הארעיות שבמדבר ונתינת התורה
בני ישראל יצאו ממצרים הישר אל שממת המידבר, בדרכם לארץ המובטחת. בני ישראל היו במדבר בתחושת ארעיות מכבידה, כשאינם מתרגלים לשום מקום ואינם מכים שורש במקום מסוים אלא נמצאים כל הזמן במסעות, ונדודים ממקום למקום. ואז בתוך הארעיות הבסיסית הזו, מקבלים עליהם בני ישראל את התורה.
מדוע? לשם מה החיפזון הזה? הרי הארץ המובטחת קרובה והמרחק ממנה הוא כמה ימי מסע בלבד [אם לא היו חוטאים בחטא המרגלים היו ניכנסים אחרי מספר ימי מסע לארץ]. האם אי אפשר לחכות עד שבני ישראל יכנסו לארץ בצורה מסודרת וקבועה ואז להעניק להם את התורה בארצם שלהם?
כנראה שלא. דווקא בארעיות שבה נמצאים כעת בני ישראל, ישנה הזדמנות חד פעמית ויוצאת מן הכלל לנתינת התורה. הארעיות היא היא המעניקה סיכוי לקליטה מושלמת של התורה. הראש של בני ישראל היה נקי מהבלי החומר. העין לא היסתכלה על נופי הארץ הירוקים הלב עדיין לא עסק באגירת רכוש, בכיבוש הנחלה, בבנית בתים מפעלים וערים. באותה שעה לא היתה חומה חומרית שחצצה בין ההשפעה האלוקית[תורה] לבין נפש העם.
דווקא ארעיות המדבר יכלה להצמיח "מולדת" שתעניק לעם הזה את הנצח. רק "המולדת" שהיא התורה היא המאפשרת חים לעם הזה. בזכותה עם ישראל ישרוד בין בארץ ובין בארצות הגולה, והיא המקנה לו זכות קיום כל עוד הוא נטוע בה.
(מאסף רז)