סדר ואי סדר במחנה

הדפסה

א. הפרשה שקוטעת את הסדר

קיומה וחוסנה של החברה תלויים במידה רבה ביכולת שלה ליצור סדר וארגון פנימי בתוכה. כאשר חברה מצליחה ליצור סדר ותיאום בין חלקיה השונים, היא מצליחה להתחזק, לפעול ולהתמודד עם הסכנות האורבות לה. בסדר ובמסגרת החברתיים יש דבר מה מארגן ומרגיע. הכללים ברורים ובהירים, כל אחד יודע את גבולות הגזרה שלו וכיצד לגשת ולפעול אל מול האחרים בחברה. הסמכויות השונות מוגדרות היטב ופועלות בתיאום לטובת המטרה הכללית.

תחושות אלו, של סדר וארגון מופתי, עולות מתוך הקריאה בארבעת הפרקים הראשונים של ספר במדבר. פרקים אלו מתארים את מספרי השבטים (פרק א'), את הסדר המדוייק של המחנה לשבטיו (ב'), את מניין הלוויים ואת מקומם במחנה ותפקידם (ג'-ד'). כל אדם בישראל מכיר את מקומו המדויק בזמן החנייה והמסע. ההמשך הישיר של הפרקים הללו מגיע בפרקים ט'-י', בפרשה הבאה. שם מתואר כיצד המסע מתחיל בפועל, לאור הארגון והסדר המופתי שתוכנן בפרקים הראשונים, תוך תיאום עם עמוד הענן.

אלא שבאופן הנראה לכאורה תמוה, בין תיאור סדרי המסע לביצוע בפועל נמצאת פרשתנו, המכילה כמה פרשיות הנראות כלל לא קשורות לעניין ואף לא קשורות אחת לשנייה (פרקים ה'-ז'): שילוח טמאים, אשם גזילות, פרשיית סוטה, נזיר, ברכת כהנים וקרבנות הנשיאים. המעבר בין הסדר המופתי של המחנה לפרשיות הללו דורש הסבר. מה עוד, שלכאורה מקומן הטבעי של חלק מן הפרשות הללו הוא בספר ויקרא ויש לברר מדוע הן נדחו לספר במדבר.

ב. הסדר הרוחני

עיון בפרשיות השונות המרכיבות את הפרשה עשוי להוביל למסקנה כי גם הן קשורות לסדר המחנה, אולם בשונה מפרשת במדבר שעסקה בסדר הטכני, פרשתנו עוסקת בסדר הרוחני של המחנה.

מחנה ישראל אינו מחנה רגיל. זהו מחנה שבמרכזו נמצא המשכן, היוצר השראת שכינה על המחנה כולו. בהקשר זה, יש לעמוד על הבדל בין תפקידו של המשכן בספר במדבר לתפקידו בספר ויקרא.

המשכן של ספר ויקרא מתואר כמרכז הפולחן וכמקום הקדוש והנשגב בו עובדים את ה'. בהתאם לכך, ספר ויקרא 'נמנע' מלעסוק ביחסים בין המשכן למחנה ולכן אינו מתייחס כלל לתפקידם של הלוויים אלא מתמקד בבכהנים ותפקידיהם.

ספר במדבר, לעומת זאת, עוסק במשכן מהיבט שונה. העיסוק אינו במשכן כשלעצמו, אלא בזיקה בינו לבין המחנה שסביבו. בספר במדבר מחנה ישראל מסודר ומאורגן סביב המשכן ויונק ממנו השראה וקדושה. הוא גם הופך להיות למורה הדרך של המחנה במהלך המסע – העם מתבונן על הענן שעליו וכך יודע האם להמשיך בחנייה או להתחיל במסע (ראו פרק ט'). בנוסף, מחנה הלוויים שסביב המשכן הופך להיות לגורם מרכזי בארגון המשכן ובשמירה עליו (פרקים ג'-ד').

רעיון מרכזי זה יכול להבהיר את הנושאים השונים המרכיבים את הפרשה וכן את העובדה שהם מופיעים דווקא כאן.

