חיבורי עבר ועתיד
א. רצון יוסף ואחיו לחיות במצרים
בפרשתנו מסתיימת תקופת האבות בארץ כנען ומתחיל עידן מגורי בני ישראל במצרים. אנו, הקוראים, מבינים כי הירידה למצרים הינה צעד דרמטי וכי צעד זה עתיד להוביל לסבל רב לדורות הבאים. אולם נראה כי יוסף ואחיו לא חשים בגודל האירוע ההיסטורי, אלא הם נראים בטוחים במהלך ובנחיצותו.
ברגע שיוסף מתגלה לאחיו, הוא כבר עובר לשכנע אותם שיבואו מייד למצרים. יוסף אף בטוח כי כל האירועים הקשים בעבר של המשפחה נועדו עבור הרגע הזה: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי… וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם… וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה… מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו… רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד" (מ"ה, ג'-ט')
יוסף מציג את הירידה למצרים כמהלך ברור מאליו, הנובע מגזירת ההשגה הא-לוהית. אולם מסקנותיו נראות מעט חפוזות. האם בהכרח מהלך ההתרחשויות מוביל למסקנה כי המשפחה צריכה לעבור למצרים? האם המשנה למלך לא יכול לפרנס את משפחתו גם בארץ כנען הסמוכה? האם אין הוא יכול לבוא ולבקר כאוות נפשו את אביו גם אם זה יישאר לגור בארצו?
ב. המשיכה למצרים
נראה, כי יוסף מתכוון למטרה נוספת, מעבר להצלה מרעב. אפשר אמנם להסתדר בארץ כנען, אך במצרים המבוססת המשפחה יכולה לחיות בעושר ובכבוד מופלג. היא תהיה מקורבת למלכות ותזכה בכל טוב מצרים, כפי שמורה יוסף לאחים לומר לאביהם: "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" (מ"ה, י')
כאשר יוסף ממשיך ומפציר באחים לקבל את הצעתו, הוא מפריז מעט במעמדו במצרים: "וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם… שָׂמַנִי אֱ-לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם" (שם, ח'-ט')
יוסף מציג כאן את עצמו כ"אב" לפרעה, כמושל וכאדון מצרים, למרות שהוא רק המשנה למלך. נראה כי זו חלק מן המגמה שלו, לשווק את עצמו לאחים ולאביו כמושל מצרים, בכדי לעודד אותם לעזוב את ארצם ולבוא לחסות בצילה של המלכות במצרים[1].
בהמשך, כאשר המשפחה יורדת למצרים, מממש יוסף את תוכניתו לקרב את משפחתו למלכות. הוא לא משאיר אותם אנונימיים בארץ אלא מייד כאשר הם מגיעים הולך יוסף לעדכן את פרעה (מ"ו, ל"א). הוא גם לא מסתפק בכלכלת המשפחה לשנות הרעב, אלא דואג להם ל"אחוזה במיטב הארץ" (מ"ז, י"א). לכאורה, אם מדובר רק על מגורים זמניים לחמש שנות הרעב, אין צורך להתבסס כך בארץ.
יוסף אף דואג ליצור קשר בין אביו לפרעה, הזוכה בברכת יעקב (מ"ז, ז'-י'). מעמדה של המשפחה ממשיך להיות מרומם גם כאשר הרעב הולך ומחריף: המצרים נדרשים למכור את אדמותיהם ואת עצמם (שם, כ'-כ"א) כדי לזכות בלחם למחייתם. אולם במקביל, יוסף מכלכל את משפחתו "לחם לפי הטף" (שם, י"ב). המצרים נדרשים לעבור ממקום למקום בשל מכירת אדמתם לפרעה (שם, כ"א) ובמקביל משפחת יעקב מבססת את אחיזתה בארץ גושן: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (שם, כ"ז)
אט אט, אנו חשים כי בני ישראל לא הגיעו למצרים רק בשל 'פיקוח נפש'. היה כאן גם רצון להתבסס בארץ נוחה ועשירה כמצרים, בייחוד באופן בו הם הופכים למקורבים למלכות.
