"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ"
בפרשתנו, משה רבינו מגיע לשלבי הסיום של נאומו הגדול, נאום הפרוש על פני רוב רובו של ספר דברים. עיקר הדברים בחלק זה של הנאום נוגעים לכריתת הברית בין עמ"י לבין הקב"ה. דומה, שישנם ארבעה פסוקים המכילים בתוכם את תמצית תמציתו של הנאום ושל המסר אותו הוא אמור להעביר לשומעיו ולקוראיו:
הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: (דברים כו, טז-יט)
שני חלקים לקטע זה. שני הפסוקים הראשונים עוסקים בצד של ישראל בהסכם, ואילו האחרונים בצידו של הקב"ה. ישראל מתחייבים לשמור את מצוותיו של הקב"ה ולשים את הגדלת שמו של הקב"ה בראש מעיניהם. מנגד, הקב"ה מבטיח שיגדל את עם ישראל וייחדם בעולם. בתוך אותה הבטחה של הקב"ה חבויה דרישה נוספת מישראל – המעמד של עם נבחר איננו פריווילגיה נטולת אחריות, הוא כולל את התביעה 'להיותך עם קדוש לה' א-להיך'; העם הנבחר נדרש לשמור שלא יתחלל שמו של הקב"ה בעולם, על ידי העמדת הצדק ודת האמת בעולם.
ברית זו איננה הברית הראשונה שנכרתת בין עמ"י לבין הקב"ה; לברית ערבות מואב קדמה ברית אחרת, ברית סיני. האם ניתן למצוא הבדל בין שתי בריתות אלה? דומה, שההתחייבות של ישראל לשמור את מצוות התורה והבטחת ייחודו של עם ישראל כעם נבחר לא התחדשו כאן, כמפורש בדברי הקב"ה לעם בטרם ההתגלות בסיני: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (שמות יט, ד-ו)
אם כן, מה בכל זאת התחדש בין שתי הבריתות? יתכן שהחידוש בברית ערבות מואב טמון במילים האחרונות שבפסוק ט"ז – "ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך".
במעמד הר סיני שמעו ישראל את 'הדרישות' שהציב להם הקב"ה ומיד נענו – "נעשה ונשמע". אולם, הבדל יסודי ישנו בין התגובה לדרישה של משה בנאום זה – ה-'נעשה ונשמע' של ישראל מבטא קבלת מרות, עבודה מיראת העונש ומתוך תלות מוחלטת בקב"ה שיוריד להם את המן וידריך אותם במדבר.
מנגד, בערבות מואב, על סף הכניסה לארץ, משה דורש מהעם לקבל את התורה בכל לבבם ובכל נפשם, מתוך התחברות והפנמה. נדמה שלא מקרה הוא, ששתיים מהמצוות המחודשות, כלשונו של הרמב"ן, בספר דברים נוגעות באופן עמוק לעבודה מתוך הלב ומתוך הנפש: קריאת שמע, בה נאמר "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך…" (דברים ו, ה), ותפילה שהיא 'עבודה שבלב', הנרמזת במילים "ולאהבה את ה' א-להיכם בכל לבבכם…" (שם יא, יג).
דומה, שעיקרון זה מקבל את מירב התוקף שלו במהלך הקללות, שם נאמר כך – תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: (דברים כח, מז)
אמנם רש"י על אתר מפרש את הדברים בתור תיאור של זמן, כאשר היה לאדם טוב ובכל זאת הוא לא עבד את הקב"ה, אך נדמה שהפשט מושך לכיוון אחר – שעבודת ה' מתוך שמחה היא חלק מהותי מחובתנו כלפיו, ויש בהעדרה פגם ופגיעה בברית. אך האם פירוש זה הגיוני? הרי, מעולם לא שמענו על ציווי כזה לפני כן.
דומה שאכן כך הבינו כמה אמוראים וראשונים: הגמרא בערכין (יא.) מנסה לברר "מנין לעיקר שירה מן התורה", ובין נסיונות ההוכחה ניתן למצוא את הפס' דלעיל, הנתפס כתיאור מחייב לדרך הנכונה בה יש לעבוד את ה'; והרמב"ם בהלכות יום־טוב (ו, כ) כותב: כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש… שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב.
מפורשת לשון הרמב"ם, ש'נצטוינו' על השמחה בעבודת יוצר הכל. עם הכניסה לארץ, כשעם ישראל עומד בפני אתגרים ומתחיל למלא את שליחותו בצורה ממוסדת, כעם בארצו, הדרישה לקיום המצוות מתעצמת. יותר לא ניתן להסתמך על העבודה מיראה, עבודה שבסופו של דבר מתמקדת באדם הפרטי ובפחדיו מפני העונש, אלא יש לעבוד את ה' מתוך אהבה, מתוך שמחה ומתוך תחושת שליחות. עבודה שכזו יכולה לקבץ סביבה עם שלם, להצעיד אותו קדימה בדרך לקידוש שמו של הקב"ה בעולם.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בשבת קודש פרשת כי־תבוא ה'תשע"ו, סוכמה על ידי דניאל הרמן ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).