אלה פקודי המשכן
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. (שמות לח, כא)
יש מן המפרשים שפירשו את המילה "פקודי" כמוסבת על מניין התרומות שמופיע בסמוך:
כׇּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר … וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן. וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם. וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל. וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ וְאֵת כׇּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ. וְאֶת אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאֶת אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר וְאֵת כׇּל יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇּל יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב.(שם, כד-לא)
מה עניינה של אותה פנקסנות של התורה? מדוע היא מתארת את סך התרומות כאילו מדובר בדו"ח של רואה חשבון? כדי להציע הסבר לשאלה זו, ננסה לקרוא את פרשיות ויקהל ופקודי כתגובה לחטא העגל.
בעת חטא העגל, אהרן ברצותו לעכב את העם מבקש מהם את תכשיטיהם: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כׇּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן.(שם לב, ב-ג)
העם ממהר להעניק את התכשיטים לאהרן, ובלשון התורה "מתפרק" מהם. התכשיטים, מלבד ערכם הממוני הניכר, הם גם מאפיינים את האדם וחלק מזהותו, ולכן לא מסתבר שיוותר עליהם בקלות. אולם, אולי להפתעתו של אהרן, העם נענה לבקשתו מיד. דבר זה מייצג את התלהבותו הרבה של העם בעת החטא.
ממילא, כאשר מבוצע תיקונו של החטא – בניין המשכן – צריכה רמת ההתלהבות להיות לפחות זהה לזו של החטא. דבר זה אכן בא לידי ביטוי בפרשת ויקהל, שם מתארת התורה:
וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כׇּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר. וַיָּבֹאוּ כׇּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כׇּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה י״י לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכׇל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר. (שם לו, ג-ז)
אם כך, ההתנדבות לצרכי המשכן בפרשת ויקהל מהווה תיקום להתנדבות לצרכי העגל. אולם, מה עניינה של פרשת פקודי?
נראה שפרשת פקודי מהווה תיקון לצד אחר שהיה קיים בחטא העגל. אם נחזור להתפרקות העם מתכשיטיו, נשתומם: מה ראה העם לעשות זאת? אין זאת כי אם אווירה חריפה של ייאוש שפשטה במחנה. אווירה זו נבעה מתחושת העם שהוא עתיד למות במדבר, וגרמה לאיבוד כל שווי העולם בעיניו – מי שנמצא על סיפונה של הטיטניק הצוללת בלב ים אינו חש קושי לזרוק הון רב למצולות, הרי מה יועיל לו כל אותו הרכוש אם הוא עתיד למות בתוך זמן קצר?
נדמה שזו גם היתה טעותו של אהרון: ישנה שאלה קשה העולה מן הפסוקים – כיצד אדם גדול כאהרון טעה ויצר את העגל? נראה שאהרון טעה בקריאת המפה. הוא העריך שהעם מעט מבוהל, ולכן יש לעכבו עד שירד משה מן ההר ותו לא; לפי הבנה זו, הוא העריך שהבקשה לתכשיטי הזהב לא תיענה מיד, ותרוויח עוד זמן. אך הוא לא זיהה את הייאוש הכבד שאפף את העם, שהתבטא במוכנות פרועה ובלתי מרוסנת לתת את כל רכושם למען אותו 'אלוהים' שילך לפניהם. כאשר זוהה ייאוש זה בידי אהרון כבר היה הדבר מאוחר מדי – העם העניק לו זהב רב ודרש ממנו לייצר את העגל באופן מידי.
כפי שציינו, בניין המשכן מהווה את תיקונו של חטא העגל; מידה כנגד מידה, הוא דרש הילוך רוח הפוך מזה שעמד בבסיס החטא. מכיוון שהחטא נבע במידה מסוימת מאווירת הייאוש ששררה בעם, בתיקונו נצרך העם לצורת חשיבה הפוכה – לא מתוך ייאוש אלא מתוך תקווה גדולה.
דבר זה מתבטא בדיוק באותה פנקסנות המתוארת בתחילת הפרשה. הדקדקנות הקפדנית במעקב אחר מקומה ושימושה של כל אחת מן התרומות נובעת מאותה רוח חדשה שהתחילה לפעם בעם. כל תרומה היא בעלת משמעות עצמית ומיוחדת, וצריך להקפיד שלא ייעשה בה שימוש שגוי אלא היא תמצא את מקומה המתאים בבניין המשכן הגדול. תחושה כזו אינה קיימת כלל בתוך עם מלא ייאוש הממתין למותו. כאשר העם מונה את התרומות השונות בפרוטרוט, הרי הוא כמכריז "יש עתיד, יש משמעות למעשינו"!
מעבר לשני התיקונים ה'ממוקדים' אותם ראינו, עצם סיפורן של פרשיות ויקהל ופקודי מלמד על כוחה של תשובה. בפרשיות תרומה ותצוה הוצגה בפנינו תכנית אידאלית ומרוממת, בניית מקדש לשכינת ה' בתוכנו. אולם, כפי שאנו חווים מדי יום, תכניות רבות לא יוצאות לפועל, יהיו מוצלחות ככל שיהיו. וודאי שהדברים נכונים בנוגע לתכנית שמעולם לא היתה לה הזדמנות – שעוד לפני הצגתה לעם, הוא חטא בחטא חמור כחטא העגל.
באות פרשות ויקהל־פקודי וחוזרות במדויק אחר הציוויים מפרשות תרומה־תצוה כדי להדגיש: למרות החטא החמור בו חטא העם, בסופו של דבר הוקם המשכן בדיוק כפי שהיה אמור לקום, על פי התכנון הראשוני. היכולת לשמר את אותה רמת מתח דתית בין העם לבין אלהיו, למרות החטא, נובעת מכוחה הגדול של התשובה.
כוחה של תשובה בא לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר בהפיכת אהרון לכהן הגדול במקדש. המדרש בפרשת שמיני אומר:
קרב אל המזבח … ויש אומרים היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו וא"ל משה אחי לא ממה שאתה מתיירא ממנו, הגיס דעתך וקרב אליו לכך נאמר קרב אל המזבח. (ספרא שמיני א, ח) המדרש עומד על נקודה מובנת מאליה: כיצד ייתכן שאהרון, יוצרו של העגל, יהיה מי שיעמוד בראשו של המשכן? הרי כל מטרתו של המשכן אינה אלא לכפר על חטא העגל שגרם אהרון! אין זאת אלא הוכחה לכוחה הגדול של התשובה – כה גדולה היא עד שיש ביכולתה להפוך את אהרון לעומד בראש המשכן המכפר על החטא שגרם. התורה מלמדת אותנו לימוד עצום לגבי עוצמתה ומעלתה של התשובה היכולה להפוך את הקערה על פיה ממש. ויהי רצון שנזכה גם אנחנו לשוב בתשובה כל יום ויום – "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד י״י אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ." (הושע פרק יד, ב).
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה על ידי הרב משה ליכטנשטיין בסעודה שלישית שבת פרשת פקודי ה'תשע"ט, סוכמה ע"י נדב שולץ ונערכה ע"י שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)