איש הנחת והמנוחה – לדמותו של נח

הדפסה

א. אישיותו של נח

המבול הוא ללא ספק אחד הסיפורים המרתקים ביותר בתורה. זהו סיפור על הרס העולם ויצירתו מחדש באופן מופלא וחד-פעמי. בתוך סיפור מדהים זה, פעמים שאנחנו שוכחים להתמקד בדמות שהיא לכאורה המרכזית בסיפור – נח.

מיהו בעצם נח? מהם קווי האופי שלו? למה ה' בחר דווקא בו כדי להציל את העולם? נדמה כי שאלות אלו לא מקבלות מענה מספק בפסוקי הפרשה ובמפרשים.

דבר זה מפתיע, כיוון שבסופו של דבר כולנו "בני נח". הוא האבא הקדמון של האנושות. לכן, היה ראוי כי יתקיים עיסוק רחב יותר בדמותו.

אם ננסה להתחקות אחר המסופר על נח במהלך תיאור המבול, נבין כי אין זה מקרה שדמותו נשארה מעט עלומה. ראשית, נח מתואר לאורך הסיפור כדמות די שטוחה, ללא קווי אופי ברורים. יתירה מכך, דמותו דלת מעשים ומאופיינת בפאסיביות.

נח אמנם מתואר בתחילת הפרשה כ"צדיק תמים היה בדרתיו" (ו', ט'), אך ברור כי אין מדובר בדמות של צדיק כמו בהמשך סיפורי התנ"ך. גיבורי וצדיקי התנ"ך מאופיינים ביוזמה ובעשייה כדי לחתור לשינוי במציאות. כך מתוארים האבות, משה, דוד ושאר הנביאים. לעומתם, נח כמעט ולא עושה דבר לאורך הסיפור. הוא אף אינו מדבר לאורך כל סיפור המבול! הדיבור היחידי שלו בתורה מופיע רק לקראת סוף הפרשה, במנותק מסיפור המבול, כאשר הוא מקלל את כנען ומברך את שם ויפת (ט', כ"ה-כ"ט).

שתיקתו של נח מלמדת על אישיות מופנמת, הפורשת מעולמות הדיבור ומתכנסת פנימה. שתיקתו מהדהדת עוד יותר, כאשר משווים אותו לגיבורים אחרים בתורה העומדים מול פעולות השמדה של ה' כלפי ברואיו. כך למשל, בהשוואה המתבקשת לסיפור סדום, בו ה' משתף את אברהם ברצונו להשמיד את העיר – אברהם מגיב בוויכוח נוקב וארוך מול ה' בכדי לנסות ולהצליח את העיר מכלייה (יח', כ"ג-ל"ב). באופן דומה, מגיב משה כאשר ה' רוצה להשמיד את ישראל בחטא העגל והמרגלים^[1] (שמות ל"ב, י"א-י"ד; במדבר י"ד, י"ג-י"ט).

נח, לעומת זאת, מקבל מ-ה' נבואה על השמדה מוחלטת של העולם כולו: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (ו', י"ג)

אולם, נח כלל לא מגיב למידע הנורא המוצג בפניו על גורל העולם! הוא מקשיב בדומייה לדברי ה' ולציווי לבנות את התיבה ופונה ליישום פשוט של הדברים (שם, כ"ב).

ב. התיבה – תכנון וביצוע

דמותו הפאסיבית, הצייתנית והשתקנית של נח, באה לידי ביטוי גם בתהליך בניית התיבה. בתחילת הפרשה, נותן ה' לנח תכנית מפורטת לתיבה, הכוללת את חומרי הגלם שלה, וגם הוראות לאלמנטים בתיבה הנראים מובנים מאליהם כמו בניית חלון^[2] ופתח לתיבה (שם, ט"ז). הצורך של ה' לרדת לכל פרטי הבנייה, מחזקת את התחושה כי הוא עומד מול אדם עם מעט יכולת פעולה עצמאית. ה' כביכול לא מסוגל לסמוך על נח שיתכנן באופן עצמאי תיבה מתאימה ולכן מציג לו כיצד לבנות אותה, לפרטי פרטים.

בהקשר זה, יש לעמוד גם על מבנה התיבה. לרוב, אנו נוהגים לדמיין אותה כמעין ספינה ענקית. כך גם ציירו אותה אמנים שונים, למשל בתמונה הזו של הצייר סימון דה-מייל (1570):

ניתן לראות בתמונה, כי באמצע הספינה מופיע מבנה מלבני עם גג. מבנה זה מתאים לתיאור תכנית התיבה שצורתה כמלבן – שלש מאות אמה אורך וחמישים אמה רוחב (שם, ט"ו). אולם מסביב, צייר האומן שוליים כמו ספינה, דבר הנעדר לחלוטין מן הכתוב. נראה כי תוספת זו, המעניקה לתיבה מראה של ספינה, נובעת רק מהשלכה של הספינות המוכרות לנו על תיבת נח.