ג. חנוכת הנשיאים

חלק נכבד מפרשתנו מוקדש להבאת קרבנות הנשיאים לרגל הקמת המשכן. מדובר על שנים עשר יום שהתרחשו מייד בהקמת המשכן ובהם כל נשיא הביא בשם השבט שלו קרבנות רבים לכבוד הקמת המשכן. ימים אלו מכונים "חנכת המזבח" (ז', י"א). פרשיה זו מעוררת קשיים רבים – כידוע, המשכן כבר הוקם מזמן, אי שם בתחילת ספר ויקרא (ח'-י'), לכאורה פרשה זו היתה צריכה להופיע שם. מה גם שחנוכת המשכן תוארה באופן אחר לחלוטין – על ידי טקסים מוגדרים והקרבת קרבנות מיוחדים במשך שבעת ימי המילואים שהובילו לשיא: השראת השכינה ביום השמיני במשכן. אולם עד לפרשתנו לא שמענו שיש ציווי נוסף בחנוכת המשכן, הכולל שנים עשר יום של הקרבת קרבנות הנשיאים (ז', י"א). אף בציווי המקורי על חנוכת המשכן, שהופיע כבר בספר שמות (כ"ט), לא הוזכר כלל מרכיב זה כחלק מההקמה.

קושי נוסף עולה משינוי סדר הזמנים בתוך ספר במדבר. המפקד שתואר בפרשה הקודמת התרחש ב-א' אייר (א', א') ואילו חנוכת הנשיאים התרחשה בהקמת המשכן, חודש לפני כן.

לאור דברינו, ניתן לענות על התמיהות הללו. ימי המילואים המתוארים בספר ויקרא התמקדו בחנוכת המשכן והשראת השכינה בו על ידי הכהנים העובדים בו. אולם כעת המשכן מקבל מעמד חברתי, המשפיע על כלל המחנה שסביבו. לכן, עתה יש לחבר בינו לבין כלל שבטי ישראל, דרך נשיאי השבטים. חנוכת המזבח על ידי הנשיאים מתכתבת ישירות עם פרשת במדבר, שם נמנו שמותם של הנשיאים, שפקדו את העם והיו אחראים על סידור המחנה. קשר זה מודגש בתחילת פרשיית חנוכת הנשיאים: "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים"  (ז', ב')

הדגשה זו מבהירה את הקשר ההדוק בין המחנה שנפקד ומונהג על ידי הנשיאים, לבין תפקידם כעת בחנוכת המשכן. כל שבט מקבל כעת חלק ונחלה במשכן, המתבטא בנציגות שהוא שולח בעת לטקס חנוכת המזבח.

הכהנים, לעומת זאת, אינם מוזכרים בחנוכת המשכן של ספר במדבר, שכן כעת המשכן מתחיל להשפיע מעבר לגבולות הכהנים, על המחנה כולו דרך נשיאיו. ביטוי נוסף לכך ניתן לראות בברכת הכהנים, המופיעה לפני חנוכת הנשיאים (ו', כ"ב-כ"ז). הכהנים בספר במדבר נדרשים לא להישאר בגבולות המשכן, אלא להשפיע מתוכו על כלל המחנה דרך הברכה שלהם.

לאור זאת, מובן גם מדוע מופיעה בפרשתנו המצווה לשלח את הטמאים מחוץ למחנה. כעת, כאשר המשכן מהווה את מרכז המחנה ויוצר השראת שכינה בכולו, מוטלת על בני ישראל החובה לדאוג לטהרת המחנה: "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם" (ה', ג'). שילוח הטמאים מהווה חלק מסידור המחנה, אך כעת לא רק בהיבט הטכני אלא גם בנוגע לסדר הרוחני שבמחנה.

ד. גזל וסוטה

הסדר הרוחני שיוצר המשכן במחנה שסביבו לא מצטמצם רק לשילוח הטמאים. גם ברבדים פנימיים יותר של המחנה יש לערוך סדר, לאור נוכחות השכינה בתוכו. פרשיות גזל וסוטה בפרשתנו מלמדות כי יש לערוך סדר הן בענייני הרכוש במחנה והן בעניינים המשפחתיים שבו. שני הנושאים הללו יכלו להישאר מרוחקים מהמשכן, שכן הם עוסקים לכאורה בענייני בין אדם לחברו. הגוזל פוגע ברכוש והנואף בבעלה החוקי של האישה. אולם בתפקידו החדש של המשכן, כפועל למען הסדר החברתי, אנו נוכחים לדעת כי הוא מתחיל לשחק תפקיד מרכזי גם בנושאים כאלו.

