אשמה ותיקון

הדפסה

א. התיקון של משפחת יעקב

'סיפורן של משפחות' עשויה להיות כותרת הולמת לספר בראשית. לאורך הספר, אנו נפגשים במשפחות שונות על מורכבויותיהן. התמונה העולה מסיפורי המשפחות לא פשוטה –  שנאה, קנאה ותחרות קיימים כמעט בכל סיפור. אך אם נביט במבט רוחב על סיפורי המשפחות, ניווכח כי ישנה התפתחות חיובית מתחילת הספר ועד סיומו.

במשפחה הראשונה מתרחש הנורא מכל – רצח קין את אחיו הבל. במשפחה השנייה^[1], משפחת אברהם, מתרחש גם כן אירוע לא פשוט – בחירה באח אחד, יצחק, על חשבון האח אחר, ישמעאל, המגורש למדבר.

במשפחה הבאה, משפחת יצחק, הדברים מורכבים מאוד ואנו עדים למתח עצום בין האחים – יעקב ועשיו. מתח זה כמעט ומשחזר את סיפור קין והבל, כאשר עשיו מתכנן לרצוח את יעקב (כ"ז, מ"א). בעקבות זאת, יעקב עובר גירוש זמני מן הבית ובכך מזכיר את מה שקרה בדור הקודם, לישמעאל. לאחר תהליך שעובר יעקב, הוא מצליח לחזור וליצור קשר מחודש עם עשיו. רגע של אידיליה נדירה בין האחים מתרחש כאשר שניהם מגיעים לקבור את יצחק אביהם, ביחד (ל"ה, כ"ט). ניכר כי יש התקדמות במשפחה זו, אולם גם היא מתפרקת בסוף, כאשר עשיו מחליט לעזוב את הארץ מפני אחיו ולשכון בהר שעיר (ל"ו, ו').

רק המשפחה האחרונה, משפחת יעקב, מצליחה להציג בסופו של הספר משפחה אחת ומלוכדת. בעוד שבמשפחות הקודמות תמיד ילד אחד נדחה החוצה, לראשונה, כל ילדי יעקב ממשיכים את דרכו ומקימים ביחד את עם ישראל.

זה לא אומר שבמשפחה זו אין מורכבות – בדיוק להיפך. זוהי משפחה שהיה נדמה שמשחזרת את הסיפורים הקודמים. האחים כמעט והורגים את יוסף, בדומה לסיפור קין והבל. בסופו של דבר הם מסתפקים 'רק' בגירוש שלו, בדומה לסיפור עם ישמעאל. באופן מעניין, האחים מוכרים את יוסף דווקא לישמעאלים ובכך מנסים לשחזר את אותו גירוש קודם במשפחת אברהם (ל"ז, כ"ח).

אולם, למרות שכמעט ומתרחשת חזרה של אותם קשיים, הסיפור מסתיים בטוב. בסיום הספר כל האחים מתגוררים יחד במצרים וממשיכים את דרכו של אביהם.

מתבקש לנסות ולברר מהו סודה של משפחת יעקב. כיצד, בניגוד למשפחות הקודמות, היא הצליחה למרות המשברים לשמור על לכידות? כיצד התגברה המשפחה על הקנאה והשנאה, שהציפו אותה בתחילת דרכה?  

למשפחת יעקב שלש צלעות מרכזיות: יעקב, יוסף והאחים. נראה כי כל אחת מן הצלעות תרמה משהו להתגברות על הקשיים ולסיום בו נשמרת הלכידות המשפחתית. בשיעור זה ננסה לעמוד על חלקם של האחים בסיפור^[2].

ב. אשמה

מבין כל הגורמים במשפחה, אחי יוסף חטאו בחטאים הקשים מכל. האחים הם אלו שהשליכו את יוסף לבור, מכרו אותו לעבד וגרמו לאביהם לצער נורא. ללא ההתערבות הא-לוהית, שגלגלה את האיחוד המחודש, המשפחה היתה מסיימת בהתפרקות, כמו קודמותיה.

