יוסף ונרקיסוס

הדפסה

א. דמותו הטראגית של יוסף

לאורך כל הפרשה נוחתים על יוסף אירועים קשים וכואבים בזה אחר זה. הוא מתחיל אותה כילד המועדף בבית החמים של אביו, אך מסיים אותה כאסיר במצרים, עזוב ובודד.

שלוש טרגדיות עובר יוסף, כאשר כל אחת מורידה אותו לדיוטא תחתונה יותר – מכירה למצרים, גירוש לכלא מבית פוטיפר ושכחתו בכלא על ידי שר המשקים.

יוסף נראה כדמות טראגית, הסובלת על לא עוול בכפה. הכשרון שלו מופלא, הוא מתבלט לעיני כל וזוכה תמיד לכבוד והערכה. אך בכל פעם, משהו מכשיל אותו והוא נופל למצב מר יותר: אחיו מוכרים אותו בשל חלומותיו, אשת פוטיפר מעלילה עליו בשל ההתאהבות בו ושר המשקים פשוט שוכח ממנו.

האם כל הטרגדיות הללו קורות בשל גורמים חיצונים? האם גם ליוסף חלק באסונות המתרגשים עליו?

ב. נרקיסיזם

אגדה יוונית עתיקה מספרת על נרקיסוס, בחור בעל יופי יוצא דופן, שגרם לעלמות רבות להתאהב בו באופן נואש. אולם נרקיסוס אהב בעיקר את עצמו, דחה את החיזורים והתנכר לכולן. כעונש על כך, הוא נענש באהבה עצמית ללא גבול. יום אחד, כשהלך ליד האגם, ראה נרקיסוס את בבואתו. בשל אהבתו העצמית המופרזת, הוא לא יכל להפסיק להתבונן בעצמו, עד שמת במקום מצמא.

בהשראת אגדה זו, פותח בסוף המאה התשע עשרה המושג 'נרקיסיזם', המשמש לתיאור מצב נפשי פתולוגי, של אהבה עצמית לא בריאה המובילה לעיסוק יתר בעצמי. הנרקיסיסט יכול מבלי משים לפגוע בסובבים אותו, בשל העיסוק המוגבר בעצמו, תוך חוסר עניין ברגשותיהם של האחרים. אין הוא מנסה בכוונה לפגוע, אך הריכוז בעצמו יכול להיחוות כפגיעה על ידי מי שבא עמו במגע.

נראה כי יוסף, בתחילת דרכו, מראה קוויים נרקיסיסטיים בולטים, שעשויים להסביר את התנהלותו ואת התחושות של הסובבים אותו. אין מדובר בנרקיסיסט המאדיר את עצמו ללא בסיס במציאות. האהבה העצמית של יוסף מתאימה ליכולות הגבוהות שלו. אך בכל זאת, היא זו שמסבכת ומדרדרת אותו.

ג. ירידה ראשונה – יוסף ואחיו

כבר בתחילת הפרשה, אנו נוכחים לראות כי יוסף זוכה לאהבה מופלגת מאביו, יותר משאר אחיו. אהבה זו מפרידה אותו כבר מהתחלה מן האחים. נראה, כי יוסף אינו רועה צאן כמוהם, אלא נמצא בעמדת מפקח מעליהם: "יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן…"  (ל"ז, ב')

ניתן להבין את הפסוק כך שיוסף מתפקד כרועה של אחיו – הם כביכול הצאן שלו והוא רועה אותם^[1]. כך עולה גם מהמשך הפסוק "…וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם"  (שם)

יוסף רואה עצמו כמפקח, שצריך להביא דיווחים על התנהגותם השלילית של האחים. עמדה זו של יוסף יכולה להסביר מדוע בהמשך, הם רועים בשכם ואילו הוא יוצא מן הבית, בשליחות אביו, לפקח על מעשיהם: "וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם… וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר" (שם, י"ב-י"ד)

גם כאן, יוסף מתפקד כמפקח, שאמור ללכת לבחון את האחים ואת הצאן ולעדכן את אביו. כבר כאן אנו רואים את ניצני כישרון ההנהגה של יוסף. ייתכן כי אביו חש ביכולות המיוחדות של יוסף ולכן הפך אותו למנהיג מעל רועי הצאן המשפחתיים.

