קונספציה אז והיום
איך לא ידעו האחים?
וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כׇל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: (בראשית מה, א-ג).
האחים נבהלים מגילויו של יוסף, עד כדי שחז"ל מתארים (תנחומא ויגש ה) שפרחה נשמתן, והקב"ה היה צריך להחיות מתים. לכאורה מובנת התגובה הזאת – לכאורה בלתי צפוי בעליל שהמשנה למלך הזה בארץ מצרים, "הַמַּשְׁבִּיר לְכׇל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מב, ו), הוא אחיהם שמכרו לעבד לפני עשרים ושתים שנה. זו הפתעה גדולה.
אלא שכאשר אנחנו לוקחים צעד אחד אחורה וחושבים על הדברים, עלינו לשאול: האם באמת היה כזה בלתי צפוי שאותו המשנה למלך הוא יוסף? האם האחים לא היו יכולים לעלות על זה לבד? אחרי כל הרמזים שהוא משאיר להם? המושל הנכרי הזה נטפל דווקא אליהם ומאשים אותם מיד שהם מרגלים, ואז דורש להביא את אחיכם הקטן "וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ" (שם, כ). איך בדיוק הורדת האח הקטן מוכיח שאינם מרגלים? ובהמשך יחסו של המשנה למלך אליהם מתהפך לגמרי – פתאום, במקום לאסור אותם במשמר, הוא מזמין אותם לביתו לאכול לחם. פעמיים הוא משאיר להם כסף בכל אמתחותיהם. מדובר בכסף שהם נתנו לו בידם; איך יכול להיות שהוא שב אל כל אחד ואחד מהאמתחות שלהם? בפעם ראשונה הם עוד יכולים לדחוק ולומר "אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא" (שם מג, יב), אבל מה יכולים לומר בפעם השניה? בהאשמה על גניבת הגביע כבר ברור להם שמדובר בעלילה בשביל לקחת מאיתם את בנימין, אבל אין להם הסבר למה המשנה למלך המצרי מעונין כל כך דווקא בבנימין.
ועכשיו נוסיף על כל השאלות האלה את השאלות הגדולות: יוסף לא היה מצרי; הוא גם לא היה נראה מצרי. חז"ל אומרים (בראשית רבה צא, ז) שאחיו הניחוהו בלא חתימת זקן ועכשיו היתה לו חתימת זקן. למלכי מצרים לא היו זקן, תסתכלו בתמונות שלהם – בני חם היו גלוחי פנים, וזקן היה סימנם של בני שם. מעבר לכך, ברור שכל אחד במצרים ידע את הסיפור של יוסף, שהוא בעבד עברי שעלה לגדולה בזכות פתרון חלומות פרעה. שוב ושוב האחים משתחווים לפני האדם הזה שמשביר להם אוכל, בדיוק כפי שחלם עליהם יוסף: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" (בראשית לז, ז). לא רק הם משתחווים לפניו אלא מכל העולם מגיעים לפניו – "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (שם, ט).
איך האחים לא חברו אחד ועוד אחד ועוד אחד והגיעו למסקנה המתבקשת שהמושל שמתנהג אליהם כל כך מוזר, שהוא בבירור אינו מצרי, אינו אלא אחיהם בעל החלומות, שאותו מכרו לעבד מצרימה?
קונספציות בכל דור ודור
אם אני הייתי חי בתקופת האחים, הייתי מקים אחריהם ועדת חקירה והייתי קורא לועדת החקירה הזאת בשם "ועדת אגרנט", על שם הועדה הידועה שהוקמה כדי לחקור את המחדל של מלחמת יום הכיפורים, ובזכותה נכנסה מלה חדשה ללקסיקון הישראלי: "הקונספציה".
אנחנו נמצאים בשנת החמישים למלחמת יום הכיפורים, ואני זוכר היטב את האווירה ששררה במדינה בתקופה שלפני המלחמה. ההרגשה היתה שאנחנו חזקים, אנחנו מוכנים, אף אחד לא יעז לתקוף אותנו, אף אחד לא יצליח. אבל הכתובות היו כתובות בדם על הקיר. המלך עבדאללה נפגש עם גולדה מאיר ומשה דיין ואמר להם מפורשות שסוריה ומצרים הולכים לתקוף אותם. היה את אותו האחד במודיעין שגם כן הזהיר מפני אותה המסקנה הברורה. אבל היינו תקועים בקונספציה שהאויבים שלנו מורתעים, וכל הסימנים שבעולם לא הועילו.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששילמנו מחיר כבד בגלל קונספציה. כך גם היה בחורבן יהדות אירופה בידי הגרמנים ועוזריהם. היסטוריון מפורסם וחשוב מאד, בן-ציון דינור, כתב את הדברים הבאים על השואה:
האומנם לפתע באה עלינו הרעה הזאת? האין אנו יושבים דורות על דורות על הרי געש העומדים בעשנם ובכל פעם שרועדת האדמה תחתינו והרי הגעש פולטים את לבם אשם המכלה בנו, אנו עומדים נדהמים ומוכי תימהון, מפני שעצמנו את עינינו מראות, והרבינו להכריז בקולי קולות, שהרי הגעש כבו מכבר, שאין עשן עולה מהם אלא ערפילי בוקר פרושים עליהם ואין בהם סכנה כלל … האם לא חרתה יד האלקים באותיות של אש ודם על לוחות קירותינו במשך ששים שנה ומעלה 'מנא מנא תקל ופרסין'?! (זכור – השואה ולקחה, עמ' 19)
הקונספציה שלנו לא היתה שהגרמנים לא ירצו לרצוח את כל היהודים. בחדשים שלפני פרוץ המלחמה כבר היה זה ברור למשך זמן רב. אלא הקונספציה היתה שהעולם לא יתן לזה לקרות. הקהילה הבינלאומית לא תשתוק; האוקראינים והפולנים ושאר העמים לא ימסרו את שכניהם לנאצים.
