לא להסחף אחרי הקהל?
לא נכנו נפש
וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו: (בראשית לז, יח-כב)
כאשר אני מתבונן בפסוקים האלה, אני מדמיין לעצמי כמה עוז, כמה כח, נדרש מראובן כדי לטעון בפני אחיו לחוס על חייו של יוסף. האחים בשנאתם היו להוטים להרוג אותו– עוד לפני שהוא בא אליהם הם כבר מעלים את הרעיון, ואומרים ביניהם בהסכמה "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ". וראובן יוצא נגדם. אנחנו יודעים איך נראה קהל זועם, כולם להוטים מתוך אותו רצון, אותה שאיפה, וצועקים "דין לפלוני! מוות לפלוני!" ובכל זאת ראובן לא מצטרף לקהל הזה; הוא יודע בתוכו שהרעיון שלהם הוא לא צודק, לא מוסרי.
והוא לא רק בבחינת "אנן בדידן ואינהו בדידהו" (ברכות ח.) אלא הוא זועק, הוא מתנגד אליהם, נעמד מול ההסכמה הקבוצתית ומצהיר – "לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ!". כאשר אומרים דבר כזה לקהל זועם שרוצה להרוג מישהו, יש סיכוי לא קטן שאתה הופך את עצמך לקרבן הראשון שלהם. ואכן, ראובן שם את נפשו בכפו למען מה שהוא ידע שהוא האמת.
התנגדותו של ראובן משפיעה על הקהל. כמובן שבסופו של דבר, תכנית ראובן "לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" לא מצליחה, אבל זה לא משנה – הוא עדיין הציל את יוסף. אלמלא התערבותו המיידית של ראובן, היו האחים הורגים את יוסף מיד. בזה שראובן אמר לא "לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ", הוא מכריח את האחים לקחת צעד אחורה ולשקול גם אפשרויות אחרות. בסופו של דבר עצת יהודה "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (בראשית שם, כז) התקבלה, אבל מי שבפועל דאג לכך שחייו של יוסף יינצלו לא היה יהודה או אף אחד אחר, אלא ראובן.
מעשה זה של ראובן מרשים עוד יותר אם נזכור שלו יש את הסיבה הגדולה יותר, מבין כל האחים, לרצות להרוג את יוסף – יוסף מקבל את הבכורה שנלקח ממנו. ליצני הדור יטענו שאדרבה, בגלל זה היה לראובן אינטרס בהצלת יוסף: הוא סבר שאם יתערב ויושיע את יוסף, אולי יקבל בחזרה את בכורתו. "בְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף", אומר לנו ספר דברי הימים (ה, א), ועכשיו שהוא עושה מעשה גבורה ומציל את אחיו, אולי יעקב יחזירנה לו. אבל הכתוב מעיד שכוונת ראובן היתה טהורה: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם".
יש כאן מסר חשוב אלינו, הנוגע לתפקיד שלנו במצבים מורכבים בהם אנחנו מוצאים את עצמנו מול קהל שנסחף אחרי דעה אחת.
צדקה ממני
אני רוצה להתיחס למקרה דומה בפרשה, עוד מצב מורכב בו אדם מקבל מתוכו החלטה לפעול כאשר היה הכי פשוט לזרום עם הקהל. התורה לוקחת הפסקה מסיפורו של יוסף וירידתו מצרימה כדי לספר לנו על יהודה ומשפחתו – הולדת ער, אונן ושלה, נישואיהם לתמר ומעשה יהודה עמה. לא נדבר עכשיו על עיקרו של הסיפור, אלא רק על סופו: וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף: הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה: (בראשית לח, כד-כה)
זאת התמונה; בואו נכנס רגע למבוכי נפשו של יהודה – מהם הדברים שמונחים על כפות המאזניים ברגע הזה?
יהודה יודע שרק תמר יודעת שהוא זה שבא אליה; ושאם הוא שותק, היא תשרף והוא יוכל להמשיך הלאה, בלי שאף אחד ידע את הסיפור. הוא גם יודע שאם הוא מודה לה, כולם ידעו את הסיפור – היא כבר אמרה מפורשות "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה". יהודה ודאי חושש שאם הוא יודה לה, תדמיתו תפגע קשה. כבר יש לו מעמד בבית יעקב: הוא מודע לכך שאחרי שראובן איבד את הבכורה ושמעון ולוי הרעו לעשות בעיני אביהם במעשה שכם ודינה, הוא הבא בתור לזכות בבכורה ובהנהגה; ואם הוא יודה שהוא זנה, הסיכויים שלו לבכורה יצנחו. כבר ראינו לעיל בפרשה שהוא מעוניין להסתיר את העובדה שהוא בא על זונה, "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז" (שם פסוק כג).
