וזכרתי להם ברית ראשונים

הדפסה

כשניגשים להבין את משמעותם הדתית של אירועים בעולמנו, במיוחד דברים קשים העוברים עלינו ומבטאים את כעס הקב"ה,^[1] יש לראות אותם לאור פרשת הקללות שבפרשתנו, הסנקציות שיוטלו עלינו בעקבות הפרת הברית עם הקב"ה. האירועים האחרונים משקפים את המציאות בה נמצא עם ישראל כולו ואת יחסו של הקב"ה למעשינו בהתאם לברית שנכרתה.

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: (ויקרא כו, מו)

סיום פרשיית דברי הברית על הברכות והקללות שבה, המזכיר שהם נאמרו "בהר סיני", מלמד שהקשרם של פסוקים אלו הוא כריתת הברית במעמד מתן הלוחות השניים; הם לא שייכים לספר ויקרא בו הקב"ה מדבר מתוך אוהל מועד, אלא דווקא לפרשיות ספר שמות – כידוע, אין מוקדם ומאוחר בתורה.

לאחר אותה חתימה, נפתח פרק כ"ז העוסק בדיני הקדשות ונדבות שונים; ולא ברור מדוע מקומו הוא כאן, כנספח אחרי פרשת הברית.

רבי יצחק קארו, דודו ואביו המאמץ של רבנו יוסף קארו בעל השולחן ערוך, הציע בספרו תולדות יצחק על הפרשות הסבר לסמיכות זאת, בהתבסס על הפסוקים האחרונים בתיאור הקללות – העוסקים בזכירת הברית:

וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵא-לֹהִים אֲנִי ה': (שם, מד-מה)

את הפסוקים האלה הוא מקשר לציווי בהמשך הפרק הבא, על איסור תמורה: וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ: (שם כז, ט-י)

בדומה לבהמה שהוקדשה, שאינה יכולה להיות מוחלפת, כך עם ישראל שהוקדש להיות עמו של ה' אינו יהיה מוחלף יותר. קישור זה בין הפרשיות טומן בחובו חידוש עצום. האיסור על תמורה אינו שייך בהחלפה של טוב ברע, אלא גם בהחלפת רע בטוב. דבר זה כשלעצמו אינו ברור לגמרי – הרי במקרה השני אין פגיעה באיכות הקרבן אלא להיפך, הקודש לכאורה 'מרוויח'.

רבי יצחק קארו, בקשרו את הדין הזה לברית בין עם ישראל לקב"ה, מציע אמירה חזקה ומחודשת מאוד – כמו שאין הקרבן המוקדש לה' מתחלף, על אף שיש אפשרויות טובות ממנו, כך גם עם המוקדש לה' אינו מתחלף ומאבד ממעמדו. אף בזמנים בהם היו גוים אחרים טובים מאיתנו, אין אנו מוחלפים; לאחר שהוקדש עמו, אין הקב"ה מחליף רע בטוב. הנביאים בדבריהם מתארים מצב מעין זה, בו מצבו של עם ישראל נחות לעומת הגויים:
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת: וַתֶּמֶר אֶת מִשְׁפָּטַי לְרִשְׁעָה מִן הַגּוֹיִם וְאֶת חֻקּוֹתַי מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֶיהָ כִּי בְמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְחֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן הֲמָנְכֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֹא הֲלַכְתֶּם וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי עָלַיִךְ גַּם אָנִי וְעָשִׂיתִי בְתוֹכֵךְ מִשְׁפָּטִים לְעֵינֵי הַגּוֹיִם: וְעָשִׂיתִי בָךְ אֵת אֲשֶׁר לֹא עָשִׂיתִי וְאֵת אֲשֶׁר לֹא אֶעֱשֶׂה כָמֹהוּ עוֹד יַעַן כָּל תּוֹעֲבֹתָיִךְ: (יחזקאל ה, ה-ט)
כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת: הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל:  (ירמיהו ב, י-יא)

מצבו של עם ישראל כפי שמופיע בדברי הנביאים, רע מן הגויים. עם ישראל החליף את ה' ומאס בחוקתיו, ומגיע לשפל מוסרי אף בהשוואה לשאר האומות. ואף על פי כן, אין הקב"ה מואס בהם ואינו מחליף אותם.