לו הירידה למצרים היתה רק פעולה זמנית להצלה, היינו מצפים למצוא בהמשך קולות הקוראים לחזור לארץ כנען מייד עם סיום חמש שנות הרעב שנותרו. אולם הסיפור ממשיך כך שהמגורים במצרים נעשים מובנים מאליהם, בשנות הרעב וגם לאחר מכן.
ג. פרעה מול בני ישראל
מי שמצטרף בהתלהבות ליוזמת הירידה, הוא לא אחר מאשר פרעה, מלך מצרים: "וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ…" (שם, ט"ז-י"ט)
פרעה נראה כיוצא מגדרו כדי להביא את המשפחה למצרים. הוא מבטיח להם את טוב מצרים, למרות שיש צפי לעוד שנים ארוכות של רעב.
קשה להאמין כי פרעה עושה זאת רק מטוב לבו או מרוב אהבתו ליוסף. מלכים פועלים בעיקר מתוך אינטרסים פוליטיים ומדיניים. אכן, מעט אחרי שהמשפחה מגיעה למצרים, מתגלה מטרתו של פרעה: "וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי" (מ"ז, ו')
פרעה נפעם מיכולותיו המופלאות של יוסף ומעריך כי שאר משפחתו גם כן בורכה בכישרונות דומים. לכן כדאי להשקיע במשפחה זו, שעשויה להביא תמורה. יוסף גם כן מודע לכוונותיו של פרעה להשתמש בכישרונם של האחים, וחושש כי זה יוביל לטמיעתם של בני ישראל במצרים. לכן, הוא מנחה את האחים מה לומר במפגשם עם פרעה, כך שיוביל להיבדלותם:
"וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן"
(מ"ו, ל"ג-ל"ד)
יוסף והאחים מנסים ללכת כאן בין הטיפות – מצד אחד הם נוהרים להעביר את המשפחה למצרים ולהתבסס בה, אך במקביל מנסים ליצור היבדלות ממנה. כך נוצר הרעיון של ההתיישבות בארץ גושן, שמעט נפרדת ממצרים. כך מאפשר יוסף לאחים לחמוק מתוכניתו של פרעה, שעשויה להוביל להתבוללות של בני ישראל במצרים.
יוסף ואחיו אולי מרוצים מההתחמקות האלגנטית, אך כבר כעת אפשר לחוש, כי בני ישראל מתחילים לאבד את חירותם. פרעה כבר נכנס לענייני המשפחה ומפקח מלמעלה. צריך להתחיל להשתמש בתירוצים ובהסברים בכדי להימלט מתוכניותיו. השפע המצרי אינו ניתן בחינם, גם אם המחיר כרגע מושהה. בינתיים הנסיבות מאפשרות את המצב, אך כאן כבר נזרעים זרעי השעבוד. כפי שאנו כבר יודעים, מהר מאוד ישתנו הנסיבות ובני ישראל יאבדו לחלוטין את חירותם ונבדלותם במצרים.
ד. יעקב והמעבר למצרים
יוסף והאחים נראים חדורי מטרה להשתקע במצרים. גם פרעה תומך ומעודד את הרעיון. היחיד שמראה חששות וספקות מול המהלך הוא אבי המשפחה, יעקב. כאמור, יוסף שלח את האחים לשכנע את אביהם לבוא למצרים, בשל הרעב. אולם נימוק זה לא עושה רושם על יעקב. הגורם היחיד שמשכנע אותו לעזוב את הארץ הוא הרצון הבוער לפגוש ביוסף: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (מ"ה, כ"ח)
אולם יעקב מלא בחששות מן הירידה מהארץ, גם לאחר שמתחיל לנוע לכיוון מצרים. לכן, מתגלה אליו ה' בבאר שבע ומנסה להפיג את חששותיו:
"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם :אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מ"ו, ג'-ד')
מתוך ההרגעה הא-לוהית, ניתן להבין טוב יותר את מהות הפחדים של יעקב. הוא חרד משקיעה והתבססות של המשפחה במצרים. הוא רואה את הנחישות של יוסף ואחיו לנהור אל טוב מצרים וחושש מן ההשלכות. לכן ה' נדרש להרגיע אותו ולהבטיח כי הוא יעלה את בניו משם.