ובכל זאת, יהודה יודע בתוך בתוכו שאין טעם לקבלת הבכורה אם היא תבוא במחיר של עָוֶל. ובגלל המצפון שלו, בגלל האמת הפנימית הזאת, הוא זועק: "צָדְקָה מִמֶּנִּי"! (שם, כו) ומציל אותה. גם במקרה הזה, הזעקה של יהודה היא נגד הזרם של הקהל. ודאי באותם הימים, הקהל היה לגמרי היה בצד שלו – תמר הרה לזנונים! מגיע לה להשרף, ואנחנו נמשיך עם החיים. אבל יהודה לא יכול לתת לזה לקרות.
חז"ל ברות רבה (ה, ו) מעירים על מעשהו של ראובן – ומתאים הדבר גם למעשהו של יהודה – שאילו הם היו יודעים שמעשיהם הטובים היו נכתבים בתורה ע"י הקב"ה, היו עושים הרבה יותר. אבל זה בדיוק הענין – הם לא ידעו. הם לא חשבו על הכבוד, לא היו מודעים להשפעה ההיסטורית של ההחלטות שלהם; פשוט הרגישו חובה מוסרית למנוע מהקהל הזועם לעשות רע. ומכאן שאדם יכול, ואדם צריך, ועל האדם מוטלת חובה, להתנגד לקהל כאשר הם עושים עָוֶל. לא רק שלא להשתתף, בבחינת "וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת ה'" (יהושע כד, טו) – אלא צריכים לזעוק.
מי לה' אלי
כל זה רלוונטי ביותר לחיים שלנו. תמיד יש מסביבנו תנועות רעות שהקהל נסחף אחריהם, ויתר על כן – ודאי בעידן המודרני – הן עשוי להיות ממומנות היטב ובעלות דחיפהה מאנשי פרסום ותקשורת; ועלינו לדעת שלא להיסחף אחרי הדעות האלה אלא לחשוב. כל אחד צריך לבחון את הדברים ולקבל החלטה – לא פשוט לשחות עם הזרם, אלא להחליט בעצמו לאן הוא שוחה גם אם אם זה לעתים נגד הזרם, גם אם הוא אומר דבר אחד וכל העולם אומר דבר אחר. קשה היום לומר דעה שהיא נגד כולם, אבל אדם חייב להקשיב למצפונו ולדעת להגיד "עד כאן", להכיר מתי הקהל מגזים ולעמוד ולומר לכולם שהמלך ערום.
השבוע נדליק נר ראשון של חנוכה, והסיפור של חנוכה הוא בדיוק סביב הנקודה עליה דברנו. היוונים, לפני 2,200 שנה, הגיעו לארץ ישראל והביאו איתם תרבות חדשה שכל העולם הסתחף אחריו, והחשמונאים התגברו ומנעו מעם ישראל להיסחף אחרי הזרם. היה הכי פשוט להתיוון, לקבל את המציאות החדשה המתהווה, לזרום עם הקהל ולהתבטל בתוכו, אבל החשמונאים לא יכלו לתת לזה לקרות. אין הכוונה רק לעבודת האלילים שלהם, אלא למכלול תרבות יוון הטמאה שמדגישה את יופיו וגבורתו של האדם ומוחקת את הא–להים. נגד התרבות הזאת מאירים הנרות של חנוכה.
גם מתתיהו כאשר הוא קורא "מי לה' אלי" שם את נפשו בכפו, עומד לבדו כנגד הזרם. למרות הסיכון, למרות שכולם אומרים אחרת, הוא חייב ללכת עם האמת. ובזעקה הזאת, מתתיהו משפיע על דעת הקהל ומצליח להתחיל מרד. בזכות ההתנגדות של מתתיהו, עם ישראל גובר על היוונים. תחשבו איך ההיסטוריה היתה נראית לולא מתתיהו שזעק "מי לה' אלי", לולא יהודה שזעק "צָדְקָה מִמֶּנִּי", לולא ראובן שזעק "לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ". אבל חשוב לי להדגיש: ראובן ויהודה ומתתיהו, באותו הרגע שקבלו את ההחלטה לפעול ולצאת נגד הקהל, לא ידעו שההחלטות שלהם תהיינה גורליות. הם פשוט לא יכלו להשלים עם עָוֶל; לא יכלו לשתוק כאשר הקהל פועל נגד המצפון שלהם. בסוף, לאחר מעשה, אנחנו יודעים שהם עמדו בצומת דרכים ולהחלטות שלהן היתה משמעות רבה. אבל הזעקה שזעקו באותו הרגע היתה זעקה טהורה. אותה תגובת הזעקה, לעמוד מול הקהל הנסחף ולומר "עד כאן", היא תגובה אחת לתרבות רעה שאדם מוצא את עצמו בה והיא ראויה בעתים הנכונים.
