"וישב ישראל..ויאחזו בה" – בין היאחזות לתרבות
בלבה של פרשת ויגש עומדת ירידת יעקב וכל ביתו מצרימה. המקצה מאחי יוסף הניצבים לפני פרעה מצהירים בפניו: "…לגור בארץ באנו, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך, כי כבד הרעב בארץ כנען…" [מ"ז,ד]. בני ישראל היורדים מצרימה, לא מבקשים להשתקע במצרים, אלא להישאר גרים [=זרים] במצרים. לדעת ההגר"א, אילו היה בכוונת יעקב להשתקע במצרים, לא היו יכולים בני ישראל להיגאל משם.
אך כוונות לחוד ומציאות לחוד. פרשת ויגש מסתיימת בפסוק קצר אך רב משמעות: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן, ויאחזו בה ויפרו בה מאד", ופרש האבן עזרא שישראל קנו שם אחוזה. הסיבה הכלכלית שהניעה את ירידת כל בית יעקב למצרים נשכחה מזמן, וגם הכוונה המקורית לגור באופן ארעי וזמני נשתכחה מהלב, ובחלוף השנים קנו שם ישראל בתים וקרקעות ונאחזו בקרקע. והרש"ר הירש בפרשו את הביטוי "ויאחזו בה" הדגיש: "נאחזו ונאסרו לקרקע…בהכרה המתוקה להתיישב ולהשתקע כאן, קרובה הייתה הסכנה במשך הזמן לבגוד במסורת השבט ולהתנכר לתעודתו הגדולה". מכאן שמקום מגורים אינו ענין להחלטה כלכלית בלבד שיכולה להיות נכונה לנקודת זמן מסוימת. בבחירת מקום מגורים יש ליתן את הדעת על הסכנה התרבותית והחינוכית לאורך זמן, ויש לבכר במארג שיקולי המגורים את הערכים החשובים לאדם על פני ערכים משתנים, כמו הערך הכלכלי.
בעל הכלי יקר ציין שישראל חזרו בהם מהכוונה רק לגור, והשתקעו במצרים עד כדי שהוצרך ה' להוציא את עם ישראל ממצרים ביד חזקה, ואלו שסרבו לצאת ממצרים מתו בשלושת ימי האפלה של מכת החושך. היאחזות ישראל במצרים היא בעצם תחילת השעבוד במצרים שתחילתה הייתה בהזמנה ידידותית של פרעה: "וקחו את אביכם ואת בתיכם ובאו אלי ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים ואכלו את חלב הארץ" [מ"ה, י"ח] והמשכה הידוע היה: "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך" [שמות, א, י"ג].
בדרכו מצרימה, נגלה ה' ליעקב ומעודדו לרדת מצרימה ואומר לו: "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם" ואף מבטיחו: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה". מדברים אלו ברי שיעקב היה מוטרד ומודאג מעצם ירידתו -הוא וכל ביתו – מצרימה. לדעת הספורנו יעקב חשש מהתבוללות של בניו ומשפחתו בתרבות המצרית, וה' מבטיחו כי במצרים זה לא יקרה "כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם" [מ"ג,ל"ב]. ה' מרגיע את יעקב כי הריחוק התרבותי והחברתי המוחלט בין המצרים לעברים ימנע את ההתבוללות. האמנם? האם ריחוק כזה – ללא השגחה אלוקית – יכול להחזיק מעמד לאורך דורות? לפיכך, הובטח יעקב שה' יהיה עמו ועם זרעו אחריו בגלות, להבטיח שלא תהיה היטמעות כוללת, בלתי חוזרת של ישראל במצרים. ובעלי התוספות ציינו שה' בעצמו ובכבודו נמנה עם היורדים מצרימה, שכן מניית הנפשות עולה כדי שישים ותשעה בלבד, ויחד עם ה' – שבעים נפש. וגם כשעלו ממצרים היו שישים רבוא חסר אחד, ויחד עם ה' – שישים רבוא.
ויש להוסיף כי דוקא סכנת התבוללות כזו היתה להם בין עמי כנען בארץ כנען, מאחר והאחים דברו בשפת הארץ. ה' מבטיח ומרגיע את יעקב, כי דוקא לצורך התגבשותם כעם, עליהם לרדת מצרימה, במקום שריכוזם במקום אחד – בארץ גושן – יחד עם העובדה שכעברים הם יהיו בולטים בזרותם, זרות הלשון וזרות אורחות החיים, יבטיח את אי התערותם והתבוללותם במצרים [י.לייבוביץ]. בהשגחת ה', ההיאחזות הכלכלית במצרים לא תסכן את התגבשות ישראל כעם. אבל האדם היחיד אסור להעמיד את עצמו בסכנה, ואסור לו "לרדת" למקום שבו הוא מעמיד את עצמו ואת משפחתו בפני סכנה לאמונתו, לערכיו.