ה' אינו מנמק את הירידה למצרים בשל הרעב. יש סיבה א-לוהית עקרונית יותר – "כי לגוי גדול אשימך שם". כאן מתגלה ליעקב לראשונה, גם אם ברמז, הסיבה האמיתית והעמוקה יותר – עם ישראל חייב להתפתח כעם דווקא מתוך הגלות במצרים. זו הדרך הא-לוהית להצמיח את עם ישראל, כפי שהוצגה כבר בעבר לאברהם, בברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (ט"ו, י"ג)
יעקב נראה כדמות היחידה כרגע שמבינה את הסיבה האמיתית לירידה למצרים. לא קירבה למלכות, שפע או הצלה מרעב מניעות את יעקב. אפילו הרצון לראות את יוסף אינו מפיג את חששותיו. רק ההבנה כי יש כאן מהלך היסטורי רחב יותר מאפשרת לו לעזוב.
אולם למרות דברי ההרגעה והחזון הא-לוהיים, מסתבר שיעקב עדיין מתקשה להשלים עם עזיבת הארץ. בתחילת המסע, כשהוא עוד לפני באר שבע, יעקב מתואר כנוסע בכוחות עצמו: "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע" (מ"ו, א')
הוא נוסע מיוזמתו, מתוך ההתלהבות לראות את יוסף. אולם מבאר שבע והלאה, יעקב הופך לפאסיבי ונגרר: "וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ" (שם, ה')
יעקב קם מבאר שבע אך לא עושה צעד נוסף מיוזמתו – בניו גוררים אותו בעגלות[2]. מודגש כי אלו עגלות ששלח פרעה, למרות שאנו כבר יודעים זאת (מ"ה, י"ט). הדגשה זו כנראה נועדה כדי להזכיר שוב שיד פרעה נמצאת כאן מאחורי המהלך ומובילה את יעקב למצרים, מבלי שהוא שלם עם המהלך. כך אנו חשים במתח שמתחיל להיווצר מתחת לפני השטח, בין פרעה, המוביל את המשפחה אל הגלות, לבין יעקב, שמנסה לשמר את העבר ואת החיבור לאבות בכנען. רק עגלות מפרעה מצליחות לנתק אותו מאדמת אבותיו[3].
נראה כי למרות ההבנה של יעקב כי יש צורך לעזוב את הארץ ולהתבסס במצרים, משהו ממנו נשאר מחובר לארץ ומסרב לעזוב אותה.
ה. יעקב וישראל
האמביוולנטיות של יעקב בירידה למצרים מתבטאת באופן מעניין בהחלפת שמותיו תוך כדי הסיפור. כידוע, בשונה מאברהם ושרה שאינם מופיעים בשמותיהם הקודמים ('אברם' ו'שרי') לאחר שינוי שמם, אצל יעקב הסיפור שונה. הוא אמנם מקבל שם אחר, 'ישראל', אך גם השם הקודם, 'יעקב', ממשיך ללוות אותו.
מרגע שמתחיל סיפור הירידה למצרים, בפרשה הקודמת, מתגלה עקביות בהזכרת שמותיו. השם 'יעקב' הוא שמו הטבעי והראשוני. לכן, הוא מסמל את החיבור שלו לעבר, למשפחת אבותיו ולארץ כנען. לעומת זאת, השם 'ישראל' ניתן לו מאוחר יותר וקשור בייעוד שלו כאבי האומה. לכן הוא מופיע בהקשרים של העתיד, בדגש על הירידה למצרים וההתפתחות שם כעם.