אולם, השנים עוברות ונדמה כי משהו קורה לאחים – אשמה כבדה הולכת ומתפתחת בקרבם בשל מעשיהם כלפי יוסף. ניתן לראות זאת כבר בדו השיח הראשון בינם לבין יוסף במצרים, כאשר זה מאשים אותם בריגול: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת: וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ" (מ"א, י"ב)

דו השיח ביניהם לא ברור – יוסף מאשים אותם בריגול ואילו הם מספרים לו על כך שבמקור הם שנים עשר אחים, כאשר הקטן נשאר עם האב והשני נעלם. אין קשר בין ההאשמה לתשובה. אם כבר, היא רק מעוררת יותר חשדות.

נדמה כי כבר בשיח קצר זה, ניתן לראות כי משהו 'יושב' על האחים. מייד כאשר מתחיל לחץ קטן עליהם מצד יוסף, הם פותחים ומגלים את הכאב שעל ליבם – אח אחד מהם "איננו". למרות שמידע זה לא קשור לכאן, הוא פורץ מהם בלי קשר, מייד כשפונים אליהם להבין את זהותם. החיסרון והאבדן של יוסף, הופך להיות לחלק מהם.

בהמשך, לאחר שיוסף משחרר אותם משלושת ימי המאסר, הופכת האשמה שלהם על מכירת יוסף למפורשת:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (שם, כ"א)

למרות שעברו שנים רבות, מייד כאשר מתרגשת עליהם צרה, צפה בהם האשמה על מכירת יוסף. ברור להם כי צרה זו מהווה עונש על חטאם. האשמה רבצה שם כל העת ורק חיכתה לצאת. האחים מספרים כאן גם פרט חדש – יוסף התחנן אליהם מתוך הבור ואילו הם התעלמו מתחינותיו. צעקותיו קורעות הלב של יוסף המשיכו וניקרו בהם לאורך כל השנים. כעת, הן מציפות אותם, כאשר הם עצמם נקלעים לצרה דומה.

האשמה היא הבסיס לתיקון. רק כאשר מתעוררות תחושות אשמה אצל החוטא, אפשר להתחיל לדבר על סליחה וכפרה. בנקודה זו, אנו מתחילים לראות כי האחים בכיוון הנכון. הם חשים באשמה, הם כבר במקום אחר ממה שהיו אז, בשעת החטא.

אולם, בתחושת אשמה לבדה אין די. השאלה הגדולה היא מה עושים עם רגשות האשמה ולאן מנתבים אותם. נראה כי בשאלה זו אפשר להבחין במגמות שונות בתוך האחים.

שתי דמויות בולטות בין האחים לאורך הסיפור – ראובן ויהודה. אם נעקוב אחריהם ניווכח בשני כיוונים שונים לניתוב רגשות האשם, שהובילו למקומות שונים במלאכת התיקון המשפחתית.

ג. אשמתו של ראובן

ראובן מתחיל את הסיפור במצב הטוב ביותר מבין האחים – הוא הראשון מבין האחים שמציג רגש של חמלה ואחריות כלפי יוסף והוא זה שמניא את האחים מלרצוח אותו. ראובן משכנע את האחים להשליך את יוסף לבור, כחלק מתוכנית להציל אותו לאחר מכן (ל"ז, כ"א-כ"ב).

למרבה ההפתעה, בשלב הזה הוא לפתע נעלם מהאזור. בדיוק ברגע בו ראובן לא נמצא, האחים בעצת יהודה מחליטים להוציא את יוסף מהבור ולמכור אותו לישמעאלים (שם, כ"ה).

ראובן מופיע שוב רק לאחר המכירה ומגלה לתדהמתו שיוסף כבר אינו בבור: "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" (ל"ז, כ"ט)

התנהלותו של ראובן נראית תמוהה – כיצד ייתכן שדווקא ברגע הכי קריטי הוא נעלם?! אם תכנן להציל את יוסף, מתבקש כי ישאר לצידו ולא יזיז ממנו את עיניו!