מנהיג טוב אמור להשתמש ביכולות המיוחדות שלו לקידום הארגון עליו הוא ממונה ולמען רווחת המונהגים על ידו. אולם, יוסף לוקח את המנהיגות שלו ומשתמש בה להאדרת עצמו תוך הנמכת האחים המונהגים על ידו. כך ניתן לראות מהבאת "דיבתם רעה" של האחים אל אביו, וביתר שאת בחלומותיו:
"וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" (שם, ז')
"וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר… וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (שם, ט')

כישרונות המנהיגות מבעבעים ביוסף – הוא חש בהם וחולם עליהם שוב ושוב. אולם המנהיגות המשתקפת בהם חסרת תוכן חיובי. האחים בחלומות רק משתחווים להוד רוממותו, בעוד יוסף, היושב על כס המנהיג, אינו נוקט בשום פעולה בעלת ערך למענם. החלומות גם לא מתייחסים לתכונות הנעלות הנדרשות ממנהיג, אלא מתמקדות רק בקליפה החיצונית של גינוני המנהיגות – ההשתחוויה והתבטלות כלפיו. בחלומות אלו אנו נפגשים באופן מובהק בקווים הנרקיסיסטיים של יוסף הצעיר – הוא ממוקד באהבה עצמית ובכבוד שאמור להגיע לו, מעצם יכולת המנהיגות שלו. תוך כדי, הוא מתעלם מן התחושות של האחים ומספר להם את החלומות, למרות חוסר הטאקט שבכך. לא נראה שיוסף מנסה בכוונה לפגוע, הוא פשוט שקוע באהבת עצמו והפגיעה מתרחשת ממילא, בשל ההתעלמות מרגשות האחרים.

אך נראה שבחלומות טמון מרכיב בעייתי אף יותר. יוסף, כאביו יעקב, פותח את דרכו עם חלומות^[2]. אולם מה רב המרחק בין חלום יעקב בתחילת דרכו, בבית אל, לחלומות יוסף. חלומו של יעקב עסוק במלאכי א-לוהים ובהבטחות ה' לשמירה וברכה (כ"ח, י"ב-ט"ו). תגובת יעקב לחלום היא הקמת מצבה במקום ונדירת נדר ל-ה' (שם, ט"ז-כ"ב). לעומת זאת, חלומות יוסף מלאים בריכוז עצמי, כאשר א-לוהים נעדר לחלוטין מהם. יעקב, מייד לאחר החלום, לוקח את האבן ששם מראשותיו והופך אותה ל"מצבה". בחלום יוסף, לעומת זאת, אלומתו "נצבה". בעוד שיעקב עסוק בהקמת מצבה ל-ה', יוסף עסוק בלהציב את עצמו מעל אחרים.

הניכור בין יוסף ל-ה' בולט עוד יותר בחלום השני, שם השמש, הירח והכוכבים משתחווים לו. הפירוש הפשוט לחלום הוא כדברי יעקב: ציפייה כי הוריו ואחיו ישתחוו לו. אולם ייתכן כי קיים כאן רובד נוסף. צבא השמים הרי עובד בשירות הא-ל ולא בשירות בשר ודם, כדברי הפסוק: "וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים" (נחמיה ט', ו'). החלום של יוסף רומז כאילו הוא כביכול יושב על כס הא-ל ואפילו גרמי השמים עובדים אצלו.

בשלב זה נראה כי יוסף כה מגזים בעיסוק בעצמו, עד כדי הפיכתו למעין אל בעיני עצמו, תוך התעלמות מן הא-ל האמיתי.

ההתרכזות של יוסף בעצמו וההתעלמות מרגשות האחים, מסבירה את עוצמת השנאה שהתפתחה כלפיו. מכירתו למצרים היתה תוצאה של ההתנשאות שלו, שהגדישה את הסאה. מבלי לגרוע באחריות האחים למעשה הנורא, ללא ספק גם ליוסף היה חלק בנפילה שלו עצמו.

