"לא אוסיף"

לאחר המבול, הקב"ה הבטיח שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה: "ויאמר ה' אל לבו, לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי". (בראשית ח', כא)

האמנם ה' גילה שיצר לב האדם הוא רע רק כעת? הרי יצר לב האדם היה רע עוד לפני המבול, ומדוע העניש ה' את הארץ במבול מלכתחילה?

כדי לענות על שאלה זו, יש לעיין תחילה בבעיה נוספת: מדוע הותר לאדם לאכול בשר רק אחרי המבול? נוכל לענות על שאלה זו אם נבין מה גרם המבול לאדם. לאחר שבזמן המבול היו נח ומשפחתו בתיבה ביחד עם החיות וחלקו עמם גורל משותף, נח חשב שבשל חטאי האנושות הוא חזר להיות במעמד זהה למעמדן של הבהמות. לכן, כשיצא מהתיבה היה נח מצוי בפחד מתמיד, שהרי הוא במיעוט מזהיר: יש מאות זוגות של בעלי חיים, ורק מספר מועט של בני אדם. בכל רגע עלולים היו אריה או נמר לקפוץ עליהם ולטרוף אותם.

כיוון שהאדם חשב שלאחר המבול איבד את עליונותו על בעלי החיים, הקב"ה היה צריך לחדש עליונות זו באמצעות הבטחה: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו". (בראשית ט', ב)
בנוסף, הקב"ה התיר לאדם לאכול בשר, כדי להזכיר לו שהוא שולט בטבע ושהוא מרכז הבריאה. רק לאחר שחזרה לאדם ידיעה זו, הוא הבין שכמרכז הבריאה – מעשיו יכולים לרומם את הטבע אם יעשה טוב, ולהחריב אותו אם יחטא.

אולם כיצד יכול האדם לרומם את הטבע כאשר כל הזמן מרחפת מעל האנושות סכנת השמדה? הרי בכל רגע יכולים כל היצורים לטבוע שוב במבול? אולי זוהי הסיבה לדברי הרמב"ן, שאת ההבטחה שלא יהיה עוד מבול אמר ה' אל לבו, ולא אמר זאת לאדם. מצד אחד – על האדם לדעת שמעשיו עלולים להשמיד את העולם, כמו שקרה במבול; מצד שני – ה' מבטיח שלא יהיה עוד מבול, ובכך מאפשר בחירה חופשית והתפתחות של העולם.

(בשם הרב יהודה עמיטל זצ"ל. סיכם וערך שאול ברט. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון: http://www.etzion.org.il/vbm)