המאבק בעמלק – זכירה וסיפור
פתיחה
בפסוקים שנקרא במפטיר, משה מצווה את יהושע לתעד את מלחמת עמלק שהתרגשה עליהם במדבר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: (שמות יז, יד-טז)
הכתיבה בספר שמשה מצווה עליה לא נועדה להזכיר לדור המדבר את אירועי המלחמה – הם לא ישכחו אותה. עם ישראל יצא ממצרים מוכה טראומה ועם פחד קיומי; כאשר יצאו ממצרים וניצלו מפרעה וחילו, חזרו אליהם רגשות התקווה והבטחון. אך כאשר עמלק מכה באנשים שבקצה המחנה, אותו פחד קיומי חוזר לעם ברגעים אלו, והוא לא יישכח מהם לעולם. הכתיבה שיהושע מבצע נועדה להיות זיכרון לעם ישראל עד עולם – על המעשה שעשו עמלק לעם ישראל, ועל הצורך להשמיד כל אדם מעמלק.
נראה, שבניסיון לכתוב תחושה שאמורה ללוות עם לכל דורות יש כשל מובנה. לשם דוגמא, בספירת העומר יש ספרות הלכה בלתי נגמרת על בר־מצווה \ בת־מצווה שחלות באותה תקופה, אם אפשר לעשות מסיבות ולהשמיע שירים שמחים. המגמה של כל הספרות המדוברת היא בעלת מטרה יחידה: להקל. מנגד, לעולם לא ראיתי שאלה על קיום מסיבה או בר מצווה בערב יום הזיכרון – ברור לכולם שזה לא מתאים.
ההבדל הוא לא רק תלוי במשך הזמן הבעייתי, אלא בהזדהות שלנו עם האבל: אנשים חיים וחווים יום יום את אירועי יום הזיכרון ופעולות האיבה, אך מנגד – התקופה של ימי ספירת העומר, של מות תלמידי רבי עקיבא ומות לוחמי מרד בר כוכבא לא נמצאת בתודעתנו. אולי אנחנו יודעים בשכל שדברים אלה קרו, אך איננו מחוברים לזיכרון ולרגש שלהם.
חוויות והשלכות
נראה שפתרון לבעיה זו מופיעה בדבריו של ירמיה במגילת איכה:
פרקים א'-ד' של מגילת איכה סובבים סביב החוויות הקשות אשר קרו בעת חורבן ירושלים, בעיני האדם אשר היה נמצא שם. כך במיוחד בפרק ג', המדגיש את קשייו וסבלו האישיים של הדובר: אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ: אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר: אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם:(איכה ג, א-ג)
נראה כי בפרק ה' של מגילת איכה עולה כיוון שונה. סגנון הכתיבה משתנה, והאקרוסטיכון נגדע והרגשות אשר מתאר הנביא לא קשורים לחורבן ולזוועת החורבן, אלא עוסקות בתחושת ניכור: אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר: לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים: הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם: כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד: (ה, יט-כב)
החוויה הכללית העולה מפרק ה' אינה מדברת על אירועי החורבן, אלא על ההשלכות שלהם לאורך זמן – חווית הגלות שתימשך לאורך שנים רבות והפחד ממנה. השוני כל כך קיצוני, עד שרש"י מפרש כי מדובר בשתי מגילות שונות לחלוטין בדבריו על ספר ירמיה: דברים רבים כהמה מתחלה היו שלש אלפא ביתין איכה ישבה איכה יעיב איכה יועם והוסיף עליה אני הגבר שכל אות משולשת בה: (רש"י ירמיה לו, לב)
ואכן, נראה כי במגילת איכה יש שתי מגמות שונות: ניסיון לתאר את החוויות אשר היו שם ולהתחבר לאירוע, ומנגד ניסיון לבנות אתוס קולקטיבי לזמן הרחוק.
זכירה וסיפור
חקירה מפורסמת בבית בריסק נוגעת בפער בין סיפור יציאת מצרים לבין זיכרון יציאת מצרים. אנחנו מזכירים את יציאת מצרים בכל יום, בפרשת ציצית, וזו מצוות עשה תמידית – "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג); אך גם יש מצווה מיוחדת לספר ביציאת מצרים, לילה אחד בשנה – בליל הסדר. את ההבדל בין המצווה התמידית לזו הממוקדת בלילה אחד מסבירים כהבדל בין זכרון לסיפור.