רש"י חש בקושי זה ומציג פרשנות על דרך הדרש:  "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן: וּבִמְכִירָתוֹ לֹא הָיָה שָׁם… עָסוּק הָיָה בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, עַל שֶׁבִּלְבֵּל יְצוּעֵי אָבִיו" (רש"י שם)

פרשנות זו נראית רחוקה מפשט המקרא, אולם ייתכן והיא מצליחה לגעת בעומק אישיותו של ראובן. הוא אמנם חש אשמה, אך היא מובילה אותו לתחושת כאב וסבל, שדווקא פוגעת ביכולת התיקון הממשי. מרוב כאב על חטאו עם בלהה, הוא מפספס את הרגע החשוב מכל ומחמיץ את מכירת יוסף.

העיסוק הכואב באשמה, באופן חסר תועלת, הולך ומתבהר בהתנהלותו של ראובן בהמשך הסיפור.

מייד לאחר שהוא מגלה כי יוסף אינו בבור, קורע ראובן את בגדיו וזועק אל אחיו: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (ל"ז, ל')

סביר להניח כי מדובר על זמן קצר, לכל היותר כמה ימים לאחר המכירה. במקום לקרוע את בגדיו ולהתאבל, הגיוני יותר שיחקור לעומק את אחיו, כדי להבין מה קרה עם יוסף וללכת מהר לחפשו^[3]. עם קצת מאמץ אולי היה משיג את הישמעאלים שהתקדמו לכיוון מצרים.

אך נראה כי יותר מאשר ניסיון לתקן את המצב, ראובן עסוק בתחושות אשם ובהלקאה עצמית. זעקתו מופנית לחלל האוויר והוא לא יוצר שום תקשורת מועילה עם אחיו.

בפסוק אחר כך, כבר נראה כי הוא שותף לאחיו בהונאת אביו עם טבילת הכותנת בדם. הוא מהר מאוד עובר לעסוק בהסתרת האירוע, במקום בהצלת יוסף. גם בזעקתו עצמה, ניכר כי הוא עסוק בעיקר בעצמו ולא בגורלו של יוסף – "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא". ראובן מתמקד בחוסר הנעימות שלו מול עצמו או מול אביו ולא בצורך הדחוף לדאוג ליוסף.

זוהי תוצאה של הצפת רגשות אשם – הן עשויות להפוך לתכלית בפני עצמה ולא לאמצעי לתיקון.

את רגשות האשם של ראובן אנחנו פוגשים שוב בפרשתנו. כאמור לעיל, כאשר האחים נאסרים במצרים, הם נזכרים באשמתם על מכירת יוסף ורואים בכך עונש. ראובן שומע את דבריהם ומגיב: "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (מ"ב, כ"ב)

ראובן מנסה לנער את האשמה מעליו ולהוציא את עצמו מכלל האחים – אתם אכן אשמים, אך אני נקי. שוב, ראובן עסוק רק בעצמו ובניסיון להרגיע את מצפונו. ניסיונו לנקות את עצמו מכל אשמה נראית חסרת בסיס, לאור היכרותנו עם 'היעלמותו' ברגע הקריטי של מכירת יוסף.

נדמה כי ראובן מתנהל כאן לפי הכלל הידוע 'על ראש הגנב בוער הכובע' – כאשר הוא קופץ ומצהיר כי הוא לא אשם, ברור כי בפנים מנקרת בתוכו אשמה כבדה. הוא האח הבכור ועליו היתה החובה להניא את האחים מן המעשה ולדאוג בפועל ליוסף.  

לאחר חזרתם ממצרים לארץ, מספרים האחים לאביהם כי כדי לחזור חזרה להביא אוכל ממצרים, עליהם לקחת גם את בנימין. משמסרב יעקב לכך, פונה אליו ראובן בהצעה מוזרה: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" (שם, ל"ז)

יעקב כלל לא טורח להתייחס להצעה חסרת ההיגיון וממשיך לקבוע בפסקנות כי בנימין לא ירד עמם^[4] (שם, ל"ח). כמובן שנשאלת השאלה – מה עבר במוחו של ראובן, שהציע להמית את שני בניו?! מה גם, שאם נלך עם ההיגיון המעוות שיש להרוג את בנו כנגד בנימין, היה מספיק לכאורה להרוג רק בן אחד!

