"וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" – הנסיון המשותף בעקדה

הדפסה

א.

יְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים: בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם: וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: (בראשית כב, א-ח)

אחד הביטויים הבולטים בפרשת העקדה הוא "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". הייתה אחדות גמורה בין אברהם ליצחק בהליכתם אל ארץ המוריה. ביטוי זה לאחדות בין אנשים שונים, ההולכים יחד לעבר מטרה משותפת, מזכיר לנו את הליכתם של רעי איוב יחדו: וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ: וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה: (איוב ב, יא-יב)

כאשר רעי איוב באים לנחמו, הם מסוגלים להתאחד ולהגיע עם תחושות ומחשבות זהות כדי לנחם את איוב. המטרה המשותפת, הרצון להתמודד יחד עם הטרגדיה שלפניהם, הופכת אותם למאוחדים. המכנה המשותף אצל רעי איוב – הטרגדיה המאיימת, והנכונות להתמודד איתה יחד – קיים גם בפרשת העקדה. אל מול הדרישה הטרגית מהבן לוותר על חייו, מהאב להקריב את בנו, אברהם ויצחק נהפכים לאחד; הם מסוגלים להתאחד ברגשותיהם, במחשבותיהם ובמעשיהם וללכת יחדו.

ההליכה יחדו של אברהם ויצחק היתה קריטית למען ביצוע העקדה. הציווי נאמר לאברהם, ויצחק באותה שעה היה כבר אדם בוגר ועצמאי; אם הוא היה מסרב לשתף פעולה, מסתבר שאברהם לא היה מצליח פיזית לעקוד אותו על גבי המזבח. אך מעבר לאתגר זה, נדמה שגם מהבחינה הנפשית אברהם לא היה מצליח להביא עצמו לעקדה אם בנו לא היה שלם עם המעשה באמת ובתמים, אם הם לא היו מגיעים שניהם למסקנה המשותפת שזהו הדבר הנכון לעשותו.

הביטוי "וילכו שניהם יחדו" מופיע פעמיים בפרשת העקדה. מהו ההבדל בין ההופעה הראשונה לשנייה?
בתווך נמצא הדו שיח בין אברהם ליצחק: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: (בראשית שם, ז-ח)

נשמע שעד אותו דו שיח יצחק לא הבין את המשמעות המלאה של העקדה. רק מתוך תשובתו של אביו, "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי", יצחק מבין את הגורל שאליו הוא הולך; ואף על פי כן הוא בוחר ללכת יחדו עם אביו ולבצע את העקדה. ההליכה השנייה, הזהה לראשונה למרות הבנת מלוא הטרגדיה העומדת להתרחש, מעידה על השותפות העמוקה ששררה בין שניהם ואפשרה לעקדה להתרחש.

כך בשל ההליכה המשותפת אנו זוקפים את מעשה העקדה לזכותם של אברהם ויצחק גם יחד: וְתֵרָאֶה לְפָנֶיךָ עֲקֵדָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְכָבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם … כִּי זוכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחות אַתָּה הוּא מֵעולָם וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעוֹ הַיּוֹם בְּרַחֲמִים תִּזְכֹּר. (ברכת זכרונות)

ב.

אל מול שתיקת הפסוקים, ניתן רק לשער מה היו המחשבות שעברו לאברהם אבינו באותם שלושה ימים של הליכה לארץ המוריה. מסתבר שלמול הטרגדיה ההולכת ובאה, אברהם נאבק עם השאלה – מה עם כל מה שעשיתי עד עכשיו? האם כל המסע עד כה היה לשווא? השאלה אינה נשאלת במישור התיאולוגי, האם אכן תתממש הבטחת הקב"ה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא: (בראשית כא, יב-יג)

אלא דווקא מצד תחושותיו האישיות של אברהם: האם כל מה שטרח ועמל בגידולו של יצחק התברר בסוף כחסר משמעות?