ד. ירידה שניה – יוסף ואשת פוטיפר

בשונה מסיפור בין יוסף ואחיו, האירועים בבית פוטיפר נראים כטרגדיה המתרגשת על יוסף שלא באשמתו. לכאורה, אשת פוטיפר מעלילה עליו עלילה נוראית, הגורמת להשלכתו בכלא על לא עוול בכפיו. אך נראה שגם כאן ניתן לזהות השפעה של יוסף על השתלשלות האירועים.

ראשית, עצם המשיכה של אשת פוטיפר אל יוסף ראויה לתשומת לב. ייתכן כי מדובר רק על משיכה חד צדדית, כאשר יוסף לגמרי אינו חלק מהאירוע. אולם סביר יותר, כי ליוסף, במעשיו, בהתנהגותו ובמראהו היה חלק בהתעוררות התשוקה כלפיו. קשה לחשוב על סיטואציה, בוודאי בעולם הקדום, בה האישה כה נמשכת על הגבר ודורשת לשכב עמו, בלי שום יחס כלשהו של הגבר כלפיה. ייתכן כי יוסף לא עשה זאת בכוונה ופשוט התנהל באופן טבעי המקסים את הסובבים והסובבות אותו. אך זה חלק מאותה בעיה שכבר הזכרנו – יוסף שקוע בעצמו ואינו נותן את ליבו לרגשות ולתחושות של הנשים הסובבות אותו. בדומה לאגדה על נרקיסוס, גם הוא שובר את ליבן של הנשים, בשל אופיו ויופיו הנדיר. שניהם אינם עושים זאת בכוונה, אלא מתוך אהבה עצמית, הממלאת אותם ומייתרת את האהבה לאחרים.

קריאה זו של המצב מתחזקת מדו השיח בין יוסף לאשת פוטיפר, התובעת אותו למשכב. יוסף אומר לה שני משפטים:
"וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים" (ל"ט, ח'-ט')

המשפט הראשון מובן והגיוני – לא מוסרי לעשות זאת לאדוני, שנתן בי את אמונו. היה אפשר לעצור כאן. המשפט השני נראה מיותר: כבר הבנו מהמשפט הקודם שיוסף אחראי על הכל. יש כאן הדגשה חוזרת של יוסף עד כמה הוא גדול בבית וכי פוטיפר לא חשך ממנו דבר. גם ההדגשה כי לא חשך ממנו דבר כי אם את אשתו, נראה מוזר – וכי למה שנחשוב שהאדון ייתן את אשתו למשרתו? למה בכלל לציין עובדה טריוויאלית זו, שהאדון לא מסכים שישכב עמה, למרות חשיבותו בבית?

נראה כאילו יש כאן אמירה דו משמעית של יוסף: 'אני כה גדול בבית, שום דבר לא נחסך ממני. האמת שגם את היית אמורה להיות שלי, כי אני כה גדול. אולם משום מה, מסיבה עלומה, אותך הוא דווקא השאיר לעצמו'. שוב, לא נראה שיוסף אומר זאת בכוונה לפגוע או להתעלל ברגשותיה של האישה. הוא מרוכז בעצמו ולכן עסוק באהבת עצמו ובתיאור גדולתו. מתוך ההתרכזות בעצמו נראה לו שאפילו האישה היתה יכולה להיות שלו. אמירה זו, כנראה מציתה עוד יותר את תשוקתה של אשת פוטיפר. היא שומעת ממנו את האפשרות כי אכן יש מקום לתשוקתה. לכן, לאחר דברים אלו, היא רק מגבירה את השכנועים שלה, שהופכים למשהו יומיומי (שם, י'). הדברים של יוסף רמזו לה כי אכן היא מגיעה לו, אילו רק בעלה לא היה מתעקש לשמור אותה לעצמו.