על פי פשט הדברים, התיבה היא בעצם קופסה מלבנית בלבד, ללא משוטים או הגה לכוון אותה וגם ללא סיפון כדי להתבונן על הנעשה בחוץ. כפי שפירש האבן עזרא: "ושם תיבה ולא ספינה, כי איננה על צורת אניה, ואין לה משוטים"^[3] (אבן עזרא ו, י"ד)

התמונה של קופסא סגורה המיטלטלת במים ללא יכולת הכוונה, מדגישה עוד יותר את חווית התלות והפאסיביות של נח ושאר המסתופפים בתיבה. אין כאן בנייה של ספינה מרשימה, שיושביה שולטים בה, שטים במי המבול ומכוונים אותה לפי דעתם. במקום זה, יש כאן הצטופפות בתוך תיבה המיטלטלת אנה ואנה ממי המבול. התיבה הולכת מעצמה על פני המים (ז', י"ח) ונחה מעצמה כאשר מתגלה היבשה (ח', ד').

ניתן לדמיין כי נח ושאר היושבים בתיבה חשים חסרי אונים ומנותקים מהעולם. לא נדרשת מהם פעילות או ניסיון כלשהו לעצב את גורלם. להיפך, עליהם להתכנס פנימה, להסתגר בתוך תיבה, לתלות את תקוותם ב-ה' ולחכות לישועתו.  

היינו מצפים כי נח יראה את כוחו לפחות בכל הקשור בהבאת החיות אל התיבה. שם לכאורה יש ממנו דרישה לפעילות, למען הצלת עולם החי: "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ… " (ו', י"ט)

אולם, ברגע האמת, כאשר המבול מתחיל, רק נח ומשפחתו באו אל התיבה (ז', ז'). החיות לא הובלו על ידי נח אלא הגיעו מעצמם אל התיבה, כפי שמודגש כמה פעמים: "שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה…  וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר… וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ" (ז', ט'; ט"ו-ט"ז)

נח ככל הנראה לא היה כשיר למשימה מורכבת זו ולכן גם היא 'עברה' לתחומו של ה', שגרם לחיות לבוא מעצמם.

הפאסיביות של נח מגיעה לשיאה עם תחילת המבול, כאשר נח אפילו לא מצליח לסגור את התיבה בעצמו ו-ה' בכבודו נדרש לעשות זאת במקומו: "וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" (ז', ט"ז).

על אף הפאסיביות והשתיקה האופפת את נח, אי אפשר לומר כי הוא לא עשה דבר. בכל זאת, הוא בנה את הפרוייקט הגרנדיוזי של התיבה. אך העשייה שלו מאופיינת בצייתנות גמורה לדבר ה'. התיאור היחיד לעשייתו של נח במהלך הכנת התיבה מתמצה בכמה מילים פשוטות, החוזרות פעמיים: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים כֵּן עָשָׂה" (ו', כ"ב; ז', ה'). נח נענה לדבר ה' ועושה אותו בצייתנות ובשקט, אך חסרה העשייה העצמית והיוזמה.

היטיב לתאר זאת רש"י: "את הא-להים התהלך נח – ובאברהם הוא אומר "אשר התהלכתי לפניו". נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו" (רש"י ו', ט')

אכן, התיאור "צדיק תמים" ראוי לנח – מדובר על איש תם, השותק ומציית לדברי ה' כמות שהם, ללא פקפוק או הרהור.

ג. צדיקותו של נח

נחזור לשאלה בה פתחנו – מדוע דווקא נח נבחר כדי להציל את העולם?

נראה כי עלינו לחזור למחלוקת הידועה בחז"ל, העוסקת בצדיקותו של נח לאור הביטוי "צדיק תמים בדרתיו" (ו', ט'). כך כותב רש"י:
"בדורותיו – יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר.
ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י ו', ט')

שתי הדעות יחד משקפות את המורכבות בנח – מצד אחד דמותו נראית חיוורת לעומת אברהם וצדיקים אחרים. מצד שני, יש לקחת בחשבון את תנאי החיים בהם פעל – אנושות המורכבת מאנשים שיצר מחשבות לבם רק רע כל היום (ו', ה') ובארץ מלאה חמס (שם, י"א). בהקשר חברתי זה, נח הנשאר "צדיק תמים", מעורר התפעלות.