הפוגע בסדרים הממוניים של החברה נדרש לבוא אל המשכן כדי לכפר על עצמו ולהביא אשם גזילות. אף אם אין לו למי להחזיר את הגזילה, עליו להחזיר את הממון לכהן (ה', ח'), שהופך להיות נציג השכינה. שוב, הכהנים מפסיקים להיות מסוגרים במשכן ומקבלים כעת תפקיד בארגון הרוחני של המחנה.

המחנה סביב המשכן נדרש לערוך סדר גם ברובד המשפחתי ולהסדיר חשדות לניאוף. כאן מופיעה פרשת סוטה, המלמדת כי כאשר יש חשד להפרת הסדר המשפחתי, יש ללכת למשכן ושמו של ה' נכנס לתמונה כדי לסייע להסדרת העניין. כך נוצרת חברת מופת המאורגנת על ידי המשכן וכהניו, המסייעים לשמור את אופיו המוסרי של המחנה.

ה. הנזיר

עד כה נתנו מענה להבנת מיקומן של כלל חלקי פרשתנו בתוך הפאזל של הסידור הרוחני של המחנה. אולם קיימת עדיין פרשייה אחת הדורשת בירור – פרשיית הנזיר. נושא זה נראה לכאורה מנותק מכל הקשר של סידור המחנה סביב המשכן. נראה כי כדי לענות על כך, יש לעיין במהותו של הנזיר.

אין ספק כי קיים דמיון בין הנזיר לבין הכהן. שניהם לא נטמאים למתים ולשניהם הגבלות בנוגע לשתיית יין: נזיר לא שותה יין כלל ואילו כהנים אסורים בשתייה בעת ביאתם למשכן (ויקרא ט', ט'). גידול שיערו של הנזיר מכונה "נזר א-להיו על ראשו" (ו', ז'), בדומה לציץ המכונה "נזר הקדש" (שמות כ"ט, ו'). אולם, דווקא בגידול השיער קיים הבדל חד בין הנזיר לכהן.

הנזיר מצווה: "גדל פרע שער ראשו" (ו', ה'). לעומת זאת, לאחר מות נדב ואביהוא הצטוו אלעזר ואיתמר "ראשיכם אל תפרעו" (ט', ו'). דהיינו, למרות מנהג האבלות המקובל לפרוע את הראש, הכהנים מצווים להימנע מכך. "פריעת הראש" היא פעולת גילוי השיער, כפי שניתן ללמוד מפרשיית סוטה, המופיעה קודם, בה מתואר כי הכהן פורע את ראשה (ה', י"ח). אם כן, הכהנים נדרשים לשמור את שיערם מסודר ומכוסה ואילו הנזיר נדרש לגדל את שיערו ובכך לגלותו ולהבליטו – כך שהוא הופך להיות ל"נזר א-להיו על ראשו".

לאור זאת, נראה כי הנזיר מתקדש ומגיע למדרגה דומה לכהנים, אולם יש בו דבר מה השונה מהם באופן מהותי. שוני זה מתבטא בפער ביניהם דווקא בעניין השיער, שביחס אליו הם נדרשים לפעולות הפוכות.

נראה, כי פריעת השיער עליה מצווה הנזיר, מתקשרת למצבים בהם האדם יוצא מן הסדר החברתי הרגיל, לרוב בהקשר שלילי. כך למשל, פורעים את ראשה של הסוטה כדי לבזותה בחברה. כאמור, כך גם נהגו האבלים, כנראה כדי לבטא את מצבם העגום, השונה מן המצב החברתי הרגיל בו השיער נשאר מכוסה. גם המצורע, היוצא מן המחנה, נדרש לפרוע את ראשו (ויקרא י"ג, מ"ה).

אף הדמויות המוכרות בתנ"ך שגידלו את שיערם פרא, היו דמויות שחיו מחוץ לסדר החברתי הנורמטיבי ואף ערערו עליו. הדמות הבולטת ביותר בהקשר זה היא כמובן שמשון, ששיערו היה מקור כוחו. לאורך סיפורי שמשון ניכר כי מדובר על דמות חריגה ומשונה, הפועלת בבדידות ובאופן שונה מאוד מסדרי החברה הרגילים. לא מדובר במנהיג קלאסי בתנ"ך אלא באדם ייחודי העושה מעשים החורגים מגדר הרגיל. שמשון חי באופן מרוחק מחברת בני עמו ומנסה להתמודד עם האויבים דרך פעולות אישיות הירואיות, ללא שיתופי פעולה.

דמות ייחודית וחריגה נוספת הקשורה לכך היא אליהו הנביא, שגם כן מתואר כ"בעל שער" (מלכים ב' א', ח') וייתכן שגם הוא היה נזיר, או לפחות אדם שלא מכסה את שיערו. שוב מדובר על דמות הפועלת באופן מבודד מהחברה ובמידה רבה מנסה להתעמת ולהילחם בה. אליהו מתמקד במאבק עיקש מול הנורמות החברתיות המקובלות ולכן משלם מחיר של חיים לעומתיים מחוץ לחברה.

גם לגבי שמואל הנביא מודגש עניין גידול השיער, עוד מלידתו. שמואל אמנם מחובר יותר לחברה ביחס לאליהו ושמשון, אך גם לגביו, ניתן לראות כי גידול השיער כרוך ביציאה מהחברה. כאשר חנה נודרת את נדריה, היא מקשרת בין גידול השיער לבין הפרדתו של בנה מן החברה והעברתו ל-ה' עוד מילדותו: "ונתתיו ל-ה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו" (שמואל א' א', י"א). באופן די מוזר, שמואל גדל במשכן ולא במשפחתו ואף ישן בילדותו בהיכל ה' (שם ג', ג').

נראה כי הטיפול בשיער מהווה נקודת מפגש בין החיות הטבעית של הגוף לבין ההשפעות התרבותיות והסביבתיות על האדם. השיער הוא בעצם שילוב של בגד, שניתן לעצבו כרצוננו, אך הוא חלק מן הגוף. הסדר החברתי לרוב דורש את גילוח השיער או לפחות לריסון שלו. כך למשל בכללי הצבא הנוקשים ביחס לשיער וכן בחובת כיסוי הראש לאישה (שלא במקרה, נלמדת על דרך הניגוד מפריעת ראשה של הסוטה – כתובות עב.). לא פעם, המריבות בין מסגרות לימודים לנערים בגיל ההתבגרות קשור בגידול השיער, דרכו הם מנסים לבטא את ייחודם. אם כן, הנזיר מנסה להגיע לקדושה החורגת מן הסדר החברתי הרגיל.

ו. הכהן מול הנזיר

תפקידם של הכהנים הוא להוביל להשראת שכינה דרך הסדר החברתי הנורמטיבי. הכהנים יושבים בלב מחנה ישראל, בנקודת השראת השכינה, השורה על המחנה המאורגן והמנוהל היטב. זוהי קדושה אליה מגיעים דרך שמירה על הסדרים החברתיים התקינים. עם ישראל בונה חברה מאורגנת ומדוייקת, שבליבה נמצאים הכהנים המנצחים על הסדר הרוחני של החברה. לכן הכהנים, כמו חיילים בעת מסדר צבאי, נדרשים לשמור ולכסות את שיערם.

לעומת זאת, הנזיר מייצג אלטרנטיבה הפוכה לקדושה. הנזיר מקדש את עצמו דווקא דרך הפרישה מהחברה, דרך ההתמקדות באינדיבידואליות הרוחנית שלו, המתרחשת מחוץ לכללי החברה הנוקשים. הנזיר פורץ את המסגרות הרגילות, מנסה להפוך את עצמו לקדוש כמו כהן. אך הוא בעצם הפוך מהכהן, הפועל מתוך הסדרים החברתיים. הנזיר פועל באופן עצמאי ללא תלות בסדר החברתי הרגיל ולכן הוא דווקא פורע את שיערו, כדי להדגיש את המסלול העצמאי בו הוא נמצא.

דווקא לאור זאת, ניתן להבין טוב יותר את האיסור של הנזיר בשתיית יין. הנזיר אמנם פורץ את המסגרות הרגילות ומקדש את עצמו כאינדיבידואל, אך בשל זאת עליו לשמור על הוויסות הפנימי שלו וכך לבטא את הקדושה הפועמת בתוכו. האלכוהול, הפוגע בניהול העצמי התקין, יהרוס את כל ההתקדשות הזו ויוביל לפריצת מסגרות סתמית.

אם כן, דווקא בלב עשרת פרקי הפתיחה לבמדבר, העוסקים בסידור המדוייק של המחנה על רבדיו הפיזיים והרוחניים, מזדקרת לה פרשיית נזיר כנתיב התפתחות חלופי, חוץ מערכתי. חברה מתוקנת נדרשת לסדר ולגבולות, אולם עליה גם להיות גמישה ולאפשר ליחידים זליגה פנימה והחוצה כחלק מהתפתחותם הרוחנית הבריאה. 

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)