לשאלה זו תשובה אחת – וודאי שלא; וזאת משני טעמים. נקודה אחת היא, שכל יום ויום הוא בעל משמעות. כל רגע ורגע בו האדם זוכה להיפגש עם הקב"ה בעולמו הוא בעל משמעות אדירה. ילד קטן שהוריו מלבישים אותו בציצית לא עושה זאת רק על מנת שידע כיצד להתעטף בהמשך שיהיה גדול ומחויב במצוות, אלא בשל החשיבות הרוחנית שיש בכך כעת; אלא מעשה זה שלעצמו הוא בעל משמעות אדירה, בהיותו פוגש את הקב"ה. כך גם אברהם יודע, שכל רגע ורגע בחייו של יצחק היה בעל משמעות. כל רגע ורגע בו חינך את יצחק ללכת בדרכו, הפך את המסע לבעל משמעות אדירה, והוא לא היה לשווא.

שנית, עקדתו של יצחק לא תבטל את הדרך שנעשתה עד עכשיו אלא להיפך, תיצוק לה משמעות חדשה ונעלה. "יש קונה עולמו בשעה אחת", מלמדים אותנו חז"ל[1]. ישנם אנשים שאף שבחייהם היו אנשים רגילים, זכו להגיע לרגע אחד שזיקק את כל אישיותם ונתן לכל חייהם משמעות אדירה כהכנה ושותפות באותו רגע שיא. כך גם לגבי יצחק, כאשר מעשה העקדה לבדו מותיר רושם על כל חייו שעברו, ומעניק להם משמעות.

ג.

יש לזכור שהעיסוק בעקדה, מחייב לא רק עיסוק בהליכה הראשונה אל עבר העקדה, אלא גם בהליכה של הירידה מן העקדה והמאורעות שקרו לאחר מכן. בפסוקים עצמם הסיפור כמעט ונגמר לאחר העקדה שהיוותה את רגע השיא בניסיונות אברהם, ומכאן ואילך אברהם מחסל את עסקיו ומסיים את עניינו לקראת העברת המקל לדור הבא.

אך האם אברהם נשאר ללא שינוי בעקבות העקדה? בקטע ידוע, מתאר הרב סולובייצ'יק מה תבע ממנו הקב"ה:
הקב"ה אומר לו לאברהם: קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק' וגו'. כלומר, אני תובע ממך את הקרבן הגדול ביותר. אני רוצה את בנך שהוא יחידך וגם אהובך. אל תשלה את עצמך, כי לאחר שתשמע בקולי ותעלה את בנך לעולה, אתן לך בן אחר במקום יצחק. כשיצחק יישחט על גבי המזבח – תישאר גלמוד וערירי. שום בן לא ייוולד לך. הווייתך תתקפל בבדידות שאין כמותה. אני רוצה את יחידך שאין לו תמורה. כמו כן אל תחשוב, כי יעלה בידך לשכוח את יצחק ולהסיח את דעתך ממנו. כל ימיך תהרהר בו. אני מעוניין בבנך אשר אהבת ותאהב לעולם. לילות של נדודי שינה תבלה ותחטט בפצעיך הנפשיים. מתוך שנתך תקרא ליצחק, וכשתקץ תמצא את אוהלך שומם ועזוב. חייך ייהפכו לשרשרת ארוכה של ייסורי נפש. ובכל זאת אני תובע את הקרבן הזה. (על אהבת תורה וגאולת נפש הדור)

ייתכן שגם אחרי סיומה הטוב של העקדה, אותה מסכת חיבוטים והתלבטויות לא הסתיימה מצדו של אברהם; הוא עדיין המשיך להתלבט האם הוא בחר את הבחירה הנכונה, ומה היה קורה אם המלאך לא היה מגיע משמים ועוצר את ידו.

אותה דרישה שמקורה בעקדה הפכה לעקרון מכונן בהגותו הכללית של הגרי"ד, המתומצתת במשפט ידוע:
הפעולה הדתית בעיקרה חווית סבל היא. (שם) אותה דרישה בלתי מתפשרת מצידו של הקב"ה, התובעת מן האדם להקריב את היקר לו, הופיעה גם בדורות הבאים. וכך אותם קורבנות רבים שבאו במשך הדורות, עלו לזכות ולרצון לפני ה'.

(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת וירא ה'תשפ"ד, סוכמה על ידי יעקב אדורם ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ הרב משה צבי בר דוב בער ורעיתו רחל שרה בת אברהם אליהו ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] מסכת ע"ז, יז.