"לב גדול" ו"לב רם" – מה ההבדל?
אחד הנושאים בהם עוסקת פרשתנו, הוא סכנת תופעת "כוחי ועוצם ידי" שעלולה להתפתח אחרי כניסת בני-ישראל מהמדבר לארץ, והתבססותם והתעצמותם החומרית. וכך כתוב: "פן תאכל ושבעת, ובתים טבים תבנה וישבת: ובקרך וצאנך ירבין, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה: ורם לבבך, ושכחת את ה' א-להיך … ואמרת בלבבך: כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה".
ולכאורה יש לשאול: מה פסול בכך שאדם מתגאה במה שהשיג בעזרת כוחותיו? האם התורה שואפת ח"ו לחנך אנשים חסרי הערכה עצמית? כמו כן למה מקשרת התורה בין אי-זכירת האדם את אלוקיו, לבין הערכתו את מה שהשיג, האם אי אפשר שיהיו גם זה וגם זה?
אלא שהמפתח להבנת הדברים הוא ההבדל הדק המרומז במלים "ורם לבבך". שכן יש הבדל עמוק בין "לב גדול" לבין "לב רם". ונסביר את הדברים.
בכל אדם יש שאיפה פנימית מוטבעת לגדלות. בפנימיותו הוא תופס את עצמו כראוי להיות גדול. מקור השאיפה הוא בידיעה הטבעית המושרשת במעמקיו, שיש בנשמתו ניצוץ אלוקי בהיותו נברא בצלם אלוקים, ניצוץ המיוחד רק אליו ושונה מזה של כל אדם אחר. לכן כשהוא מצליח לממש את הניצוץ האלוקי המיוחד אליו ולהצמיח את האדם שבו, עולה בליבו גאווה בריאה ועמוקה על הגדלות האלוקית המתנוצצת דרך נפשו.
זהו "לב גדול". לב שגדל והתמלא בפוטנציאל "אדמיות" ממומש, ומזכיר לאדם את המקור האלוקי של נשמתו, ועל כן גם את אלוקיו עצמו.
אך יש לזכור, שלמרות שיסוד נשמתו הוא שמיימי, אחרי הכל רגליו של האדם ניצבות בתוך עולם החומר. לכן השאיפה לגדלות עוברת לפעמים "הסבה" לשאיפה לגדלות חומרית. ואז עולה בלב האדם גאווה על הגדלות החומרית המתבטאת ברכוש שצבר.
וזהו "לב רם". לב המתרומם גבוה, אך מתחת לגובה זה לא קיים דבר, כי מקור תחושת הגדלות הוא בחוץ, ברכוש החומרי הרב, ולא ב"אדמיות" ממומשת בה יכול היה ליבו להתמלא.