שוב, סיפור זה מסתיים במפח נפש ליוסף ובירידתו למדרגה נמוכה עוד יותר – אסיר במצרים. נראה כי פעם נוספת, הריכוז המוגזם בָּעַצְמִי וההתעלמות מרגשות האחרים, עבדו לרעתו של יוסף.

ה. ירידה שלישית – יוסף בבית האסורים

אפילו במקום הנמוך ביותר, בכלא במצרים, מצליח יוסף למצוא חן בעיני כולם ולקבל שוב את מפתחות הניהול (שם, כ"א-כ"ב). הפרשה מסתיימת בבקשת יוסף כי שר המשקים יפעל לטובתו, לאחר שחרורו. אך למרבה האכזבה, הוא שוכח מהר מאוד מיוסף, שממשיך במאסר השווא שלו.

יוסף לכאורה עושה הכל נכון – עולה לגדולה ומסייע בכל לשר בית הסוהר. הוא גם עוזר לשר המשקים והאופים כאשר הם במצוקה בשל החלום. מדוע שוב הדברים לא עובדים לו?  

נראה שגם כאן ניתן למצוא עקבות של נרקיסיזם אצל יוסף. ראשית, כאשר הוא פותר את חלומות שרי המשקים והאופים, אין בדבריו שום רגש התעניינות בעתיד לקרות להם. הוא אינו שמח עם שר המשקים על שחרורו ולא מראה טיפת רגישות כאשר מדווח לשר האופים כי מותו יתרחש בעוד שלשה ימים.  הוא מפרש את החלום כדיווח טכני ללא שום מעורבות רגשית או אכפתיות. יתירה מכך, נראה כי הוא משתמש בפתרון חלום שר המשקים אך ורק לצורך טובתו האישית: "בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ… כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (מ', י"ג-י"ד)

המעבר המהיר של יוסף מפירוש החלום לשימוש בו לאינטרסים אישיים, עשויה ללמד כי מראש, רצונו לפתור את החלומות נבע מהתקווה כי כך הוא יקדם את מצבו האישי.

שנית, נראה כי סיפור זה מעיד גם על יחסי יוסף וא-לוהיו. ידועים דברי רש"י, המנסה לבאר מדוע נענש יוסף להישאר עוד שנתיים בכלא ולא ניצל על ידי שר המשקים: "מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים שנאמר: 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים' " (רש"י שם, כ"ג)

במבט ראשון, דברי רש"י נראים קשים – האם ניסיונו של יוסף להפעיל את שר המשקים מהווה פגם באמונה? האם אין מקום להשתדלות אישית כדי להינצל מצרה?  אולם, נראה כי רש"י נוגע כאן בנקודה מהותית בחיי יוסף. עד כה, לאורך כל האירועים המתרגשים עליו, הוא אינו פונה ל-ה'! כפי שהזכרנו לעיל, שם ה' נעדר מחלומותיו ואינו שגור על פיו עוד כשהיה בבית אביו.

אך אפילו כשחייו מתחילים להתמלא בצרות, הוא מנסה תמיד לגבור עליהם על ידי כשרונותיו ולא דרך פנייה ל-ה'. שוב, מתבקשת ההשוואה לאביו. יעקב, בניגוד ליוסף, פונה אל ה' בתחילת מסעו וכן רואה את השגחת ה' במהלך ההתמודדות הקשה עם לבן (ל"א, ט'; מ"ב). גם כאשר הוא מאוים מן המפגש עם עשיו, פונה יעקב ל-ה' בתפילה, לצד הצעדים הטבעיים שנוקט (ל"ב, ג'-כ'). כל זה נעדר מסיפורי יוסף.

התעלמות יוסף מ-ה' בולטת עוד יותר, על רקע ההזכרה החוזרת ונשנית, כי ה' דווקא ממשיך להשגיח עליו ועומד מאחורי הצלחתו. כך מייד בהגעתו למצרים, בבית פוטיפר: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (ל"ט, ב') וכן בהצלחתו בבית האסורים (שם, כ"א, כ"ג). אפילו פוטיפר, המנותק מ-ה', מבין כי הצלחתו נובעת משם: "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (שם, ג')

אולם, לא נראית שום הבנה מיוסף עצמו, כי הצלחתו נובעת ממקום א-לוהי.

