עבדו את ה' בשמחה
א. הקדמה
(מה) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אלוקיך לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:
(מו) וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:
(מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אלוקיך בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:
(מח) וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ (דברים כ"ח, מה-מז).
רבנו בחיי על פסוק מז מפרש כך: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" – יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה. לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה. ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה.
להבנת רבנו בחיי, פסוק מז מהווה הסבר ונימוק לקללות שיבואו על עם ישראל (עיינו פרק כ"ח) – בני ישראל יענשו על כך שעבדו את ה' שלא מתוך שמחה. השאלה שבוקעת ועולה מאליה היא מדוע התורה מתייחסת לעבודת השם שלא מתוך שמחה בחומרה כה רבה?[1]
קיום מצוות לא מתוך שמחה מעיד על תפיסה שגויה בהתייחסות למערכת המצוות כחובות מעשיות וטכניות, שהופכות עם הזמן להיות מעיקות ומשעממות.
עניין השמחה תופס, כידוע, מקום מרכזי בעבודת השם בדרך החסידות. בשיעור נעסוק בכמה תורות שעוסקות בחשיבות השמחה בעבודת השם, בהקשר של פסוק מז.
ב. השמחה כסימן לחיפוש אין-סופי
נפתח בתורה של בעל ה"ערבי נחל": "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" כו' (דברים כ"ח, מז-מח). יבואר על נכון עם דברי הבעל העקרים מאמר ב' פרק ט"ו וז"ל בקצרה: שיש אל החכם שמחה במה שהוא מרגיש שיש בו משלימות החכמה כו'. ושמחה זו עם היותה בעל תכלית בהכרח כיון שהשגת האדם הוא שהוא בעל תכלית, מכל מקום תיתוסף תמיד, לפי שכל מבקש איזה דבר אם הדבר המבוקש הוא בעל תכלית יכלה הכוסף והשמחה כשישיגנו. אבל אם הדבר הנכסף והמבוקש בלתי בעל תכלית, אי אפשר שיכלה הכוסף ולא שתפסק ההשגה, ולזה תתמיד השמחה תמיד.
ולזה אמר הכתוב (דברי הימים א' ט"ז, י; תהלים ק"ה, ג) "ישמח לב מבקשי ה'", כי להיות השם יתברך ושלימותו בלתי בעל תכלית, כל מבקש ה' אף על פי שישיג מה שישיג לעולם תשאר התשוקה, ותתמיד השמחה ותתוסף תמיד כשתתוסף ההשגה. ועל זה אמר המשורר (תהלים ק"ה, ד) "דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד", כלומר כי השמחה במה שתשיגו ממנו לא תפסוק עוד. כי תמיד תוסיפו שמחה מצד היותו יתברך בלתי בעל תכלית והשלימות אשר בו רבים או בלתי בעלי תכלית, וכל שיושג בו תוסיף תשוקה להשיג עוד ותתוסף השמחה. ועל זה הדרך אמר הכתוב (תהלים מ', יז; ע', ה) "ישישו וישמחו בך כל מבקשיך", כי להיותו בלתי בעל תכלית תהיה השמחה מתמדת ונתוספת תמיד. וזהו שאמר (תהילים מ', ז) "ויאמרו תמיד יגדל ה'", כי כל שישיגו יותר יכירו יותר גדלו כי הוא בלתי בעל תכלית, ועיין שם שהאריך. נמצא כי עבודת ה' ובקשת פניו תוסיף שמחה בכל עת, מריבוי השלימות הבלתי בעל תכלית הנמצאים בו… ("ערבי נחל", דברים, כי תבוא, דרוש ז').
ה"ערבי נחל" מביא את דברי בעל ה"עיקרים", שמפרש שהשמחה בתהליך השגת החוכמה נובעת מכך שאין לחכמה סוף ותכלית. שמחת ההשגה אינה פוסקת לעולם, אלא היא מתחדשת בכל עת, כי תמיד זוכים להשיג עוד ועוד. כאשר אדם שפעל להשגת מטרה חומרית הגשים את מטרתו, הוא יזכה לשמחה רגעית; אך כאשר המטרה היא רוחנית הרי שאין לה סוף ותכלית, ולכן לא ניתן להגשימה במלואה לעולם, והחשק והשמחה הולכים וגוברים באופן תמידי. על פי עקרון זה בעל העיקרים מציע פירוש לשלושה פסוקים בתהילים. הפסוק הראשון הוא "ישמח לב מבקשי ה'" (תהילים ק"ה, ג), אותו מפרש בעל העיקרים כך: מבקשי השם הם האנשים הנמצאים כל העת בתהליך של בקשת אלוקים והתקדמות בעבודת השם. על אותם אנשים אומר הפסוק שלבם ישמח, כיון שבכל עת הם נמצאים במהלך של חתירה והתקדמות לעבר יעד אין סופי, שלא יגיע לידי מיצוי. בדומה לכך מפרש העיקרים את הפסוק "ישישו וישמחו בך כל מבקשיך" (תהלים מ', יז; ע', ה) – מבקשי השם נמצאים במציאות תמידית של שמחת ההתקדמות וההתחדשות. את הפסוק "דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד" (תהילים ק"ה, ד) בעל העקרים מפרש בהתאם לאותו רעיון כך: את פני ה' מבקשים "תמיד" שהרי תהליך החיפוש והחתירה לקרבת אלוקים לא יסתיים לעולם.
בהמשך התורה מציע ה"ערבי נחל" פירוש לפסוק מז לאור דברי בעל העיקרים: וממילא כפי מה שפירשנו דהך "מרוב כל" דקאמר קרא, לא קאי אהעובד אלא אנעבד, שהוא הקדוש ברוך הוא…
המילים "מרוב כל" בסוף פסוק מז מתייחסות, על פי פשטן, לעם ישראל, שלא עבדו את השם בשעה שהיה להם רוב כל. אולם, ה"ערבי נחל" מפרש שהמילים "מרוב כל" מתייחסות לקב"ה, ומבטאות את האין סופיות האלוקית. העובדה ש"לא עבדת את ה' אלוקיך" בעייתית וחמורה, היות וה' הוא אין סופי, ולכן העבודה אליו הייתה אמורה להיות מתוך שמחה.
לאור דברי ה"ערבי נחל" נוכל להשיב על השאלה מדוע התורה רואה בחומרה גדולה כל כך את עבודת השם שלא מתוך שמחה. מידת השמחה בעבודת השם מעידה על הגישה של האדם לעולם התורה והמצוות. במידה והמצוות נתפסות כאמצעים לבקשת השם וקרבת אלוקים, הן לעולם לא יהפכו למעשים שגרתיים ומשעממים, והן תמיד ייעשו מתוך שמחה. קיום מצוות לא מתוך שמחה מעיד על תפיסה שגויה בהתייחסות למערכת המצוות כחובות מעשיות וטכניות, שהופכות עם הזמן להיות מעיקות ומשעממות. זוהי הסיבה לכך שהתורה מתייחסת לעבודת השם שלא מתוך שמחה בחומרה רבה כל כך: כאשר אין שמחה בעבודת השם, סימן שיש פגם מהותי בהתייחסות לעולם התורה והמצוות כאמצעי לקרבת אלוקים.
ג. השמחה כסימן לעבודת השם אמיתית
ר' צדוק הכהן מלובלין הולך בכוון דומה בפירוש פסוק מז: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח, מז). והיינו שזה עיקר המכוון שיהיה העבודה בפנימיות נקודה שבלב, ומזה נולד השמחה בלב, ועל ידי זה נגאלין מכל מיני הרהורים המצירים ומעיקים להנפש… ("פרי צדיק", בראשית, פרשת ויצא).
כאשר עבודת השם באה מפנימיות הלב, והיא איננה עבודה חיצונית בלבד, נולדת השמחה. עבודת השם שלא מתוך שמחה מעידה על כך שהיא עבודה טכנית חיצונית, שאיננה בעלת ערך רב.
ניסוח דומה לרעיון זה מופיע בספר "מראה יחזקאל"[2]: ועל זה נאמר (דברים כ"ח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", וכמו שאמר הרמב"ם (הלכות לולב, פרק ח', יד-טז) שעיקר העבודה הוא במה שישמח האדם בעשיית המצות, עיין שם בסוף הלכות סוכה. כי השמחה בעת עשיית המצות היא הוראה נכונה שעושה בשביל אהבת המקום, ולא בשביל יראת עונש או קיבול שכר. וכשעושה כן אזי גם הקדוש ברוך הוא מאיר לעולם בחסדו הגדול חסדים מגולים שאין עליהם קטרוג, מחמת שהעולם צריכין לחסדים והם צורך גבוה, כדי שיוכלו לעבדו בהרחבה ויהיה נחת רוח לפניו. ("מראה יחזקאל", שמות, פרשת משפטים).