נראה, כי שוב יש כאן הד לאשמה המייסרת את ראובן על מכירת יוסף. אם הוא לא יביא את בנימין הוא מבקש עונש בדמות הריגת שני בניו – אחד כנגד בנימין ואחד כנגד יוסף, אותו הוא לא הצליח להציל. שוב אנו פוגשים באשמה חסרת התועלת של ראובן.

האשמה הזו מגיעה עד כדי מזוכיזם – רצון בעונש בכדי לנקות את האשמה הכואבת. הוא לא יוצר שום פעולה פרודוקטיבית בעקבות אשמתו, אלא רק מתבוסס באשמה וברצון לפגוע בעצמו ובבניו. זוהי אשמתו של ראובן, שעסוקה בהתייסרות ולא בתיקון. הוא רוצה לחוש משהו מן הכאב שעובר יעקב באבלו על יוסף. הפתרון שלו הוא לחוש גם כן אבל על בניו, לא לנסות ולחשוב כיצד לרפא את המשפחה.

ד. אשמתו של יהודה

יהודה מתבלט מבין האחים לאורך כל הסיפור. הוא זה שמשכנע את האחים למכור את יוסף לישמעאלים במקום לתת לו למות בבור (ל"ז, כ"ו). בשלב זה, נראה כי יהודה נמצא במקום נמוך יותר מראובן, שרצה להציל לגמרי את יוסף. אולם, ליהודה תכונות מנהיגותיות החסרות לראובן – בעוד שזה נכשל בתכנית ההצלה, יהודה מוביל את האחים אחריו.

למרות ההתחלה הבעייתית של יהודה, ניכר כי הוא עובר שינוי משמעותי לאורך הסיפור. שינוי זה מתקשר לסיפור עם תמר. סיפור זה פורץ לפתע באמצע סיפור יוסף ואחיו (פרק ל"ח) ונראה כמנותק וכמפריע לשטף העלילה. אולם, נראה כי הסיפור לא מופיע כאן במקרה. בסיפור אנו פוגשים תפנית עמוקה באישיותו של יהודה, שתוביל בהמשך להשפעה מכרעת על הסיפור הרחב.

אין כאן המקום לנתח את סיפו יהודה ותמר, אך ברור כי הדרמה המרכזית בו קשורה ליכולתו של יהודה לחוש אשמה על מה שעשה לתמר, להודות בטעות ולקחת אחריות. הוא מעיז לעמוד מול כולם ולהצהיר ביחס לתמר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (שם, כ"ו). יכולת זו מאפשרת ליהודה לעסוק בתיקון המצב: האשמה שלו מובילה אותו להתוודות על מעשיו, לשחרר את תמר מעונש ולקחת בעלות על ילדיו שנולדו ממנה. הגורם שמחולל את השינוי אצל יהודה הוא ה"ערבון" שנתן לתמר ואותו היא הוציאה ברגע האמת.

ה"עירבון" ממשיך ומלווה את יהודה, גם כאשר חוזרים לסיפור יוסף.

כאמור, כאשר האחים נדרשים לקחת את בנימין איתם חזרה למצרים, יעקב מסרב בכל תוקף. מצב זה משאיר אותם בסכנת רעב בארץ. ראובן והאחים מנסים לשכנע את אביהם להתגמש, אך ללא הועיל (מ"ב, ל"ו – מ"ג, ז'). היחיד שמצליח בסוף הוא יהודה, שהופך את עצמו ל"ערב" לשלומו של בנימין: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (מ"ג, ט')

דווקא הערבות שמציג יהודה, תופסת את יעקב ומאפשרת לו לשחרר את בנימין למסע (שם, י"א). מאחורי הערבות שמבטיח יהודה, אין שום הבטחה קונקרטית. אין מחיר שהוא מבטיח ליעקב תמורת הבטחת השמירה על בנימין. כזכור, ראובן הבטיח את שני בניו, הבטחה חריגה, שלא עשתה רושם על יעקב.

