הבלגה בעת הצורך
פרשת וישב שונה מאוד מהפרשיות הקודמות. מפרשת לך לך מספר המקרא על תלאותיהם של שלושת האבות ומאבקם להנחת היסודות לאומה היהודית. כל אחד מהאבות נתקל בקשיים רבים בחייו והצליח להתמודד בהצלחה עם כולם. גם יעקב הספיק עוד לפני פרשתנו להתמודד עם אויבים החזקים בארץ (עשו), בחו"ל (לבן) ושוב בארץ (עשו – 400 איש) – "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (ל"ב, כט). יעקב לא רק הצליח להתחמק מהם, אלא אף הצליח להתעלות ולהתעצם – "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" (ל"ב, יא). אולם בפרשתנו חל מפנה – "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י ל"ז ב ד"ה 'אלה תולדות'). לאחר כל הניצחונות על אויביו, נפתחה אם כן הרעה מכיוון בלתי צפוי – ממשפחתו. האווירה בפרשתנו היא אווירה טראגית של תככנות ומזימות. אווירה זו נמשכת למעשה עד סופו של ספר בראשית – גם לאחר מות יעקב עדיין חוששים האחים שיוסף יתנקם בהם ונאלצים לשקר כדי למנוע זאת. דוגמה הממחישה את האווירה הקשה ניתן לראות בדברי הרמב"ן לגבי טבילת כתונת יוסף בדם: "וכל זה להתנכר בעניין, כי אם שתקו היה חושד אותם לאמר אתם הרגתם אותו כי ידע קנאתם בו" (ל"ז, לב)
יעקב ידע אם כן שהאחים מסוגלים להרוג את יוסף מרוב קנאה. גם יעקב עצמו אשם קצת ביצירת אווירת הקנאה בבית – הוא עשה כתונת פסים ליוסף והעדיף בכך את יוסף על אחיו. הרמב"ם בהלכות נחלות כותב: "צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף" (פ"ו הי"ג)
גדולתו של יעקב ניכרת בפרשה זו הרבה יותר מאשר בפרשות הקודמות. לאחר שיוסף סיפר את חלומו לאביו ולאחיו נאמר: "ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר" (ל"ז, י-יא). מה פשר שמירה זו? רש"י מסביר: "היה ממתין ומצפה מתי יבוא" (שם), ודברים דומים כותב הספורנו: "שחשב שיהיה החלום אמיתי והיה מתאוה ומצפה שיתקיים כאומרם ז"ל בכל מתקנא אדם חוץ מבנו ותלמידו" (שם). אולם הקושי בפירוש זה הוא, אם יעקב ציפה שיתקיים החלום מדוע גער ביוסף על כך?
נראה שהפירוש הפשוט לשמירה זו הוא שיעקב הסתפק בגערה קצרה ומעבר לכך הבליג ושתק. יעקב הצליח אם כן להסתיר את זעמו ומחאתו על דבריו של יוסף כדי שלא להגביר את השנאה והיריבות במשפחה. על תכונת ההבלגה של יעקב ניתן ללמוד משני אירועים נוספים:
א. "ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר" (ל"ה, כב)
הגמרא בשבת (נה:) מסבירה אמנם שראובן לא שכב ממש עם בלהה אלא רק בלבל יצועי אביו, אבל עדיין יש במעשה ראובן חומרה רבה משתי סיבות:
1) זוהי התערבות בוטה בעניינים שבינו לבינה הקשורים לאביו.
2) ראובן בעצם חותר תחת מעמדו של אביו כראש המשפחה.
חרף חומרת המעשה, תגובת יעקב היא "וישמע ישראל" – הבלגה גמורה כדי לשמור על אחדות המשפחה. הרמב"ן במקום כותב: "ספר הכתוב ענוותו כי שמע בחלל בנו יצועו ולא ציווה שיוציאוהו מביתו מכלל בניו ולא ינחל עמהם, אבל ימנה עמהם ויהיו שנים עשר והוא ינחל ראשון"
מעשה ראובן היה כה חמור עד שחייב את סילוקו של ראובן מהבית ואף על פי כן יעקב כבש את כעסו. שמא נאמר – יעקב לא ראה במעשה ראובן חוסר מוסריות וזו הסיבה ששתק – עיון בברכת יעקב לראובן בפרשת ויחי מוכיח שאין הדבר כן: "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה" (מ"ט, ד)
ב. לאחר השמדת שכם על ידי שמעון ולוי מגיב יעקב: "עכרתם אתי להבאישני בישב הארץונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (ל"ד, ל)
יעקב גוער בשמעון ולוי על הטעות שעשו מבחינה טקטית ומדינית – שום מילה על העוול המוסרי החמור שבצעו.
שוב נעיין בפרשת ויחי: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם, בסדם אל תבא נפשי"(מ"ט, ה-ו)
ליעקב היו טענות מוסריות קשות נגד שמעון ולוי ואף על פי כן הצליח לכבוש אותן בלבו ולהסתפק בנזיפה קלה על הטעות הפוליטית שעשו. הרמב"ן על פרשת מקץ (מ"ג, יד) כותב שיעקב כל כך כעס על שמעון בגלל מעשה שכם עד שהיה מוכן שישאר בכלא במצרים ולכן לא נתן לבניו לרדת מצרימה עד שהאוכל בבית נגמר.
התמודדויות יעקב עם עשו ולבן היו אם כן כאין וכאפס לעומת התמודדותו עם הבעיות במשפחתו. המתח במשפחתו היה עצום. הספרי בדברים (פיסקה ב) כותב שיעקב אמר לראובן כאשר ברכו באחרית ימיו: "בני, אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי"! עד כדי כך היה המתח במשפחה גדול. יעקב היה צריך להתמודד עם סכנה המאיימת לקרוע את המשפחה. לנגד עיניו עמדה כל העת המטרה שאליה הוא צריך לשאוף, יסודה של האומה היהודית. יעקב נאלץ להבליג ולכבוש לפעמים את כעסו על מנת לשמור על ליכודה של המשפחה. במשימת שמירת איחוד המשפחה עמד יעקב לבדו. אחד הדברים הבולטים בפרשיות האחרונות הוא המחסור באימהות. שרה עמדה לצידו של אברהם והתערבה כאשר ישמעאל פגע ביצחק. רבקה ידעה לנווט את יצחק כדי לשמור על עליונות יעקב על עשו. אולם לצד יעקב איננו מוצאים אם – רחל מתה בדרך ולאה פשוט נעלמה. יעקב נאלץ לשאת בעול לבדו והוא מצליח למרות הכול לשמור על שלמות מינימלית של המשפחה ולמנוע ממנה להתפרק לחלוטין. זאת עשה בעזרת הבלגה בעת הצורך ומוכנות לבלום אינסטינקטים של כעס מתוך דאגה לתוצאות כעסו.
מהתנהגות יעקב צריכים אנו ללמוד לקח חשוב. אירועים רבים בימינו צריכים להכעיס כל בן תורה, מי שרואה איך ערכי קודש נתונים למרמס בפרהסיה ולבו לא דואב, משהו אצלו לא בסדר. אולם צריך לדעת מתי למחות ומתי להבליג – זעקה ומחאה אינם תמיד המעשה הנכון. יש להבליג לפעמים לא בגלל שלא אכפת, אלא דווקא משום שאכפת. את הזעם יש לשמור בלבנו, עד שבשלב כלשהו יגיע הזמן הנכון להוציא אותו.
(הרב אהרן ליכטנשטיין. שיחה שנאמרה בתשנ"ג. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)