נעקוב אחרי חילופי השמות, החל מהפרשה הקודמת, בה התחיל המגע בין המשפחה למצרים.
'יעקב' אמנם שולח את האחים לרדת להביא אוכל ממצרים בזמן הרעב, אך בשלב זה הוא עושה זאת רק כדי לספק מזון משם באופן נקודתי, כדי שיוכלו להמשיך לחיות בארץ אבותיו (מ"ב, א'-ד').
לאחר מכן האחים חוזרים עם הבשורות הקשות על הדרישה להביא גם את בנימין. 'יעקב' מתנגד לכך בכל תוקף ומחליט על הישארות בנימין בארץ (שם, ל"ו-ל"ח). הוא מונע מהבנים ומבנימין ללכת למצרים ודורש להמשיך להחזיק בהתיישבות בארץ, למרות הרעב.
אחרי תקופת מה, הרעב גובר ויהודה נכנס לתמונה ומצליח לשכנע את אביו לשחרר את בנימין וללכת למצרים. בדו שיח הזה, המוביל חזרה למצרים, משתנה שמו של יעקב ל'ישראל': "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ… וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ… וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ" (מ"ג, ח'-י"ג)
תנועה זו בין השמות ממשיכה גם בפרשתנו. כאשר האחים באים אל אביהם בארץ כנען, הוא עוד מכונה 'יעקב': "וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי… וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף… וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (מ"ה, כ"ה-כ"ז)
אך ברגע שהוא משתכנע לצאת למצרים משתנה שמו: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (שם, כ"ח)
החלפת השמות מלמדת על המאבק הפנימי המתחולל בקרבו, בין הכוחות המושכים אל העבר בארץ כנען לבין הכוחות המושכים אותו קדימה אל הגשמת הייעוד במצרים.
מאבק זה מתבטא באופן מובהק במהלך המסע למצרים. כאשר הוא יוצא אל המסע הוא מכונה 'ישראל': "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע" (מ"ו, א')
אולם בהתגלות ה' אליו בבאר שבע, שמטרתה להפיג את חששו לרדת, אנו כבר פוגשים בחילופי השמות: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שם, ב')
א-לוהים פונה לישראל, היוצא למסע, אך בפועל פונה לחלק שבתוכו המכונה 'יעקב', החלק החרד מעזיבת הארץ וזקוק לעידוד ולתמיכה.
לאחר החזיון קם 'יעקב', אך כאמור הוא אינו מסוגל לנוע למצרים. החלק הזה עדיין מחובר לארץ. לכן נדרשים "בני ישראל" לקחת את 'יעקב' בעגלות אל הייעוד במצרים: "וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ" (שם, ה')
בסופו של דבר בניו מצליחים להביא גם את החלק של 'יעקב' למצרים, וכך להתחיל להניע את גלגלי ההיסטוריה אל עבר הייעוד שהובטח כבר בברית בין הבתרים: "וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ" (שם, ו')
שמו של יעקב נשמר גם במצרים ויש לכך חשיבות רבה – כך נשמר הקשר אל השורשים בארץ כנען. אין כאן רק את 'בני ישראל', השם שילווה אותנו מכאן ואילך, לאורך ספר שמות. גם 'יעקב', אותו אב קדמון, המחבר לתקופת האבות, ממשיך לנכוח במצרים וללוות את בניו.