אבל העולם שתק. העולם נתן לזה לקרות. והיה עלינו לצפות מראש שכך יהיה. מלחמת העולם השניה הייתה רק 20 שנה אחרי פרעות פטליורה, בהם הרגו האוקראינים לא פחות מ200,000 יהודים, לפי ההשערות. גם כאן העולם לא נקף אצבע, והגוים הרגו ביהודים ללא רחמים גם בלי ציוויים של הגרמנים.
היה כל כך אפשרי לאחים לזהות את יוסף, ובכל זאת, הם לא יכלו להעלות על דעתם שהמשנה למלך מצרים להם הם משתחווים הוא יוסף. הם תקועים בקונספציה של "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ" (בראשית לז, ח) – אתה תמלוך עלינו? אנחנו נשתחווה לך? המציאות הזאת נראית להם כל כך זרה ובלתי אפשרית שהם לא נותנים לעצמם להעלות אותה כאפשרות, גם כאשר הסימנים נמצאים מולם מכל עבר.
רבותי, אני זוכר את התקופה לפני מלחמת יום הכיפורים ואני אומר לכם שהלך הרוח היום במדינה היא דומה. אנחנו חיים בקונספציה. אני לא אומר שמה שיקרה הוא ההפך של הקונספציה, אבל שום דבר לא מובטח. המחשבה ששום דבר לא יכול לקרות לנו, שום אויב לא יכול לאיים על קיומנו – זאת קונספציה שאנחנו צריכים לצאת ממנה. יש קולות שמנסים לערער על תחושת הבטחון הזאת, אבל אנחנו מעדיפים לסתום את האזנים ולהאמין שהכל יהיה בסדר. כמה ממלכות ומדינות נפלו בגלל שהניחו שהכל יהיה בסדר! הקונספציה שכאן אנחנו בטוחים, ששום דבר רע לא יקרה לנו היא קונספציה שמנופצת שוב ושוב, בכל מקום בעולם, בכל נקודת זמן.
אנחנו רואים דוגמה לכוחה של קונספציה בפרשות שלנו גם בראשית דרכו של יוסף, עוד לפני שיורדים האחים למצרים. פרעה אומר ליוסף "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלהים בּוֹ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהים אוֹתְךָ אֶת כׇּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ"(מא, לח-לט). מה אותה החכמה של יוסף שמרשימה את פרעה? החלומות אותם הוא פתר היו כל כך בלתי פתירים? אני לא חכם כמו יוסף הצדיק, אבל אני חושב שאם הייתי עומד לפני פרעה והוא היה מספר לי את חלומותיו, הייתי פותר לו בדיוק באותה צורה. הרי זה כל כך ברור: מדובר על שבע פרות רעות ודקות שיוצאות מן היאור – היאור שמכלכל את כל מצרים – ואוכלות שבע פרות בריאות ומלאות שיוצאות מן מהיאור. אפשר לומר שהכוונה בזה שפרעה יוליד שבע בנות ויקבור שבע בנות, כפתרון החרטמים, לפי חז"ל (בראשית רבה פט, ו)?! שבע שבלים דקות בולעות שבע שבלים מלאות – זה מראה שפרעה ילחם בשבע ארצות (שם)?! ממש מפורש בחלום שיהיה רעב.
ובכל זאת, אף אחד מחרטומי מצרים לא מסוגל להבין את זה, כי הם רואים את הכל דרך קונספציה משלהם. קונספציה שמצרים חזקה, שהיאור לעולם לא ייבש, שלא יכול להיות שכל השובע והכלכלה שרואים מסביב יגמרו. זה פשוט לא יכול להיות ולכן הם לא מעלים את הפתרון הזה על דעתם. רק יוסף שבא מבחוץ, ולא משועבד לקונספציה של שפע ושגשוג תמידיים, יכול לראות את הדברים על בורים ולהגיד את האמת הפשוטה והברורה שיהיה רעב, "כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹקִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹקִים לַעֲשֹׂתוֹ" (בראשית מא, לב). כאמור, אחרי החרטומים, פרשת "מקץ" ממשיכה עם הקונספציה של האחים לאורכה. כל כמה שורות יוסף משאיר לאחים עוד רמז, יש להם עוד הזדמנות להבחין באמת – אבל אותו פזמון שב ועולה להם בראש: "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ? אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?". זה פשוט לא יכול להיות.
הקונספציה של יוסף
גם יוסף, בפרשות האלה, רואה את הכל דרך קונספציה משלו. הקונספציה של יוסף היא שהקב"ה יכול לעשות כל מה שהוא רוצה בעולם, ככל העולה על רוחו, ואין אף אחד בעולם שיוכל להפריע לו. כדבריו לאחים: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: (שם מה, ד-ז)
קונספציה זו של יוסף היא היחידה בכל הסיפור שלנו שנכונה.
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. השיחה הועברה בליל שבת פרשת ויגש ה'תשפ"ג, סוכמה על ידי שמואל גולדברג ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).