בליל הסדר, על האדם לנסות לתאר כאילו הוא עצמו היה שם; כדברי הרמב"ם: בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר (דברים ו) 'ואותנו הוציא משם' וגו'. ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה (דברים ה) 'וזכרת כי עבד היית', כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית: (הלכות חמץ ומצה ז, ו)
מאדם נדרשת היכולת לדמיין כי הוא חוזר אחורה בזמן, וחווה את הסבל ואת הישועה שחש כל אדם שהיה בעם ישראל באותו זמן. דרך החוויות והרגשות, האדם מכיר טובה ל-ה' על מעשה היציאה שעשה לעם ישראל. הרבה מהלכות ומנהגי הסדר שמים דגש על החוויה וההשתתפות, מאותה סיבה – בליל הסדר, אנחנו צריכים לחוות בעצמנו את מאורעות הגלות והגאולה.
לעומת זאת, נראה כי החיוב היומיומי לזכור את יציאת מצרים מתמקד במודעות שכלית ולא בחוויה; אנחנו צריכים לזכור ולדעת את ההשפעה של יציאת מצרים לאורך הדורות: הזכות להיות בנים ועבדים להקב"ה, נתינת התורה ועוד.
נראה כי גם בנוגע לזכרון המאבק בעמלק, בימי משה ובימי מרדכי ואסתר, יש לדבר על שני מרכיבים, הזכרון והחוויה. יש על האדם לחוות את הפחד הקיומי ששרר בעם ישראל בעקבות ציווי רשמי של המלך להשמיד כל אדם מעם ישראל. חוויה זו מתעצמת בדורות האחרונים בעקבות השואה הנוראית שקרתה. אדם יכול לחוש בכך שיש גורמים שינסו להשמיד את כל עמו ולכלותם. זכירת החוויה נהיית לציווי בקשר למלחמת עמלק: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: (דברים כה, יז)
בנוסף, יש להתייחס אל הרכיב של ההשפעה שחווה העם בעקבות תהליכים אלו והמשמעות שלהם לטווח הרחוק. כשם שהאדם מחשיב את עצמו כאח של יהודי הנמצא בעיר אחרת, מדינה ויבשת אחרת, כך יש להתייחס אל יהודי בזמן אחר. מוות של כל יהודי מהווה חיים שלמים שעוצרים ושושלת שנגדעת. הציווי על הזיכרון מהווה רוב נוסף בזכירה: מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: (שמות יז, טז)
האופן בו מבצעים בפועל את סוגי זיכרון אלו מתבטא גם בדבריו של משה אל יהושע. נראה שיש שני אמצעים בהם האירוע שחוו העם בעבר, יכול להמשיך ולפעום בעם לנצח:
ראשית, יש את הסיפור והחוויה שיעברו בין הדורות על המלחמה שנעשתה נגד עם ישראל מפה לאוזן מאב לבנו: 'שִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ'.
מנגד, יש צורך בתיעוד ופירוט של מלחמת העמלק והשפעותיה לכל הדורות, כתב יבש על האירוע והשלכותיו: 'כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר'.
מחר בקריאת זכור נכוון לזכור את האימה שחווה העם בעת שעמלק ניסו לכלותם, פעם אחר פעם. הנס והישועה שחוו העם אז אמור ללוות את האדם בן זמננו. מנגד, נראה שיש לזכור גם את ההשפעה העצומה שהייתה לגזרה על עם ישראל לדורות.
אחרית דבר
טראומה שפקדה את עם ישראל במאה הקודמת, השואה, גם מתמודדת עם האתגר כיצד להדהד לאורך הדורות. אמנם השואה טרייה בתודעתנו כרגע, בזכות שורדי שואה שחיים בזמננו; אך מדובר בעניין של זמן עד שניצולי השואה כבר לא יהיו בינינו, ואנו נדרשים למצוא דרך לשמר את מורשת השואה. עבודת תיעוד נרחבת נעשתה בעקבות השואה, על ההשלכות וההשפעות שלה. אך יש צורך ליצור זיכרון וסיפור קולקטיבי, שיעבור מפה לאוזן בעם על מנת שהזוועות שאירעו בשואה ימשיכו להיות חוויה שכל אדם בעם ישראל חי ומודע לה תמיד.
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת תצוה־זכור ה'תשפ"ג, סוכמה על ידי איתן סיוון ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה).