הנהגת מעבר
משה ואהרן התבשרו לאחר מי מריבה, בפרשת חקת, כי מנהיגותם עומדת להסתיים. באופן טבעי. מיד לאחר מכן, מת אהרן והכהונה הגדולה עוברת לאלעזר בנו. אולם, למרבה ההפתעה, משה ממשיך להנהיג עוד חמש פרשות (!), בהן מתוארים אירועים רבים. אנו רגילים בתורה לצמד משה-אהרן ולפתע לזמן קצר נוצר לו צמד חדש – משה-אלעזר. חיבור זה מעניין, שכן אלעזר ימשיך להוביל את העם ככהן גדול בארץ ישראל ואילו משה לא יזכה להיכנס לארץ. כך נוצרת הנהגה המהווה מעין "ממשלת מעבר" – שילוב של מנהיג מהעבר וכהן גדול עתידי. אך מה הטעם ב"ממשלת מעבר זו"? היה לכאורה הגיוני יותר שמשה ימות יחד עם אהרן ויהושע ימונה במקביל לאלעזר הכהן.
יתרה מכך, לו היינו קוראים את פרשתנו ללא ידע קודם, היה נראה כי משה הוא המכניס לארץ, שכן הוא עוסק ישירות בענייני הנחלות ובמפקד המשפחות המתקשר לכך. מה פשר העיסוק שלו בתחום המצוי מעבר לפרק מנהיגותו ושאמור להופיע בספר יהושע?
התבוננות רחבה על הפרשות המסיימות את הספר מראה כי העם נמצא במעין "איזור ביניים" שבין המדבר והארץ. עבר הירדן המזרחי שנכבש זה עתה הוא איזור שנחשב לחלק מהארץ אך לא ל"ארץ כנען", המקורית והמובחרת יותר. אם כן, בפרשות אלו אנו מגלים שלא מדויק לומר שמשה לא נכנס כלל לארץ. הוא אינו רק "מנהיג המדבר", אלא גם מנהיג "איזור הביניים" – עבר הירדן המזרחי. באיזור זה הוא מסיים את מנהיגותו ובמרחב זה אף נמצא מקום קבורתו. אולם מדוע קיים "איזור הביניים" ומדוע דווקא משה צריך להנהיג שם את העם?
חיבורים בין הדורות
בעולם שלנו, כאשר עוסקים בחילופי דורות או חילופי מנהיגות, התהליך נראה לרוב כתהליך כוחני, הכרוך במאבק ובהורדת המנהיג או הדור הקודם ממעמדו. המנהיג הצעיר נדרש לדחוק בכוח את המנהיג הזקן, המתקשה לשחרר את תפקידו. מודל דומה שימש את פרויד, למשל, בבואו לתאר את תהליך ההתבגרות של הילד כתהליך אדיפלי, בו הגדילה כרוכה במשאלות חבויות של רצח כלפי האב[1]. תהליך הגדילה וחילופי הדורות אכן כרוכים בכאב ובמשבר, אולם ייתכן שקיימים מודלים אחרים, רכים והרמוניים יותר. כזה הוא התהליך המתואר בתורה של המעבר מדור המדבר לדור הנכנסים לארץ ובין משה ליהושע.
לו משה היה מת מיד לאחר מי מריבה ויהושע היה מנהיג את העם מפרשת חוקת ואילך, המעבר מהמדבר לארץ היה חד וכואב, ללא תחושת המשכיות. כנראה שלכך נוצר איזור הביניים של עבר הירדן המזרחי, שבו נוצר החיבור בין המדבר לארץ, בין האינטימיות והסגפנות שבמדבר לבין החיים הלאומיים בארץ. זוהי תקופה של חיבורים שרק משה, שליווה את העם בכל תהפוכותיו, יכול לחולל. זוהי לא ממשלת מעבר אלא תקופה קריטית שיש לנהל אותה בעדינות, כדי שהחיבורים בין התקופות יצליחו. עיון בפרשות חוקת ופינחס, יכול ללמד אותנו על התהליכים העדינים של החיבור בין הדורות, שהתרחשו על ידי משה והעם.
הדור החדש מתבגר
השלב הראשון מתרחש בפרשת חוקת וניתן לאפיין אותו כשלב ההתבגרות של הדור החדש. בשלב זה ניתן לראות כיצד משה מתחיל לצעוד אחורה ומפנה את הבמה בהדרגתיות לעם. כך העם עובר ממצב נפשי של תלותיות ופאסיביות לעצמאות ואקטיביות. תהליך זה מתרחש מיד לאחר חטא מי מריבה, בו מבין משה כי מנהיגותו עומדת להסתיים. נסקור את האירועים השונים המתרחשים לאורך פרשת חוקת, החל מאירוע מי מריבה:
עם ישראל ניצב לפני המעבר בארץ אדום. בתחילה, כבכל הסיפורים עד כה, משה הוא האקטיבי. הוא פונה אל מלך אדום בבקשה לעבור בגבולו. אולם, כאשר הוא נתקל בסירוב, פונה עם ישראל מיוזמתו שוב אל מלך אדום: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם־מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין־דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה" (כ', יט').
זוהי יוזמה לאומית ראשונה של העם, מאז שיצא ממצרים[2], מה שמראה סוף סוף על ניצני עצמאות. בהמשך, נתקל העם במלחמה עם הכנעני ששובה ממנו שבי. כאן אנו עדים לקפיצת מדרגה נוספת בהתבגרות העם: "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם־נָתֹן תִּתֵּן אֶת־הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת־עָרֵיהֶם" (כ"א, ב').
לראשונה, פונה העם ישירות אל ה', ללא תיווכו של משה. התלות במשה, כמסנגר ומתפלל בעד העם, פוחתת והם מצליחים ליצור ערוץ תקשורת ישיר עם ה'. הצלחת המהלך מתבררת מתוצאות המלחמה: "וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת־הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת־עָרֵיהֶם" (שם, ג').
בהקשר זה מעניין הביטוי החריג – "וישמע ה' בקול ישראל". כביכול מתהפכות היוצרות – עד כה היה העם זה ששומע בקול ה'. עם התבגרותו של העם הקשר הופך לדו-צדדי וגם ה' נדרש לעיתים (כביכול) לשמוע בקולו.
אולם לאחר מכן, מופיע סיפור נחש הנחושת. בתחילה, נדמה כי בסיפור זה העם חוזר אחורה, למקום התלותי, שכן שוב אנו עדים לתלונות על ההליכה במדבר. אלא שבניגוד גמור לתלונות הדור הקודם, אנו עדים לראשונה לתהליך חזרה בתשובה שעובר העם מעצמו: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי־דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל־ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת־הַנָּחָשׁ" (שם, ז').
אולם השינוי אינו מתרחש רק בעם, אלא גם במנהיגותו של משה. בעוד שבסיפורי התלונות הקודמים משה פעל כדי למלא את צרכי העם גם ללא תהליך תשובה מצדם, כאן משה עומד מהצד ומחכה שהעם יעבור תהליך תשובה בכוחות עצמו. אך אין זה אומר שמשה נעלם. ברגע שהעם עובר את התהליך ופונה לעזרתו, הוא מופיע מיד ומציב את נחש הנחושת. זוהי העמדה החדשה של משה כמנהיג – הוא נותן מקום לעם להוביל, לצד תמיכה במקומות בו הוא זקוק לכך. את הצלחת המהלך ניתן לראות בסוף פרשת חוקת, במלחמת סיחון ועוג. במלחמות אלו העם פועל לבדו מתחילה ועד סוף. התורה רומזת שמשה אף נמצא קצת מאחורי העם. בזמן שהעם שועט קדימה במלחמותיו, דווקא הוא מראה פחד מסוים, כפי שניתן לראות מדברי ה' אליו לפני מלחמת עוג: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה אַל־תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ וְאֶת־אַרְצוֹ" (שם, לד').
ה' פונה אל משה בלשון יחיד, כביכול ההרגעה היא למשה בלבד, לא לעם שכבר נמצא במקום אחר – מקום עצמאי ובשל לכניסה לארץ. השלב הראשון, של הובלת העם לעצמאות נוחל הצלחה כבירה ומסתיים בהישג של כיבוש עבר הירדן. עם ישראל כבר אינו אותו עם תלותי וחלש שהיה לפני מסע הכיבוש. אולם כעת עשויה להיות סכנה אחרת – עודף עצמאות יכול להוביל לניתוק מהעבר ולפניית עורף לכל התהליכים שעבר העם בדורות הקודמים. לצורך כך נדרש השלב השני – שלב החיבורים.
המתבגרים מתחברים לעבר
השלב השני מצוי בפרשתנו. כאן אנו עדים לחזרתו של משה לאקטיביות, אולם מטרתה שונה מבעבר. אין אנו רואים עוד את העבודה של משה למילוי הצרכים של העם. הדור החדש כבר התבגר ואינו נזקק לכך. אולם דווקא בשל התבגרותו, הוא נזקק דווקא לדברים אחרים – לחיבורים בינו לבין עברו.
הפעולה הראשונה של משה לאחר המגיפה היא מפקד העם, יחד עם אלעזר, מנהיג העתיד. בשונה מהמפקד בראש הספר, כאן מוזכרות המשפחות השונות המרכיבות כל אחד מהשבטים ובסוף כל רשימת משפחות, מניין השבט. לכאורה הסיבה להבדל מן המניין בראש הספר הוא פשוט – כאן המניין נועד לקראת ההתנחלות בארץ, שתאורגן באופן משפחתי, כפי שמצוין בסוף המפקד: "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות" (כ"ו, נג'[3]).
אלא שהסבר זה אינו מספק. הרי גם המניין בראשית הספר היה אמור להיות מעט לפני ההתנחלות בארץ, לולא התרחש חטא המרגלים. בכל זאת, אין המניין ההוא מתאר את השבטים למשפחותיהם[4].
גם האופן בו מתואר המניין זוקק בירור. בדומה למניין בראש הספר, ישנה תבנית החוזרת על עצמה בכל השבטים. נעיין בתבנית לדוגמא של שבט ראובן: "רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי רְאוּבֵן: חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי, לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי, לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי, לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי, אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָרֻאוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים" (כ"ו, ה' – ז').
על פי תבנית זו ממשיך המניין ומתאר את כל שבטי ישראל למשפחותיו. תבנית זו נראית תמוהה – מה הטעם בכל פעם לציין את שם האב הקדמון של המשפחה, ואז את ההטיה של שם המשפחה הנוכחי (חנוך – חנוכי וכו')? פשוט יותר לציין את שמות המשפחות בכל שבט (לראובן משפחות החנוכי, הפלואי וכו'). שאלה זו מתחברת לשאלה עקרונית יותר – מדוע החלוקה למשפחות נקבעה דווקא לפי נכדיו של יעקב?
אם נחזור לספר בראשית, ניווכח כי כבר היה מניין דומה, של נכדי יעקב, בעת הירידה למצרים[5]. התבנית של המפקד בפרשתנו יוצרת חיבור בין דורי ‒ בין הדור הנכנס לארץ לבין זה שיצא ממנה. כל משפחה מתחברת כך לאב הקדמון ביותר שלה, שעוד זכה לגור בארץ. כך ההתנחלות לא נעשית כיצירה עצמאית של הדור החדש אלא כחיבור הרמוני לישיבה בארץ של אבות האומה . כך גם ניתן להבין את הדגשת הפן המשפחתי במניין זה, לעומת המניין הקודם. זהו דור שצמח מחדש, במדבר ולא בגלות מצרים. דור זה בשל ועצמאי יותר מהדורות הקודמים שצמחו בגלות ושיעבוד. הוא מסוגל לקחת יוזמה ולכבוש את הארץ. אך דווקא בשל כך יש צורך להדגיש אצלו את ההקשר המשפחתי, כגורם המחבר כל יחיד אל שורשיו. כך משה הופך להיות ל"איש החיבורים". הוא מושך שני חוטים מהדור החדש: אחד אל עברו והשני אל נחלתו העתידית. החוט הראשון מתרחש במפקד והשני בציוויו על ההתנחלות המופיעים מיד אחריו (כ"ו, נב' – נו'). לא במקרה נותר משה להנהיג בעבר הירדן, גם לאחר חטאו. כמנהיג שהוציא ממצרים, הוא היחיד שיכול להיות גשר בין הדורות הקודמים לדורות הבאים, בין הגלות לגאולה. לכן, מתאר משה את המפקד כיצירת חיבור בין המשפחות בהווה לאביהם הקדמון שיצא מהארץ: "לחנוך – משפחת החנוכי! לפלוא – משפחת הפלואי!…" משה מכריז על חיבור בין המשפחה הנוכחית, שעומדת לנחול בארץ לבין אביה הקדמון שעוד זכה לגור בה. המשפחה זוכה בארץ מכוח זכות אבותיה, נכדיו של יעקב, שבעצמם התנחלו בארץ והחלו את החיבור אליה.
החיבור לעתיד
כעת, לאחר שמשה יצר את החיבורים, ניתן להעביר את השרביט ליהושע. אולם, רגע לפני סמיכת יהושע, מופיע בקצרה הציווי למשה לעלות אל הר העברים ולראות את הארץ (כ"ז, יב' – יד'). הפרשנים[6] התקשו מדוע ציווי זה מופיע כאן, הלא הוא שייך ליום מותו, בסיום התורה (דברים ל"ד, א' – ה'). אולם נראה כי הדברים הובאו כאן כחלק מאותו תהליך של יצירת החיבורים.
כדי להבהיר זאת, יש להבין קודם מהי בכלל המטרה של ראיית הארץ מההר על ידי משה?
אם נעיין בתיאור עלייתו של משה להר להתבונן על הארץ, בסוף ספר דברים, ניווכח כי אין מדובר בראייה פיזית רגילה: "וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֶת־הַגִּלְעָד עַד־דָּן וְאֵת כָּל־נַפְתָּלִי וְאֶת־אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל־אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן" (דברים ל"ד, א' – ב')
קשה להאמין שניתן לראות מרחבים כה עצומים בראייה רגילה. בנוסף, הביטוי "ויראהו ה'", מלמד כי יש כאן חזון נבואי מעבר לראייה פיזית. משה מפנה את מבטו לארץ, אך ה' הוא המראה לו את החיזיון[7]. כמו כן, התורה מכנה את האיזורים שראה משה כנחלות השבטים (ארץ אפרים, ארץ יהודה). אלו הם כמובן השמות העתידיים של האיזורים הללו, לאחר הכיבוש. כנראה שלאור זאת פרשו חז"ל כי בעת עלייתו להר, צפה משה קדימה בזמן, אל ההתנחלות העתידית של עמ"י בארצו[8]. אולם עדיין יש להבין מה מטרת חזון זה, המתגלה אל משה רגעים ספורים לפני מותו? מה הטעם בחזון שמשתמר אצל הנביא לזמן קצר ואינו עשוי לעבור אל עמו?
דומה כי הבנת תפקידו של משה בשלב זה כ"איש החיבורים", עשויה לפתור את תעלומת עלייתו להר. אירוע זה אינו רק אירוע אישי של משה לפני מותו[9]. יש לו תפקיד לאומי – המנהיג שהוציא את העם ממצרים הוא זה שגם מגיע עד שערי הארץ ומתבונן קדימה אל ההתנחלות בה. אם במפקד משה ניסה ליצור חיבור אחורה, לדורות שעזבו את הארץ, כעת משה מנסה לחבר קדימה, אל הדורות שינחלו אותה. לאחר עלייתו להר, ההתיישבות בארץ הופכת להיות חלק מהגשמת חזונו הנבואי. העם יכנס לארץ ויישב אותה כאשר משה כביכול עומד מאחוריהם על ההר ומתבונן בהם. דרך מבטו הצופה, נוצר החיבור בין מצרים לארץ, כאשר משה מהווה את החולייה המקשרת.
רק לאחר שנוצרו החיבורים בין הדורות על ידי משה, הוא מתפנה למינוי המנהיג במקומו (כ"ז, טז' – כג'). הוא סומך את ידיו על יהושע וכך גם העברת המנהיגות נעשית בדרך הרמונית של יצירת חיבורים. בקרוב, יתחיל יהושע את מנהיגותו גם כן, בעבר הירדן. בכך החפיפה בין המנהיגים תהיה מלאה: משה מסיים את מנהיגותו באותו איזור ביניים בו יהושע מתחיל אותה. ממעבר המנהיגות בין משה ליהושע ניתן ללמוד כיצד לנהל מעבר בין דורי, תוך הפחתת המשברים הפסיכולוגיים. המעבר לא יכול להתרחש בבת אחת, אלא בהדרגה. הדור הוותיק צריך לאט לפנות את מקומו ולעודד את הדור החדש לעצמאות. במקביל, עליו להיות החולייה המקשרת בין הדורות הקודמים לדורות שיבואו. דרושה עדינות ותשומת לב לתהליך, כדי להצליח ליצור תהליך מורכב זה, של השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1]. ראה ניתוחו של פרופ' מרדכי רוטנברג על שיטתו של פרויד כשיטה דיאלקטית, בה ההורה והילד נאבקים במאבק: "אני או אתה" (קיום בסוד הצמצום – עמ' 121-129).
[2] יוזמה צבאית היתה כבר בעבר, בחטא המעפילים, אך היא היתה כמובן שלילית. יוזמה זו נראית יותר כתגובה רגשית-ילדותית לחטא ופחות כתגובה לאומית מושכלת.
[3]. ראה רמב"ן כ"ו, ה' אודות הקשר בין המניין למשפחות להתנחלות בארץ.
[4]. אמנם, גם המניין אז היה "למשפחתם", בדיוק כמו כאן (ראה א', ב'). אם כן, ההבדל אינו באופן עריכת המפקד, אלא בתיאור שלו בתורה. בשני המפקדים נמנה עם ישראל למשפחותיו, אולם בתיאור בתחילת הספר לא הוצגו המשפחות ואילו כאן הן הוצגו כחלק מהמפקד.
[5] בראשית מ"ו, ח' – כז'.
[6]. ראה למשל רש"י כאן, בעקבות דברי חז"ל.
[7] בדומה לנבואתו של בלעם, בה הוא הפנה את מבטו למחנה ישראל וכך שרתה עליו שכינה (כ"ד, ב'). חזיון נבואי עשוי להיות מושג דרך התבוננות על איזור מקודש, היוצר השראה נבואית.
[8]. ראה רש"י, דברים ל"ד, א' – ב'. יש לציין כי חלק מדברי חז"ל מכוונים לראייה עתידית מאוד – עד לתחיית המתים. דברים אלו כמובן מתרחקים מהפשט. לפשוטו של מקרא נראה כי משה ראה את הזמן הקרוב יותר בו עם ישראל נוחל את הארץ לשבטיו.
[9]. אנו הולכים כאן בדרך שונה מדרכו של הרמב"ן, שהסביר את עליית משה כאירוע אישי, בו ה' רוצה לשמח את משה לפני מותו (ראה פירושו לדברים ל"ד, א'). ניתן להעלות שני קשיים על פירושו: א. התורה לרוב אינה עוסקת באירועים פרטיים אלא לאומיים. ב. העלייה להר של משה נאמרת אליו כציווי ולא כפרס: "עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת־הָאָרֶץ" (כ"ז, יב').