לאור זאת, מובנים יותר דברי רש"י – יוסף היה אמור להבחין בהשגחה המיוחדת לה זוכה מ-ה' והיא היתה אמורה להנחות אותו בניסיונותיו להשתחרר מן הכלא. אולם יוסף אינו מחזיר טובה ל-ה', אינו פונה לישועתו ונוקט רק בדרך ההשתדלות האנושית. הוא לא משלב אותה יחד עם תפילה, כפי שעשה אביו במפגש עם עשיו.

ייתכן שהנתק בין יוסף ל-ה' מקבל ביטוי גם בדבריו לשר המשקים. כאשר יוסף מעודד אותו לספר לו את החלום, הוא אומר כך: "הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (מ', ח'). פסוק זה קשה להבנה – אם "לא-להים פתרונים", מדוע שיספרו לו? הפרשנים אכן התקשו בדברים אלו והציעו פירושים שונים. ברצוני להציע אפשרות מקורית להבנת הפסוק, על ידי הוספת סימן שאלה בין שני חלקי המשפט: "הלא לא-להים פתרונים?! – ספרו נא לי" 

לפי קריאה זו יוסף מזלזל באפשרות כי החלום מהווה משהו נבואי ונשגב, השייך לתחום הא-לוהי. הוא בטוח כי הוא יכול להבין בנקל את החלום ואין צורך להשאירו בידי אלהים. יוסף אמנם מצליח לפתור את החלום, אך אופן התפיסה העצמית שלו כאן מעורר אי נחת. בכך ניתן לראות שוב דפוס חוזר של הקווים הנרקיסיסטיים של יוסף שראינו לאורך כל הסיפור. הוא לא מנסה בכוונה להתמרד או לזלזל ב-ה'^[3]. הוא פשוט מרוכז בעצמו וביכולותיו הנשגבות ולכן רואה את ה' כלא רלוונטי. כך לגבי פתרון החלומות וכך לכל אורך הדרך – הוא בוטח בכשרונו וביכולותיו. במילים אחרות, הוא אינו פועל לאור דבריו העתידיים של משה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח', י"ח)

ו. העלייה לגדולה

עלייתו המטאורית של יוסף תתרחש בפרשה הבאה, אולם ניתן להבין אותה טוב יותר לאור הרקע על יוסף שהוצג בפרשתנו. כאשר פרעה קרא לו לפתרון חלומותיו, אנחנו מגלים יוסף שונה לחלוטין. פרעה מביא אותו ישירות לארמון ומהלל את יכולותיו לפתור חלומות (מ"א, ט"ו). היינו מצפים כי יוסף, הידוע באהבתו העצמית, יצטרף לדברי השבח של פרעה, אך להיפך – הוא מעמיד אותו על טעותו ומסביר כי הפתרון לא שייך לו אלא דווקא לא-לוהים: "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (שם, ט"ז)

בהמשך, כאשר הוא מתחיל לפתור את החלום, הוא חוזר שוב ושוב על כך שא-לוהים נמצא מאחורי החלום והוא רק שליח שלו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה… אֵת אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה… הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה… וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱ-לֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱ-לֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ" (שם, כ"ה-ל"ב)

יוסף עבר שינוי גדול – במקום ריכוז יתר בעצמו, הוא מגלה ענווה בפני הא-ל ורואה עצמו כשליח שלו בפתרון החלומות. שינוי זה מוביל אותו גם לפיתוח רגישות ואכפתיות לאחרים. בשונה מפתרון החלום לשר המשקים, שם הוא רק השתמש בפתרון כדי לקדם את עצמו, כאן יוסף מממשיך ומראה דאגה לשלום מצרים לקראת שנות הרעב. לכן הוא לא עוצר בפתרון החלום, אלא מציג תכנית סדורה להצלת מצרים מרעב (שם, ל"ג-ל"ו). אין כאן נסיון לקידום עצמי, אלא דאגה כנה שמא "תכרת הארץ ברעב" (שם).