יתירה מכך, נדמה כי דווקא בדור כזה יש צורך באישיות כמו נח. בהקשר חיים כזה, אין מקום לפעילות אקטיבית לשינוי הסביבה החברתית. הרוע כה חזק ועוצמתי וכל ניסיון לצאת ולהתמודד עמו סופו לנחול כשלון ולטמיעה בתרבות הקלוקלת. בדור כזה נדרשת דווקא יכולת הפוכה – להתכנס פנימה ולשמור על גרעין פנימי נקי ותמים. נח אינו פועל ואף אינו מדבר, אך הוא עשוי מחומר אחר – הוא יודע להתכנס בתוך שתיקתו ולפרוש מן העולם, הרע והסוער. לכן, הוא היחיד שמסוגל להציל את העולם בדור כה מושחת.

הצדיקים והגיבורים מהדורות הבאים היו כנראה נכשלים בכך – הם היו מנסים לצאת ולתקן ויוצאים במפח נפש. הכח של נח נובע מאי העשייה שלו, מהיכולת להישאר רגוע ושווה נפש, גם כשהכל מסביב סוער. מדובר על תנועה אחרת בנפש – לא התנועה החותרת לעשייה (Doing), אלא המחזקת את ההוויה הפנימית (Being). העולם כולו ניצל בזכות אותה תנועה פנימה ששמרה על נקודה קטנה נקייה, טובה ולא מושחתת – בתוך ליבו של נח. ה' זיהה את הגרעין הקטן הזה והחליט לשמר אותו וממנו לזרוע את המשך האנושות, לאחר המבול.

ד. נח, נחמה ומנוחה

נראה כי כוחו המיוחד של נח רמוז בשמו – נח מלשון מנוחה ונחת. כוחו אינו בפעילותו, אלא דווקא במנוחתו – ביכלותו לשמור על נחת ונינוחות גם אל מול הסערות והרוע הגובר בחוץ. הוא נשאר איתן במקומו, מתכנס בנפשו פנימה ופשוט נח. מנוחה זו מאפשרת לכל העולם לצמוח מחדש מתוך הנינוחות הפנימית של נח, שהצליחה לשמור על אי קטן של צדיקות, שבשבילו היה שווה לברוא את האנושות מחדש.

ספר בראשית מלא ב"מדרשי שמות" – שימוש במשמעויות השונות של שם הגיבור כדי ללמד משהו על חייו. כך לגבי אברהם, "אב המון גויים" (י"ז, ה'), שרה (שם, ט"ו), ישמעאל (ט"ז, י"א), יצחק (כ"א, ו') ויעקב (כ"ז, ל"ו). נדמה כי נח הוא הדמות שזוכה יותר מכולם לדרשות ורמיזות הקשורות בשמו. הראשון שדורש את שמו, הוא אביו, למך: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה' " (ה', כ"ט)

שמו של נח רומז לנחמה – האדמה קוללה והוא זה שיביא מעט נחמה לעולם.

לאחר מכן, רומז גם ה' על משמעויות שונות לשמו: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ… כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' " (ו', ו'-ח')

ה' גם ניחם, מתחרט על יצירת האדם, אך גם רואה את נח, שמוצא "חן" בעיניו. המילה חן כמובן רומזת לנח, בהיפוך אותיות. נח הוא הדמות המרגיעה את החרטה הא-לוהית על יצירת האדם, דרך זה שהיא מוצאת חן בעיניו ומאפשרת בכל זאת את המשך האנושות.

אם כן, נח גם מנחם את האנושות וגם מוצא חן בעיני ה' ומאפשר את האנושות. בהמשך הפרשה מופיעות עוד רמיזות לשמו, במשמעות הפשוטה יותר, של "נח", מלשון "מנוחה": "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט" (ח', ד')

התיבה, שבמרכזה נמצא נח, נחה על הרי אררט ובכך מתאפשרת חזרת בני האדם לחיים בארץ.

הביטוי "מנוחה", מופיע גם בהמשך, בסיפור היונה: "וְלֹא־מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה" (שם, ט')

היונה לא מוצאת מנוח ולכן חוזרת אל בעליה, נח, שייתן לה שוב מנוחה בתיבה וכך יתאפשר לה להמשיך ולחיות (עד מנוחתה הסופית בהמשך, בארץ).

אם כן, מכוחו של נח מתאפשרת המנוחה בתוך התיבה ושל התיבה בתוך הארץ. זהו כוחו המיוחד של נח, הנותן מקום למנוחה ובכך מעניק חיים מחודשים לאדם ולחיות. כוחו אינו בפעולותיו (כאמור, כלל לא הצליח לאסוף את החיות לתיבה), אך הוא הצליח לתת להם מנוחה ונחת. זה מה שהיה צריך כדי להחיות מחדש את העולם ולהוציא אותו מהכאוס ששרר בו, לחיים חדשים^[4].