אותו האיש יש"ו טען שהברית שנכרתה עם ישראל כבר אינה קיימת. עם ישראל המקורי, המאוגד סביב משפחה ומוצא משותפים, הרשיע ועבר על הברית, ועל כן איבד את מעמדו לטובת 'ישראל שברוח', עם המאוגד סביב אמונות וערכים. רעיון זה במחשבה הנוצרית מכונה 'תיאולוגיית החילופין'. כנגד תפיסה זו של החלפה ותמורה, באה הפרשה שלנו ואומרת פסוקים מפורשים: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם: (ויקרא כו, מד)

ואכן, בסופו של דבר ההסטוריה הוכיחה שעם ישראל מעולם לא ננטש בידי הקב"ה. כבר בשנות השישים של המאה העשרים, בעקבות תקומת עם ישראל בארצו, חזרה וועדת הוותיקן מהעמדה הנוצרית הרשמית של מאות בשנים, והודתה שעם ישראל לא הוחלף ואינו דחוי ועזוב בעיני הקב"ה. כמה שנים לאחר מכן, באה מלחמת ששת הימים והודיעה ברחבי העולם הנוצרי והמוסלמי לכל מי שעוד נותר בו ספק, שעם ישראל עודנו בבריתו וה' ממשיך להשגיח עליו ולעשות עמו נסים גלויים.

טענות מעין אלו, שה' עזב אותנו ומאס בבריתנו איתו, קמו גם מתוך עמנו שלנו. בין הבולטים בקולות האלה היה בנדיקט שפינוזה, שכפר בהיות עם ישראל עמו של ה' ובברית שנכרתה בינינו.

המשנה (אבות ב, ד) אומרת שאין לדון את חבירך עד שתגיע למקומו. אמנם בנדיקט שפינוזה אינו בגדר חבר כיוון שיצא מכלל ישראל וכפר לגמרי, אך גם עליו יש ללמד זכות. שנים מועטות לפני כפירתו והחרמתו, התרחשו פרעות ת"ח ות"ט, בין הנוראות והאיומות שהיו בעם ישראל. מראות כאלו של ייסורים ועונשים איומים, חורבן כזה של המרכז היהודי הגדול באירופה, זעזעו את עם ישראל בכל תפוצותיו.

בפרעות השואה האיומה, נהרגו שישה מיליונים. אין בעשרות האלפים שנהרגו בפרעות ת"ח ות"ט כדי להידמות לכך מבחינה מספרית, אך ישנו הבדל אחד חשוב בין שתי הקטסטרופות האלו. לאחר פרעות השואה קמה ונוצרה מדינה ליהודים. היה ליהודים מקום לברוח אליו מכל הצרות כולן, וסיכוי לצמוח ולהשתקם מחדש. אך לאחר גזרות ת"ח ות"ט לא היה ליהודים כלל מקום לברוח אליו, ואף לא תקווה להינחם בה. באותה תקופה קם גם שבתאי צבי ובעקבות מצבה של היהדות, התנתק ממנה. הוא התחיל בפרישה מן העולם לכיוון המיסטיקה, הגימטראות והרמזים וסופו היה להתאסלם ולכפור בתורה כולה. נדמה שתחושה דומה, של זעזוע וחוסר תקווה לעתידו של עם ישראל, הובילו את שפינוזה לכפור בייחודו של עם ישראל ובהמשך דרכו גם בעצם הרעיון שהקב"ה פעיל בעולם ומכוון את ההסטוריה.

כנגד שני קולות אלו, שטענו כל אחד בדרכו שלו, שהברית בין עם ישראל לבין הקב"ה הופרה ואינה קיימת עוד, יש פסוקים מפורשים בפרשתנו. הקב"ה זוכר בריתו לעולמים.

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם: (ויקרא כו, מב-מד)

חלק משמעותי ביותר מהברית שלנו עם הקב"ה הוא הבטחת השכר והעונש הלאומית – אם נעשה את רצון ה' הוא יתערב בטבע לטובתנו, וכן גם חלילה להיפך. זהו יסוד מוסד באמונתנו.

אנו נוטים בקריאת פרשיות אלו לדלג היישר אל פסוקי הנחמה, אך יש לקרוא גם את פסוקי העונש הקשים שיבואו גם הם. אין לדלג עליהם, ויש לדעת שיבואו תקופות קשות, אם חלילה נפר את הברית שכרתנו בסיני. אך גם בלב התקופות האלה עלינו לזכור את ההבטחה שה' לעולם לא יעזבנו, ולא יחליפנו בעם אחר; ובסופן של אותן תקופות קשות, תבוא הנחמה גם היא: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵא-לֹהִים אֲנִי ה': (שם מה)

(הרב יעקב מדן שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת בהר־בחוקותי ה'תשפ"ג. השיחה סוכמה על ידי יעקב אדורם ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

^[1] השיחה ניתנה בעת מבצע מגן וחץ, ובשעות שלפני כניסת השבת והשיחה התרחשה אזעקה ביישובי גוש עציון. [י.א]