיתו של דבר, כדי להסביר את התנהגותו של אהרן בעגל, ואת ייסוריו בחנוכת המשכן, עלינו לעמוד על הדילמה בפניה ניצב אהרן בשעתו. בחטא העגל אהרן עמד מול בחירה בלתי אפשרית. היה עליו לבחור באחת משתי אפשרויות גרועות. עם ישראל אמרו לו 'קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ' (שמות לב, א); ובין אם נסביר שמדובר בעבודה זרה ממש או במנהיג שיחליף את משה ברור שמדובר בחטא כבד מאוד, 'חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה' (שם פסוק לא) שמעמיד את קיומו של עם ישראל בסכנה. שיתוף פעולה עם בקשת העם אינו רק חטא אישי חמור של אהרן, אלא החטאת עם ישראל כולו.

מאידך, אהרן יכול להתנגד חזיתית לעם ישראל ולסרב לשתף פעולה, כי זו בגידה בקב"ה וחטא חמור ביותר; אך אהרן גם 'ראה חור בן אחותו שהוכיחן, שהרגוהו לאחר שהוכיחן' (רש"י שם, פסוק ה) והוא מבין שאם הוא לא ישתף איתם פעולה סיכוייו להשפיע עליהם זעירים – העם לא מוכן לקבל התנגדות ותוכחה. בעצם, עליו להחליט האם להתנגד התנגדות עקרונית לחטא חמור, במחיר נתק מעם ישראל וחוסר יכולת להשפיע עליהם בהמשך ולהחזירם למוטב כשההיסטריה שלהם תדעך; או לשתף פעולה איתם בחטא חמור ולהיות שותף למעשה שלהם, מתוך תקוה שעל ידי כך יוכל להצילם בעתיד. אהרן בחר באפשרות השניה – להתפשר על העקרון, לטובת שמירת הקשר עם העם; אך האם זו היתה ההכרעה הנכונה?

נחלקו בכך גדולי עולם, רש"י והתוספות. הגמרא בסנהדרין דורשת פסוק מסוים על חטא העגל: אמר רבי תנחום בר חנילאי לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל שנאמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו. (סנהדרין ז.)

אך סתמה ולא פירשה לאיזה פסוק כוונתה, ונחלקו בכך רש"י והתוספות. רש"י הסביר שהפסוק הוא 'וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה" (תהילים י, ג). הפשרה שאהרן עשה היא פסולה, והוא היה צריך להתנגד לעם חזיתית. לעומתו, התוספות מסבירים שהכוונה לפסוק אחר לגמרי: 'תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן' (מלאכי ב, ו) – השלום והפשרה מתוארים בו כמידות טובות ונכונות. אהרן מקבל בלב כואב את ההחלטה לשתף פעולה עם עם ישראל, ומשה אכן חולק עליו וחושב שזו החלטה שגויה – 'וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם' (שמות לב, כה). רש"י נוקט כשיטתו של משה, אך הבנתם של תוס' הפוכה לגמרי. לשיטתם העובדה שאהרן הסכים לעבוד ביחד עם עם ישראל יצרה השפעה שלו עליהם לטובה, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך; ובכך הוא קיים 'וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן'.

בחירה בלתי אפשרית

כשאהרן עמד מול בני ישראל המבקשים ממנו 'קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים' המצב לא היה שחור ולבן. הבחירות שעמדו בפניו היו בין הגרוע לגרוע יותר, ולא מצב של בו הבחירה היא 'נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע' (דברים ל, טו). אהרן בחר בחירה מסוימת אך לא ברור שהיא הבחירה הנכונה – משה חלק עליו, מאוחר יותר גם רש"י חלק עליו וגם אהרן עצמו לא היה בטוח שהוא עשה את המעשה הנכון.

לא רק בשעת מעשה. גם לאחר ההחלטה, לאורך כל ימיו, אהרן המשיך והתחבט לגבי בחירתו. לכן, גם ביום השמיני, הוא ממשיך להיות מיוסר. אין זה אומר שהוא התחרט והיה נוהג אחרת אם האירוע היה קורה שוב, אלא שהוא נשאר מיוסר ושסוע בנפש – הן מפני שאין לו ודאות שצדק, והן מפני שהוא חש במחיר הנורא של הבגידה בקב"ה, גם אם היה נכון לבחור כך.

זו לא הפעם היחידה שבחירה כזו קורית לאורך ההיסטוריה. גם רבן יוחנן בן זכאי עמד מול בחירה כזו (ראה גיטין נו.-:). הוא יכל לבקש מהרומאים שיחוסו על ביהמ"ק אבל אם הוא היה מבקש כך, ייתכן שהם היו מסרבים והוא לא היה מקבל כלום. במקום זאת הוא התפסר על בקשה קטנה יותר, שיחוסו על יבנה וחכמיה, וקיבל זאת. אכן מאוחר יותר היה מי שחלק על הכרעתו:

קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא: (ישעיה מד) 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל'. (גיטין שם)

גם ריב"ז עצמו לא היה בטוח בבחירתו. הגמרא בברכות (כח ע"ב) מספרת לנו על שעת פטירתו:
 וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי – אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון – אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי – כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי – ולא אבכה? (כח:)

רבים הסבירו שהסיבה שריב"ז חושש היא שאיננו יודע האם הבחירה שלו כשהוא יצא מירושלים היתה נכונה. כשהוא עומד לפני ההגעה לעולם האמת הוא ממשיך לשאול את עצמו האם הוא פעל נכונה.

אבא זצ"ל העיר שבשום מקום לא מסופר על ר' זכריה בן אבקולס שהמשיך והתחבט לאורך כל חייו בעקבות הבחירות שהוא עשה שתרמו לחורבן ירושלים. אנשים כריב"ז, המכירים במורכבות החיים, מקבלים החלטות תוך כדי מודעות ליתרונות וחסרונות בכל צד והם מיוסרים גם לאחר הבחירה, חושבים על מעשיהם מחדש וממשיכים לשאול את עצמם האם הם עשו את המעשה הנכון אך אין זו דרכם של מי שרואה הכל שחור ולבן.

בני אדם לאורך כל הדורות עומדים מול בחירות בלתי אפשריות. דרך הצדיקים היא לבחור אך להמשיך ולהתלבט האם הם עשו את המעשה הנכון.

אהרן קרב אל המזבח וזובח שם עגל. הוא נזכר ב"וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו" (שמות לב, ה) וב"וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה" (שם ד), אך למרות זאת ניגש לשרת לפני ה'. הוא אמנם מיוסר, אך משה מבשר לו שהוא רצוי לפני ה' ושהקב"ה רוצה שיקרב למזבח וישרת לפניו כמשרת אהוב – כי רצה האלהים את מעשיו. מעשה אבות סימן לבנים. גם לפנינו מונחות דילמות קשות, ומוטלת עלינו החובה לבחור בבחירות האלו את האפשרות הפחות גרועה, לעמוד לשרת לפני ה' ועם זאת לא להפסיק לשאול את עצמינו האם בחרנו באפשרות היותר טובה.

(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בערב שבת פרשת שמיני ה'תשפ"ד, סוכמה על ידי דוד נבון ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).