ה. ריח הניחוח

נח יצר נחת ומנוחה לעולם כולו, אך נדמה כי תרומתו הגדולה ביותר לעולם מתרחשת דווקא לאחר המבול. לאחר היציאה מהתיבה אנו עדים ליוזמה האקטיבית הראשונה של נח – הוא בונה מזבח ומקריב עליו קרבן, ללא ציווי מ-ה' (ח', כ'). ככל הנראה התחולל שינוי אצל נח בעקבות המבול והוא כעת הופך לפעיל יותר^[5].

קרבן זה משפיע באופן משמעותי על ה': "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (ח', כ"א)

ה' מריח את הקרבן ומחליט לא לקלל יותר את האדמה בשל מעשי האדם. שוב אנו עדים למשחק מילים עם השם "נח" – "ניחוח". משהו בנח הצליח להעלות לפני ה' את ריח הניחוח וגרם להבטחה הא-לוהית לא להביא יותר מבול.

הנימוק להבטחה העתידית הוא, כי "יצר לב האדם רע מנעריו" ולכן אין מקום להעניש שוב את האדמה. באופן מפליא, זהו בדיוק הנימוק שגרם להבאת המבול: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם… וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה…" (ו', ה'-ח')

אם כן, המציאות היא אותה מציאות שהיתה לפני המבול – יצר לב האדם רע. אך ההתייחסות הא-לוהית לכך משתנה מן הקצה אל הקצה. לפני המבול, הנהיג ה' את העולם במידת הדין, ולכן כאשר ראה את יצר האדם הגיע למסקנה כי יש להשמיד את העולם. אולם כעת, יצרו הרע של האדם מוביל דווקא להשלמה ולפשרה בין ה' לבין העולם. ה' כביכול מחליט להכיל מכאן ואילך את יצרו הרע של האדם ולנתק את התלות בין התנהגותו של האדם לבין קיום העולם. השינוי הדרמטי בהתייחסות ליצר נוצר רק בעקבות קרבנו של נח, כפי שניתן לראות בפסוקים לעיל – ה' מריח את ריח הניחוח ואז מחליט לא לקלל יותר את האדמה.

אם כן נח, איש הנחת, המנוחה והנחמה, שמצא חן בעיני ה', מצליח ליצור גם נחת אצל ה', דרך ריח הניחוח. הנחת הא-לוהית מובילה להתייחסות שונה לגמרי לאדם ולעולם – מכאן ואילך יהיה יותר אורך רוח כלפי חטאי האדם והעולם ימשיך כסדרו גם כאשר יצר האדם ממשיך להיות רע (ח', כ"א).

רק נח, איש הנחת והמנוחה הפנימית, שידע לעמוד בצדקתו מול כל הגלים הסוערים, מצליח להציל את האנושות וגם לאפשר את נחת הרוח הא-לוהית על העולם. נח כביכול מפשר בין האדם לא-לוהים – הוא מראה ל-ה' כי למרות הכל, יש גרעין פנימי נקי ונינוח שנשאר בעולם ומאפשר התקרבות מחודשת ל-ה' ואת המשך ריח הניחוח כלפיו. כך שורה נחת רוח א-לוהית על העולם – ה' נוכח לראות כי יש גרעין טוב באדם למרות יצרו הרע, ולכן אין טעם בהשמדה טוטאלית נוספת. מדמותו של נח נלמד גם לעולם שלנו – לרוב יש צורך בפעילות, בעשייה ובהתמודדות מול הרוע והקשיים. אולם לעיתים, כאשר הקשיים גוברים מידי, התנועה הנכונה היא הפוכה – התכנסות פנימה, לתוך מרחב פנימי שקט ונקי. שם נמצא את נקודת "נח" שבתוכנו וממנה אפשר להחיות מחדש את העולם כולו.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] בדומה לכך דוד מתעמת על המגפה כנגד העם (שמואל ב' כ"ד, י"ז) וירמיה על גורל ירושלים (י"ד, י"ט).

[2] הכוונה לביטוי "צהר תעשה לתיבה". יש שפירשו שצהר הוא מכסה ולא חלון, אך לעניננו גם מכסה הוא פרט מובן מאליו ולכן השאלה במקומה.

[3] וכן ביאר קאסוטו, שהוכיח את דבריו מהמשך הסיפור, בו התיבה מתוארת כנעה באופן פאסיבי במים: "ותלך התיבה על פני המים" (ז', יח'), "ותנח התיבה" (ח', ד'). ראו קאסוטו, מנח עד אברהם, עמ' 40-41.

[4] השימוש ברמזים שונים הקשורים לשמו מתחבר לדמותו הכללית של נח לפי תיאורנו – כוחו אינו בפעולותיו אלא בעצם הוויתו. עצם נוכחותו המאופיינת בשמו, מחוללת את השינוי סביבו, ללא צורך בעשייה נוספת.

[5] הפעילות ממשיכה עוד בהמשך הסיפור, כאשר הוא נוטע כרם ובכך מתחיל ליישב את האדמה מחדש (ט', כ').