'ייקשרו כולם אגודה אחת'

הדפסה

ד"א פרי עץ הדר אלו ישראל
מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח
כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים
כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח
כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים
וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם
כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה
וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח
כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים
ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם לאבדן אי אפשר
אלא אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו
(ויקרא רבה פרשת אמור פרשה ל)

כשניגשים לדבר ולהבין קצת את  משמעותן של ארבעת המינים, אחד המדרשים המוכרים והידועים הוא המדרש הזה. הוא רואה בארבעת המינים שאנו נוטלים בכל יום מימי החג סמל לארבעה סוגים של אנשים שקיימים בעם ישראל- בעלי תורה ומעשים טובים, בעלי תורה ובלא מעשים טובים, בעלי מעשים טובים ובלא תורה ואחרונים בלא תורה ובלא מעשים טובים. המעשה שאנו עושים בנטילת ארבעת המינים הללו יחד הוא עשייתם אגודה אחת "והן מכפרים אלו על אלו"- וכך כל אחד נותן לחברו מכוחו ובכך כולם זוכים לכפרה.

ר' צדוק בספרו 'פרי צדיק'[1] מנסה ליישב את המדרש הזה עם דברי הזוהר: דִּתְלַת הֲדַסִּים רְמִיזִין לִתְלַת אֲבָהָן, תְּרֵי בַדֵּי עֲרָבוֹת לִתְרֵי נְבִיאֵי קְשׁוֹט, לוּלָב צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (תהלים צב, יג), אֶתְרוֹג רָמִיז לִשְׁכִינְתָּא (תיקוני זוהר ב ע"ב)

הזוהר רואה בשלושת ההדסים רמז לשלושת האבות, בשתי הערבות רמז לשני נביאי האמת- משה ואהרון, בלולב רמז לצדיק ובאתרוג רמז לשכינה.

הקושי של ר' צדוק בעימות בין שתי הדרשות הללו הוא בעיקר ביחס לערבה. שהרי לפי המדרש הרואה בארבעת המינים סמל לסוגים שונים של אנשים בעם ישראל, ואת הערבה כנגד האנשים הריקים- אלו שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ואילו בדברי הזוהר הערבה היא סמל למשה ואהרון שהיו מנהיגי ופרנסי הדור. כיצד הערבה יכולה לסמל מצד אחד את האנשים הריקים שבעם ומצד שני את מנהיגיו?

מתוך כך ר' צדוק מסביר את מדרש חז"ל בהיפוך- אותה הערבה שאין לה טעם ואין לה ריח היא לא סמל לאותם האנשים הריקים שאין להם תורה ומעשים טובים, אלא היא סמל לאנשים אשר יש בכוחם "להתקשר בהשורש גם הריקנים בישראל והירודים מאוד גם אם אין להם על הגוון שום זכות מצידם לא טעם תורה ולא ריח מצוות"[2]. עפ"י ההסבר הזה הערבה הפכה מסמל לאותם הריקים שבעם לאלו אשר יש להם כוח מיוחד להתקשר ולהתחבר,  להעלות ולרומם גם את אלו שאין להם מעצמם כלום. פתאום ההדס שיש בו תורה, הוא במידה מסויימת נמוך יותר מהערבה, משום שהוא סמל לאנשים שמצליחים לרומם ולהדר ולראות טוב רק באלו שיש בהם קצת טוב, לעומת הערבה שהיא סמל לאלו שרואים טוב בכולם, שמאמינים בעם ישראל ובכך מצליחים להעלות מעלה גם את מי שנמצא בתחתית.

הדברים הללו מעוררים אצלי הרבה מחשבות- פתאום לפי ר' צדוק האדם לא מוגדר רק על פי הטעם והריח שיוצאים ממנו אלא גם עפ"י האיכות של חוש הריח וחוש הטעם שלו- האם הוא מצליח להריח ריח גם במקום שנראה שאין בו ריח כלל ולמצוא טעם גם במי ובמה שאין בו טעם כלל. לא מספיק להיות צדיק מלא בתורה ובמעשים טובים, אנו נדרשים גם להצליח להתבונן במציאות במבט מאמין ורואה טוב.

חידוש נוסף בפרוש זה הוא בהגדרת אותם האנשים הריקים- שהרי על פיו האנשים הריקים הם לא באמת ריקים, זאת רק הקטנות שלנו שאנחנו לא מצליחים לראות את טובם. יש באמירה הזאת אמונה גדולה באדם, בכך שכל אחד הוא טוב בתוכו פנימה, וככל שנהיה גדולים יותר נצליח לראות פנימה יותר ולזהות את הטוב גם במי שממבט חיצוני נראה לנו ריק ובלי טוב כלל, ולעזור לו ולהעלות אותו למעלה.

מצד שני, אותם האנשים שנראים ריקים הם במידה מסויימת באמת ריקים. משום שלמרות שבתוכם פנימה יש בהם טוב, המטרה היא להוציא ולבטא את הטוב הזה החוצה, עלינו לממש את אותו טוב שטמון בתוכינו ולא להשאיר אותו רק בפוטנציאל.

העמידה הזאת בין הניסיון והמאמץ התמידי להיות טובים יותר לבין הרצון לראות טוב בכל אחד ובכל דבר הוא לעיתים מבלבל. מצד אחד הדחיפה להיות טובים ולהתקדם יכולה להביא לזלזול והתנשאות בכל מי שלא מנסה גם. ומצד שני ראיית הטוב יכולה להביא אותנו למצב בו אנחנו שוכחים מה באמת טוב ומה באמת נכון וראוי.

אני מקווה שנצליח לאחוז בשני הדברים הללו יחד. גם להתקדם ולהוציא מעצמינו כמה שיותר כל הזמן וגם שזה לא יבוא על חשבון כבוד ואמון בכל אדם באשר הוא על אף שהוא נראה במקום נמוך ולא טוב.

(הרבנית אור בילט מכלוף. מאתר ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרבנית).

[1] פרי צדיק דברים חג סוכות אות יג.

[2] שם.