ניצול הטוב מתרבות זרה
עם זאת, יש גם תגובה ראויה אחרת למציאות בעייתית או תרבות זרה שאדם רואה שמתהווה מול עיניו. לפעמים, לא צריכים לצאת בזעקה גמורה מול אותה המציאות או התרבות ולדחות אותה מכל וכל, אלא אפשר לקחת אותה ולפתח אותה באופן שנותן לה להשתלב בעבודת ה' ולהוסיף אליה. קשה לומר באופן החלטי שדבר א נבע מדבר ב, אבל נדמה שאין זה במקרה שבדיוק סביב תקופת החשמונאים, בעקבות הנוכחות היוונית בארץ ישראל, התחילה להתפתח התורה שבעל פה במלוא עוצמתה ורחבה. כמובן, מסורת שמלווה את התורה שבכתב תמיד היתה; אבל התורה שבעל פה כמו שאנו מכירים אותה – העיסוק השיטתי בהבנת עומק התורה, בתי המדרש – החלה להתפתח במלואה בתקופת הזוגות, ואחרי כן בתקופת התנאים והאמוראים. הזוג הראשון היה סביב תקופת החשמונאים.
מאיפה צמחה אותה התנופה בפיתוח התורה שבעל פה? כנראה שהיא הגיעה מהיוונים, שהשקיעו מאד בפיתוח יכולות החשיבה – "יַפְתְּ אֱלֹקִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאׇהֳלֵי שֵׁם" (בראשית ט, כז), מברך נח את בניו; וחז"ל (מגילה ט:) אומרים על זה ש"יפיותו של יפת יהא באהלי שם", הדברים הטובים ביפת יכולים לשמש את תורתו של שם. אלא שהיוונים ראו בחכמה האנושית את המטרה, ואילו אנחנו לוקחים את החכמה האנושית ומשתמשים בה כדי להבין את התורה ולהעלות את האוצרות מעומקה. התורה שבעל פה יונקת מהתורה שבכתב ומבוססת עליו.
רבותי, מי שחושב שילמד את התורה בלי להשתמש בשכל האנושי, שישאר מחוץ לבית המדרש. הקב"ה נתן לנו את התורה כדי שנוכל להתבונן בה בכל דור ודור ולנסות להבין אותה עד כמה שאפשר בעזרת הכלים שהוא נתן לנו, דהיינו השכל האנושי. צריכים לנצל את אותו השכל האנושי שה' נתן לנו, וזה ערך טוב שלמדנו מהיוונים. הרבה פעמים כאשר מדברים על התרומות החיוביות של יון לעולם, מדברים על הבניינים, האסתטיקה, הפילוסופיה – כל אלה טובים, אבל מעבר לכך, אני מתיחס לתרומה שלהם בהבנה שיש לנצל את כוחות התבונה שיש באדם. אבל כמובן, בעוד הם ראו בכך ערך עצמאי של הגדלת האדם, אנו רואים בכך כלי להשתמש בו לעבודת ה'. בתוך אותה התרבות של יון יש חלקים טובים וחלקים רעים ואנחנו חייבים להתבונן בכל חלק כלשעצמו ולראות האם אפשר לקחת מאיתו לעבודת ה' שלנו. אם כן, ראינו שני מסלולים איך להתמודד עם מציאות קשה או תרבות זרה הנוצרת. בכל מצב, כל אדם צריך להיות עצמאי ולהתבונן בדברים בעצמו; לא להיסחף אחרי הקהל ואחרי מה שכולם אומרים. לפעמים צריכים לצאת נגד הקהל, לעמוד על שלנו ולזעוק על עָוֶל שהקהל עושה, לפי המצפון הפנימי שלנו. אדם מסוגל לעשות את זה וכך מוטל עליו, כפי שאנחנו לומדים מראובן, יהודה ומתתיהו הכהן. אבל לא תמיד צריכים לדחות תרבות זרה לגמרי. כאמור, צריכים להתבונן בדברים בעצמינו ולכן לפעמים נגיע למסקנה שאפשר לקחת חלק מהתרבות הזאת ולהשתמש אותה, בצורה כזאת או אחרת, לטובת הקשר שלנו עם הקב"ה.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. השיחה ניתנה בסעודה שלישית פרשת וישב ה'תשפ"ג, סוכמה על ידי שמואל גולדברג ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב.