"ולא יכלו דברו לשלם" – מהידברות לשלום
תחילת ירידת עם ישראל למצרים במכירת יוסף שנבעה משנאת אחיו. במה קנאו אחי יוסף עד כי גדלה שנאתם אליו "ולא יכלו לדברו לשלום"? ובהמשך מתנכלים להמיתו ולבסוף מוכרים אותו? לדעת המדרש תנחומא: "לפי שראה בחלומו שעתיד למלוך והגיד לאביו, קנאו בו אחיו". לדעת הרשב"ם – חסיד פשט המקרא – אהבת יעקב את יוסף גרמה לקנאה.
ואולם ברב פנינים מובאת השאלה, מדוע שנאו אחי יוסף את יוסף? ובמה אשם יוסף שאביהם אוהב אותו יותר? ומוסיף על תהייה זו האברבנאל: "והיה ראוי שישנאו את אביהם על אהבתו אותו בבחירתו יותר מדאי, לא את יוסף הנאהב"? ומסביר כי אחי יוסף בראותם את יחס אביהם אל יוסף נזכרו במעשה אברהם שהוריש את כל אשר לו – בגשמיות וברוחניות לבנו האהוב יצחק – ולכל שאר בניו מנשיו האחרות נתן מתנות ושלחם מעל יצחק. אחי יוסף ידעו כי עיקר אהבת אביהם היתה לרחל, וכי כל הברכות – של ירושת הארץ וברכת הזרע נתנו ליעקב ועתה הם בידיו, ועתה חששו שיעקב יעביר את כל המטען הרוחני ליוסף בלבד, ואותם ירחיק מחיי התורה. על אף שיעקב כלל לא התכוון לנהוג כך, הסימנים שראו לנגד עיניהם חזקו אצלם את החשש הכבד מכך. מתוך דאגתם "שלא יודחו מהדת הקדושה ויאבדו ע"י זה מחיי עולם הבא" הגיעו עד רעיון מכירתו של יוסף.
האמנם אהבת יעקב את יוסף היא הסיבה לשנאת אחיו? בעל המשך חכמה מדייק מהכתוב "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו.." שהאחים ראו שיעקב אוהב את יוסף יותר גם מבנימין, שאף הוא היה בן רעיתו האהובה רחל, והבינו ש"ודאי הוא מפני הדבה שמביא עליהם ומתכבד ומתיקר אצל אביהם בקלונם, לכן וישנאו אותו". לא כתונת הפסים, גם לא היות יוסף הבן הבכור של רחל, אלא שהוא יוסף "מתכבד בקלונם". הרצון שלו להאדיר את עצמו בעיני אביו ע"י הגדלת קלונם בעיני אביהם הוא הגורם לשנאת האחים.
יוסף מנסה להבאיש את ריחם של אחיו בעיני אביו ע"י הבאת דבתם רעה לאב יעקב. ורש"י מציין כי כל רעה שהיה רואה באחיו היה מגיד לאביו. מה בין הבאת הדבה ע"י יוסף להוצאת הדבה ע"י המרגלים? יוסף היה מביא דברים כהוויתן, מה שהיה רואה היה מספר. אבל המרגלים בדו שקרים מלבם. הבאת דבה – אף אם היא אמת – מתוך כוונה רעה אינה ראויה, שכן לומדים אנו מפרשת יוסף ואחיו כי הדבר הגדיל את שנאתם אליו. והכלי יקר מדייק מהלשון "ויבא יוסף את דבתם..", שדברי הדבה לא היו של יוסף אלא של אחיו, ויוסף עצמו רק הביא את הדבה שהוציא אחיו בני לאה על אחיו בני השפחות לידיעת אביהם, על מנת שיתבע את עלבונם של השפחות ובניהם שכונו על ידי אחיהם עבדים. הבדל אחר בין הבאת דבה להוצאתה מביא בעל העמק דבר ולפיו מוציא דבה מספר עניני חברו לרבים ולעולם ייחשב לכסיל [בעקבות המשלי] אף אם לא התכוון לרעה, והמביא דבה מספר עניני חברו ליחיד, ואין הכרח שיגיע לרעה אם לא פורשה כוונתו הרעה. יוסף סיפר את מעללי אחיו רק לאביו, ועל הבאת דבתו נכתב מפורש "רעה".
שנאת של האחים הגיעה עד ש"לא יכלו לדברו לשלם". ברי לנו, מהמשך הסיפור, כי לא מדובר באי יכולת פיזית לדבר עם יוסף, אלא בסוג של מניעות. מה מוסיפה המלה לשלם כאן? אף ששנאת האחים המביאה לנתק ההידברות בין יוסף לאחיו נחשבת לגנאי, מציין רש"י כי מתוך גנותם למדנו הכתוב שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב. שנאת האחים בלב באה לידי ביטוי בהימנעותם מלדבר עם יוסף. ולדעת הרש"ר הירש אחי יוסף לא יכלו לדבר אתו באופן המביא לידי שלום. גם כאשר יוסף ביקש לדבר איתם בידידות, הם לא יכלו לשאת את דברו לשלום. ונראה כי הבאת הדבה גרמה למתיחות גדולה בין יוסף לאחיו, עד כי גם כאשר ביקש יוסף ביקש לדבר דברי שלום עם אחיו, פרשו האחים את דבריו לגנאי. שכן במקום שיש מתיחות, מקפידים שם על הכל, ודורשים לגנאי דוקא את גינוני הידידות.
בעל התורת משה סבור כי האחים לא יכלו לשאת את דברי האחווה והשלום שיוסף היה מדבר אליהם. האחים טענו שאם יוסף חושב אותם לחוטאים [כדברי המדרש שהיו אוכלים איבר מן החי, ומזלזלים בבני השפחות] הוא יוסף מצווה לשנוא אותם, לפי המימרה: "הרואה בחבירו דבר עבירה מצווה לשנאותו". ואם כך איך הוא יכול מדבר אליהם דברי אחווה ושלום?! ואם הוא מדבר דברי שלום עמם ניתן להסיק מכך שיוסף לא סבור שהם חוטאים, ואם כל מדוע הוציא דבתם רעה לאביהם ובכך הוא עובר עבירה ועליהם לשנוא אותו.
התלמוד [מסכת ברכות, ס"ד] מציין: "אמר רבי אבין: הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום. שהרי יתרו שאמר לו למשה לך לשלום עלה והצליח, דוד שאמר לו לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה". אחי יוסף שנאו אותו ולא רצו בטובתו ובהצלחתו ולפיכך נכתב לגביהם כי "לא יכלו לדברו לשלום" [הגר"א מוילנא].
האבן עזרא פירש שהאחים לא יכלו לדבר עם יוסף בכלל, אפילו לא לשלום.לדעת בעל ההעמק דבר האחים לא יכלו לסבול דבורו של יוסף לשלום משום שהם סברו שגם הוא שונא אותם, אלא שמסתיר הוא את שנאתו אליהם. המילה 'יכול' מתפרשת על ידו כהעדר סבלנות מצד האחים כלפי יוסף. ואולם בעלהתפארת יהונתן למד מהפסוק "ולא יכלו דברו לשלום" על חשיבות ההתנצלות ושמירת ערוץ הידברות פתוח על מנת להגיע לשלום: "כשיש לאדם בלבו תלונה ותרעומת על חברו נתרבה השנאה יום ביומו; אבל כשמדבר ואומר לחבירו ראה מה זה שעשית לי וחבירו יתנצל לפניו, או שמודה לו ומבטיח אותו מבלי לעשות עוד כזה, אז סרה השנאה…ושב השלום למקומו. ואלו היה השבטים יכלו לדבר עמו היה נעשה שלום ביניהם".
המלה "לשלום" מתפרשת ע"י בעל התפארת יהונתן כתוצאה של הדיבור, ולא את תוכן הדברים או את כוונת האומר אותם. מקום שיש הידברות – יש סיכוי שיעשה שלום. מאחר ולא יכלו לדברו [לדבר עמו , כפרוש רש"י] – לא יכול היה להיעשות שלום. ללמדנו, שגם במקום ובזמן שיש מתיחות גדולה בין אנשים, חשוב לשמור על היכולת לדבר האחד עם רעהו. שכן במקום שבו נוצרות חומות גבוהות, בדרך כלל פסיכולוגיות ומדומות יותר מהמציאות, ונחסמים ערוצי הידברות, לא ניתן להגיע לשלום.
יוסף, בהיותו "בן שבע עשרה שנה…והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה…", לא היה מודע לחשיבות הרבה שיש להפגת המתיחות בהבאת הדבה על אחיו לאביו. יוסף נצמד לאמת ע"ח השלום עם אחיו. ולמרות שאחיו "לא יכלו לדברו לשלום" הוא ממשיך לדבר איתם ולספר להם את חלומותיו המגדילים את שנאתם אליו. דוקא על אחיו – המבוגרים יותר – חובה היתה לגלות את מידת הסבלנות הנדרשת כלפי הנער יוסף, להקטין את המתיחות, ולהימנע ממצב של אי יכולת לדבר עם יוסף. מעמדת הכח שלהם הם בחרו בנתק עם יוסף שהביא אותם לבסוף למכרו. לעומת זאת, יוסף, שנים רבות לאחר מכן, בהיותו בעמדת הכח מול אחיו, לאחר מות פטירת האב יעקב מבכר את השלום עם אחיו ומוחל לאחיו ומבטיח את אחיו היראים מנקמתו: "אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם וידבר על לבם" [פרשת ויחי, נ, כ"א]. ללמדנו, שדוקא לבעל עמדת הכח חשוב יותר לשמור על היכולת להידבר עם מי שנראה באותה עת החלש יותר. על בעל עמדת הכח מוטלת החובה לגלות את האיפוק והסובלנות הנדרשת כדי להימנע מנתק הידברות שתוצאתו עלולה להיות גרועה בהרחיקו את האפשרות להגיע לשלום בין הצדדים.
(נשלח ע"י יואב מיליס, מוקדש לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)