דווקא הערבות של יהודה, שאין מאחוריה אלא מילים, עושה את השינוי. יעקב מזהה את הערבות של יהודה כרצינית, מכיוון שהיא מגיעה אחרי ההודאה בעירבון מהסיפור עם תמר. שם יהודה זכה בהכרה כי יש ערך למילה שלו וכי הוא לוקח אחריות על מעשיו. בידי אדם כזה, יעקב מרגיש רגוע להפקיד את בנימין.

יהודה אכן עמד במילה שלו ובהמשך מממש את הערבות שהבטיח. כאשר יוסף ביקש להשאיר את בנימין אצלו, יהודה הסכים להפוך לעבד במקום בנימין. יהודה מסביר את בקשתו ליוסף, על ידי הזכרת הערבות שלו ליעקב: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (מ"ד, ל"ב-ל"ד)

יהודה מוכן ללכת עד הסוף ולהפוך לעבד לשארית חייו, רק כדי לעמוד בערבות שהבטיח ליעקב. כאן אנו נוכחים לראות את התיקון הגדול של יהודה – הוא זה שגרם למכירת יוסף לעבד למצרים והוא זה שמוכן כרגע להפוך בעצמו לעבד. אין כאן רק תחושת אשמה המובילה לכאב חסר טעם, אלא תיקון של ממש – עבדותו תגרום לחזרת בנימין ולמניעת שברון לב נוסף מיעקב. יהודה שוב נמצא באותה נקודה שהיה אז לפני שנים, לפני מכירת יוסף. הוא יכול לדאוג לעצמו או לאביו. הוא בוחר באביו ובכך מנסה לתקן ולכפר במשהו על אותו חטא^[5].

רגע זה, של נאום יהודה מול יוסף, מהווה את שיאו של הסיפור ומוביל אותו לסיומו הטוב, בו לראשונה משפחה בספר בראשית נשארת מאוחדת. בניגוד לסיפורים הקודמים, רק כאן הצד הפוגע, שדחה את אחיו, עובר תהליך, לוקח אחריות ופועל לתיקון וכך המשפחה נשארת שלמה.

* יוסף נראה מוכשר יותר מיהודה. הוא תמיד מקסים את הסובבים אותו ומצליח להוביל ולהנהיג בכל מקום שמגיע אליו – בבית פוטיפר, בכלא ובסוף במצרים כולה. יהודה אמנם מנהיג את האחים, אך נראה פחות מרשים מיוסף. אולם, אנו יודעים כי בסופו של דבר המלכות יצאה דווקא מיהודה. המקרא מנסה ללמד אותנו כי ההנהגה המיתית לא מגיעה מקסם אישי או יכולות מופלאות. דווקא היכולת לחוש אשמה, להודות בטעויות ולתקן, היא היכולת הנדרשת ממנהיג.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. מוקדש לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] ליתר דיוק, המשפחה השניה היא משפחת נח ובניו. גם שם אנו עדים למתח, באירוע גילוי ערוותו של נח על ידי חם, הגורם לו להיות מקולל על ידי אביו (ט', ט"ו-כ"ז). אולם, סיפור זה נראה נקודתי ואינו משקף מתח כללי יותר בתוך המשפחה, כפי שמתואר בשאר המשפחות בספר.

[2] בתרומתו של יוסף עסקנו במאמרנו לפרשת וישב ואילו בחלקו של יעקב נעסוק בפרשת ויחי.

[3] ייתכן כי תגובה זו של ראובן היוותה את ההשראה לפירוש רש"י כי במהלך המכירה ראובן היה עסוק באבל על חטאו עם בלהה. זהו דפוס של עיסוק בהתאבלות על העבר במקום תיקון ההווה.

[4] רש"י היטיב לבאר את חוסר הטעם בדברי ראובן, מעיניו של יעקב: "לא קבל דבריו של ראובן. אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו וכי בניו הם ולא בני?"

[5] גם שמו של יהודה רומז על מהותו – יהודה מסוגל להודות בחטאו, להתוודות על אשמתו.