ו. החיבור לשורשים
מכאן ואילך, עד לסוף הספר, יעקב ממשיך ופועל בחיבור בניו לשורשים בארץ כנען, לבל ישכחו מאיפה באו. לקראת סוף חייו הוא קורא ליוסף, מקשר אותו לארץ כנען ומספר לו על הברכות שקיבל על ירושתה (מ"ח, ג'-ד'). הוא גם מזכיר לו היכן קבורה אמו ובכך מחזק את הזיקה בין יוסף לארץ (שם, ז'). לבסוף, מנבא לו יעקב את החשוב מכל – העתיד של ישראל יהיה בארצם: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם" (שם, כ"א)
לאחר מכן הוא מברך את בניו, כאשר חלק גדול מן הברכות קשורות בישיבה העתידית בארץ (מ"ט). הוא ממשיך ומצווה עליהם לקבור אותו במערת המכפלה וכך משמר את הקשר בינם לבין ארץ כנען. קבורתו גורמת למשפחה כולה, כולל יוסף, ללכת לביקור אחרון בארץ וכך לרענן את הקשר עמה (נ', ט'-י"ג).
את ההצלחה של יעקב בשימור הקשר עם ארץ כנען, אנו נוכחים לראות בפסוקי הסיום של הספר. דווקא יוסף, הדמות שלכאורה נטמעה יותר מכולם במצרים עוד מצעירותו, מזכיר לפני מותו את החיבור לארץ. כאביו, גם הוא מזכיר את החזרה העתידית של ישראל לארצם וגם הוא מבקש כי שם יקברו אותו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (שם, כ"ה-כ"ו)
שני הצדדים של 'יעקב'-'ישראל' בירידה למצרים, היו הכרחיים להמשך קיומו של עם ישראל. רק יעקב היה יכול ליצור את החיבור בין העבר לעתיד, בין תקופת האבות לעידן 'עם ישראל'. החיבורים הללו שהתחוללו בתוכו מתחילת הסיפור ועד לסיומו במצרים, אפשרו לעם ישראל ללכת קדימה אל העתיד במצרים, תוך חיבור מתמיד אל העבר בכנען. חיבורם אלו שימרו אותם ואפשרו לבסוף את שימור הזהות, למרות כל התלאות במצרים.
כאשר עם ישראל בסופו של דבר מצליח לצאת ממצרים, מזכירה התורה את דברי יוסף בסוף ספר בראשית: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות י"ג, י"ט)
כך הושלם החיבור שהחל יעקב בפרשות אלו – הוא העביר את המסר ליוסף, אודות החיבור לארץ וחשיבות הקבורה בה. יוסף הנחיל זאת לדורות הבאים. כך החלה הגלות, כאשר הכיוון חזרה לארץ כבר מבוסס מראש.
(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב.
[1] נאום השכנוע של יוסף לאחים לבוא למצרים מתפרס על פני תשע פסוקים (מ"ה, ה'-י"ג) ונראה ארוך במיוחד. תוכן הנאום חוזר שוב ושוב על הרעיונות בדבר הצורך לבוא למצרים כדי לחיות בה בטוב בשנות הרעב. עצם האריכות והחזרתיות עשויה ללמד על כך שהרעיון אינו כה פשוט ומובן מאליו. לו היה מדובר על מצב פשוט של 'פיקוח נפש', היה ניתן לומר זאת בקצרה, כנימוק מוחלט.
[2] אותן עגלות כבר הוזכרו לפני כן, כאשר פרעה מדריך את האחים כיצד לקחת את אביהם (מ"ה, י"ט). האזכור כאן שוב מיותר ונועד כנראה להדגיש את חוסר שיתוף הפעולה של יעקב במסע.
[3] חוסר הרצון של יעקב במסע בולט עוד יותר אם נשווה בין התגלות ה' אליו כאן להתגלות הדומה שהתרחשה ליעקב בתחילת קורותיו, בבית אל. שתי ההתגלויות ליעקב מתרחשות כאשר הוא עומד לצאת מן הארץ ובשתיהן ה' מרגיע ומעודד אותו לקראת הבאות. אך שם, בעקבות ההתגלות יוצא יעקב במרץ למסע: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם" (כ"ט ,א'). לעומת זאת כאן, יעקב לא מפעיל את רגליו ויש לקחת אותו בעגלות.