האמנם הזמנת פרעה את כל משפחתו של יעקב היתה ידידותית? לאחר ההתוודעות הדרמטית של יוסף לאחיו, הדברים מגיעים עד בית פרעה: "והקל נשמע בית פרעה, באו אחי יוסף וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו" [מ"ה, ט"ז]. מה טוב מצאו פרעה ועבדיו בשומעם זאת? לדעת הרמב"ן: "כי היה הדבר להם לחרפה שימשול בהם איש נכרי עבד מבית האסורים יצא למלוך. ועתה בבוא אליו אחים נכבדים, ונודע כי הוא הגון להתייצב לפני מלכים, שמחו כולם בדבר". ולא משכנע כיצד עוד עשרה אחים נכרים, שמגדירים את עצמם כרועי צאן הנתעבים בעיני המצרים, יגדילו את מידת ההסכמה לשלטון יוסף על בית פרעה.
בעל הטעם ודעת סבר כי שמחת פרעה ועבדיו ברדת האחים מצרימה היתה כתוצאה מאינטרס אישי להבטיח שיוסף ימשיך להתגורר במצרים ולהיטיב עמהם. אבל העם שתלו פרנסתם בחכמת פרעה ולא ידעו שהכל מעם יוסף, לא שמחו כלל לראות שהנה יוסף מוסיף בשנות הרעב עוד שבעים נפש למצרים. ויש להקשות האמנם בשנות רעב כבד היתה ליוסף חלופה אמיתית לעזוב את מצרים?!
מדיוק לשון הפסוק "וייטב בעיני עבדיו" ולא בעיני כל עבדיו, לומד המדרש הגדול שלא הכל שמחו בבוא אחי יוסף. בפרשת ויחי, במקום בו מסופר על קבורת יעקב בארץ כנען, מתארת התורה את יחס עבדי פרעה: "ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו, וכל זקני ארץ מצרים" [נ,ז]. לדעתהמדרש הגדול, כששמעו עבדי פרעה על בואם של אחי יוסף, היו בין עבדי פרעה ש"אמרו:מה אם זה [=יוסף] שהוא אחד הורידנו מגדולתינו, הללו [=אחי יוסף] עשרה על אחת כמה וכמה". היו בין עבדי פרעה שחששו מהשתלטות הישראלים החדשים שזה עתה באו על השלטון במצרים. החשש הזה התגבר לאחר מות יוסף ואחיו, כאשר אנו קוראים בתחילת ספר שמות: "הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה… ונלחם בנו ועלה מן הארץ " [שמות, א,י]. אבל לקבורת יעקב, כל עבדי פרעה הזדרזו. וממשיך המדרש הגדול: "הדא הוא דכתיב:'שמח מצרים בצאתם' [תהילים, ק"ה, ל"ח], בצאתם – שמחו, בביאתם – לא שמחו".
אבל לחשש של עבדי פרעה לא היה כל הצדקה אמיתית. יוסף הוא שיוזם ומבקש את ריחוקם של אחיו ממוקדי הכח והשלטון, על ידי הנעת פרעה להסכים ליישובם בארץ גושן. ואף שפרעה מבקש מיוסף "ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי" [מ"ז, ו], האחים עצמם מבקשים לשבת בארץ גושן על מנת לשמור על ריחוק ממוקדי התרבות המצרית. אף שיוסף מציג את אחיו כאנשי מקנה בעלי רכוש, האחים אומרים שהם רק רועי צאן [בניגוד להנחיה של יוסף לאחיו לענות שהם אנשי מקנה]. יוסף ביקש לשבח את אחיו באזני פרעה, שאחיו מכובדים ובעלי מקנה, אך בחרו מרצונם לעסוק ברעיית צאן. האחים חששו שדווקא מפני חשיבותם יבחר להם פרעה מקום מגורים מכובד קרוב למלכות, והעלימו את העובדה שהם אנשי מקנה, והציגו עצמם כאנשים פשוטים, רועי צאן הבזויים בעיני המצרים ולכן אפשרי להם לשבת רק במקום מרוחק כבארץ גושן, והכל כדי למנוע מעצמם כל השפעה רעה מצד מצרים [טעם ודעת].
ולמרות כל ההשתדלויות של יוסף ואחיו להרחיק את הסכנה מהתערות בארץ מצרים,מעלייה בה בגרם המעלות החברתי, בכוח הזמן נשכחה הארעיות של ישיבת ישראל במצרים, והתחזקה סכנת הטמיעה במצרים [נ.לייבוביץ], כפי שעולה מהפסוק בו פתחנו לעיל והמסיים את פרשת ויגש. זהו כוחו של הזמן על האדם ועל מהלך חייו. כוונות של ההווה מתגבשות – בפתוי כלכלי או אחר – למציאות אחרת בעתיד בכח הזמן, ורק היצמדות מתמדת לערכים מבטיחה שהזמן לא ירחיק את האדם מעמו, מתרבותו ומערכיו.
(נשלח ע"י יואב מיליס. מוקדש לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)