ה"מראה יחזקאל" מביא בשם הרמב"ם בסוף הלכות לולב, שעבודה מתוך שמחה מעידה על כך שהיא נעשית מאהבה ולשם שמים. עבודת השם שלא מתוך שמחה מעידה על כך שהאדם מקיים את המצוות שלא לשם שמים, אלא לצורך קבלת שכר או מתוך פחד מעונש.
ניתן לחדד את הרעיון באמצעות משל שהביא ר' מנדלי מקוצק בשם המגיד מדובנא: …על הפסוק "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה, מ"ג, כב). משל לשני סוחרים שהביאו סחורה עם בעל עגלה אחד. סוחר אחד הביא תכשיטין ואבנים טובות ומרגליות בתוך תיבה קטנה, והשני הביא ברזל ועופרת בתוך תיבה גדולה. וכשבאו לביתם, היה בעל תכשיטין מצוה לאיש נושא כתף (טרעגער) להביא את תיבתו מן העגלה לביתו, וכן עשה, רק חילף התיבה בתיבת הסוחר השני. ובעת ששילם לו שכר טרחו, אמר הנושא כתף 'בעד משא כבידה כזו אקבל שכר מועט כערך משא קלה ויותר, אבל לא לפי ערך משא כבידה?!' וכששמע הסוחר מהתכשיטין שהנושא כתף צוח שטרח במשא כבידה ואינו רוצה שכר מועט, השיבו הסוחר זאת התיבה של משא כבידה אינה שלי, כי בהסחורה שלי אין בו טרחא ויגיעה. וזהו פירוש הפסוק "ולא אותי קראת כי יגעת בי ישראל"… ("שיח שרפי קודש", רבי יעקב מדובנא).
המסר שלומד המגיד מהפסוק "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיהו מ"ג, כב) הוא שעבודת השם המהווה טורח על האדם ושלא נעשית מתוך שמחה היא סימן לכך שאין זו עבודת השם אמיתית.
ד. חשיבות השמחה לקראת ימים נוראים
בתורתו של ר' שמחה בונים מפשיסחא נאמר שעבודת השם בשמחה קשורה באופן מיוחד לחודש אלול: עיקר עבודת השם בשמחה. כדאיתא[3] "תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה" (דברים כ"ח, מז), וזה הרמז "ושמחת בכל הטוב"[4] (דברים כ"ו, יא). כתיב "עבדו את ד' בשמחה באו לפניו ברננה" (תהילים ק', ב), הרמז על אלול. כדאיתא "יסדר שבחו של מקום"[5] (ברכות לב.) "באו לפניו ברננה", ואחר כך יתפלל, הרמז על הימים הנוראים. ועל ידי שמחה יכול לבא לעבדות השם… (קול מבשר, ג', חודש אלול, אות ב').
ר' שמחה בונים מפרש שקריאת הפסוק בתהילים "עבדו את ה' בשמחה" (ק', ב) מתייחסת באופן מיוחד לחודש אלול. עבודת השם בשמחה בחודש אלול מהווה הכנה לימים נוראים שנרמזים בהמשך הפסוק – "באו לפניו ברננה". עיקר עבודת השם היא בשמחה, ולכן בחודש אלול, שהוא חודש של התחזקות בעבודת השם לקראת הימים הנוראים, צריך לחזק גם את השמחה בעבודת השם.
יהי רצון שנזכה לעבוד את השם מתוך שמחה.
שבת שלום.
(הרב נחמיה רענן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] יש לציין כי על פי פשט הפסוקים ניתן להבין שיש לקרוא את פסוק מז ("תחת אשר…") בצמוד לפסוק מח ("ועבדת את אויבך…"), כלומר התורה אומרת שבגלל שבני ישראל לא שמעו אל ה' כאשר מצבם היה טוב ("תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל"), הם ייענשו וייאלצו לעבוד לאויביהם ("ועבדת את אויבך אשר ישלח ה' בך ברעב ובצמא ובחוסר כל ונתן עול ברזל…").
[2] הרב יחזקאל פנט (תקמ"ג-כ' בניסן תר"ה) מתלמידיו של ר' מנחם מנדל מרימנוב, ומייסד חסידות דעש.
[3] כמו שנאמר.
[4] הפסוק המלא הוא: ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך.
[5] הציטוט המלא הוא: לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל.