השבת כמשכן?
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: (שמות לה, א-ג)
פרשת ויקהל נפתחת בציווי על השבת, ודומה שפתיחה זו ממשיכה את פרשיית השבת שמופיעה בפרשת כי־תשא, גם שם בהקשר של בניית המשכן. שתי פרשיות אלה מאירות את השבת באור שונה מאשר הפרשייה הראשונה המצווה על השבת, פרשיית 'ויכולו': בעוד ויכולו מציגה שביתה מהתרחשות מחודשת בעולם, שביתה מפעולה אנושית גרידא כעקרון שיכול להיתפס כאוניברסלי, נראה כי פרשיות השבת של ספר שמות מציגות סוג אחר של שביתה – שבת שהיא בעצמה משכן. הקב"ה קורא ליהודי לא 'להסתפק' בבניית המשכן והקרבת הקרבנות, אלא דורש ממנו ליצור זמן בכל שבוע, שבו הוא מקדש את שמו של הקב"ה, זוכר אותו ומקרבו לליבו.
זכור ושמור – יצירה אנושית
שתי פרשיות אלה מדגישות את הברית שבין הקב"ה לבין עמו ישראל, ואת מימד האות, 'אות היא ביני וביניכם' שהשבת מייצגת; ולכן – הסביר הרא"ל[1] – רק בפרשיות אלה מוצגת עשיית מלאכה בשבת כ'חילול' שחייבים עליו מיתה: יותר לא מדובר רק בחוסר מנוחה ביחס לעולם אלא בהפרה של הברית. זאת ועוד: לאור הסבר זה ניתן להבין טוב יותר מדוע 'גוי ששבת חייב מיתה', שהרי הוא חודר אל תוך האינטימיות שבין הקב"ה לעם ישראל, מכניס עצמו למקום לא לו.
דומה אם כן, שלאור הסבר זה במהותה של השבת, יש לראות את מצוות 'שמור' באור אחר. הרמב"ן והראב"ד מסבירים שהקידוש שעושה היהודי בערב שבת לא נועד רק להזכיר לו את השבת עצמה, אלא מהווה קידוש של השבת ממש. היהודי, בכוס היין שבידו ובמילות הברכה שבפיו, נופח בשבת את קדושתה העליונה. את הדברים הללו מדייק הרמב"ן מהניקוד של מילת 'לְקַדְּשׁוֹ' ("זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח)): האות קו"ף מנוקדת בפתח, ומכאן שהיא מתארת פעולה ממשית של קידוש. לאור דברים אלו, ניתן להרחיב את הרעיון גם למצוות 'שמור' ולומר, שמהות איסורי המלאכות איננה הגבלה גרידא – מטרתם ליצור את אווירת הקדושה של השבת, ממש כמו מצוות זכור. בניגוד לאיסורי השמיטה (שבת הארץ), שנתפסים בעינינו כמגבילים את הפעילות האנושית, איסורי השבת 'נוחים' לנו יותר ובאים ליצור אווירה של מנוחה וקדושה.
לא תבערו אש
הגמרא בפסחים (נג:) אומרת, שהסיבה שמברכים על האש בהבדלה שבמוצאי שבת היא שזהו זמן בריאתה. האש מייצגת את פסגת היצירה האנושית, הכוח המניע, ולא לחינם היא נבראה במוצאי שבת – היא מייצגת את פסגת המלאכה האנושית, את הכוח המניע והיוצר. זו הסיבה שהבערה התייחדה בפסוק מיוחד שאוסרה בשבת, זאת מאחר שעניין השבת הוא הפסיקה מהמלאכה הרגילה, מרצף החיים השוטף.
מדקדוק בגמרא בסנהדרין ניתן לראות, שסיבה מרכזית נוספת לכך שגוי ששבת חייב מיתה היא עצם ההפסקה שלו ממלאכה. האדם קיבל מנדט מהקב"ה לפתח את העולם – הן במישור הממשי, הן במישור החברתי הן במישור הרוחני – ועצם השביתה מהמלאכה הזו מהווה חריגה מהשטף הרגיל. בכל זאת, מעם ישראל מבקש הקב"ה לעשות זאת, כדי שהם יוכלו להתכנס איתו, ביום מיוחד של ברית ואינטימיות.
לאור כל זאת, יש לומר כמה מילים על גרמא בשבת. השימוש בגרמא צריך להיעשות תוך שיקול דעת משמעותי: כאשר השבת עלולה להפגע מכך שלא נשתמש בגרמא (כדוגמת פעולות פיקוח נפש שעושים בגרמא ולא בידיים), אין שום ספק שיש צורך בשימוש בה; אולם, אם נשתמש בגרמא בכל רגע נתון וניתן לה (או לגוי של שבת וכד') לעשות לנו את כל צרכינו – השבת מה יהא עליה? כך למשל, אדם שרוצה לבקר את בן משפחתו בבית החולים אבל הדלת מולו איננה פועלת על מנגנון של גרמא – עובדת היותו עומד ומחכה שם במשך שעות רבות עלולה לפגום בצורה משמעותית בשבת שלו. מאידך, לא יעלה על הדעת שכל שקע בבית יעבוד על גרמא כך ששטף החיים הרגיל לא ישתנה ולו במקצת.
כמו כן, אנשים שנמצאים במקומות שבהם חילול השבת מותר, בעיקר מכח פיקוח נפש, צריכים 'לחפות' על החיסרון שבקיום ה'שמור' באמצעות חיזוק ה'זכור'. כל שינוי קטן שניתן לעשות, כל תוספת לכבודה של השבת, יכולים להיתפס כבעלי משקל רב ולהפוך את השבת שלו לקדושה ומשמעותית.השבת היא זמן למפגש עם הקב"ה, זמן להפסקה ממלאכת החיים הסיזיפית (והחשובה) כדי להכניס את הקדושה אל תוך רצף החיים שלנו.
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בערב שבת פרשת ויקהל־פקודי ה'תשע"ז, סוכמה על ידי דניאל הרמן ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] עיין בספרו 'קדושת אביב' בפרק 'קדושת שבת ויו"ט, בפרט עמ' 5-15.