מכאן ואילך עולה יוסף לגדולה, אך כעת לא ממקום של מנהיג המרוכז בעצמו, כפי שהיה בחלומותיו. מנהיגותו של יוסף במצרים היא כזו הממוקדת בדאגה להצלת האנשים מרעב: "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (מ"ב, ו')

ראוי לשים לב לפער בין חלומו, אודות האלומות המשתחוות לאלומתו, להתגשמות בפועל. כאשר יוסף הופך לשליט במצרים, נתיניו לא מביאים את אלומותיהם כדי לפרנסו – הוא זה המחלק לכולם אלומות חיטה בכדי להחיותם! זוהי מנהיגות שלא מרוכזת בעצמה אלא בנתינה ובדאגה לעם שתחתיו.

את שיאו של התהליך שעובר יוסף, אנו מגלים בסוף ספר בראשית. לאחר מות אביו, פונים אליו אחיו ומתחננים כי ימחל להם על חטאם במכירתו למצרים. יוסף עונה להם תשובה מופלאה, המלמדת על הדרך הרוחנית הארוכה שעבר במהלך חייו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (נ', י"ט-כ"א)

בדברים אלו, מתמצים כל התהליכים שעבר יוסף – מאוהב עצמו ומנוכר לא-לוהים, הוא רואה עצמו כעת כשליח מטרותיו הנסתרות של הא-ל. הוא אינו מרומם מאנשים ולכן לא מעניינו להעניש את אחיו. כמה רחוק מצב זה מאותו נער שהביא את דיבת האחים רעה אל אביהם! יתירה מכך, הוא רואה את תפקידו כמנהיג בכלכלת אחיו ובדאגה להם, במקום בהתנשאות כלפיהם. מנרקיסיסט אוהב עצמו, הפך יוסף למשרת ה', שפניו כלפי דאגה לזקוקים לו.

ספר בראשית הוא ספר קשה, המכיל חטאים קשים ועונשים חמורים בהתאם. אך יוסף מציג לנו משהו אחר – את דרך התשובה. אפשר להתחיל ממקום נמוך מבחינה רוחנית, אך לעלות לגדולה, דרך עבודה עצמית ושינוי פנימי עמוק. כמה שונה נרקיסוס היווני מיוסף – בעוד הראשון מת בצמא בשל שקיעתו באהבת עצמו, יוסף מצליח לקום מדפוס זה ולעלות לגדולה. האגדה היוונית מלמדת על חוסר היכולת לשינוי ואילו ספר בראשית מלמד על התקווה והיכולת להשתנות, גם מתוך המצבים הקשים ביותר.

הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. מוקדש לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. ומוקדש ע"י בית המדרש גם לזכרו של ישראל קושיצקי ז"ל שיום פטירתו חל בי"ט בכסלו. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב.

[1] המילה "את" משמשת לעיתים בתורה במשמעות 'עם', ולכן אפשר גם לפרש את הפסוק כך: 'יוסף רועה עם אחיו'. אולם, כאן נראה שהכוונה היא במשמעות 'רועה את הצאן', כפי שנסביר להלן.
ראו גם את דברי הספורנו: "היה מנהיג ומורה אותם במלאכת מרעה הצאן" (ספורנו שם). נראה כי עיקר הפיקוח שלו היה על בני השפחות, כפי שממשיך הפסוק – "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו" (שם).

[2] ראו בראשית רבה (פ"ד, ו'), שם סוקר המדרש הקבלות רבות בין חיי יעקב לחיי יוסף. אחת ההקבלות נוגעת לחלומות: "זה נתגדל על ידי חלום וזה נתגדל על ידי חלום". לאור ההקבלות הרבות, מתבקש להשוות בין האירועים של שני האישים ולעמוד על הדומה ועל השונה ביניהם.

[3] ניתן להציע פרשנות חמורה יותר, לפיה יוסף מתרחק מה-', בשל העוול שנעשה לו עם מכירתו למצרים. אולם קשה לאשש זאת בפשט הכתובים.