פתיחות לדעות אחרות
יפת א-להים ליפת וישכן באהלי-שם" (בראשית ו', כז)[1]
על פסוק זה אומרים חז"ל: "יפיותו של של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט:)
ברור שהחכמה והתרבות היוונית יש בהן סכנה של הפיכת הכלים והאמצעים למטרה בפני עצמה. מגמת התורה היא שאמנם יפיפיותו של יפת תשכון באהלי שם, אך התורה היא המרכז, התוכן של החיים, והדברים האחרים הם רקחות וטבחות שעוזרים לאדם להתגבר על אתגרי החיים ותו לא.
באחד ממאמריו כותב הרב קוק: "לפי הנהוג בעולם חושב האדם בתחילת מחשבתו שהקודש והחול הם בבחינת ויתרוצצו שהם דברים הצוררים זה את זה. אולם האמת היא שאין כל ניגוד בין הקודש לבין החול. אם אנו חלילה עוזבים את התוכן של הקודש, ורוצים להחיות את נשמתנו היחידה, נשמת האומה, מתוכן החול, הרי זה דבר שהיֹה לא יהיה. 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' תמצא את פרנסתה הרוחנית מנכסי הקודש, אולם בשעה שאנחנו באים לסגנן את החיים, לתת לחיים צורה חיצונית, אנחנו אומרים… לא נעלב אם נצטרך להשתמש בעזרת כוחות חוץ, בהכנת הצורה החיצונית לחיים" (מאורות הראי"ה, חנוכה, עמ' קי"ח)
פתיחות וסגירות משמשים בפינו בהזדמנויות שונות והקשרים שונים. אנו מדברים על פתיחות לעולם הכללי, להשכלה הכללית; לאחר, לשונה, לדעת האחרת. פעמים שדעה אחרת רחוקה מאיתנו בהשקפת העולם ובהבנת משמעות חיינו, ופעמים שהדעה האחרת היא "מעמך, מקרב אחיך".
הצורך שלנו להרחיב דעת ואופקים, להקשיב לדעות שונות, לשמוע את דברי חז"ל, להעשיר את עולמנו הרוחני – זו דרך של הקשבה, הפנמה והעמקה. מתוך שלומדים לשמוע אלה גם את אלה, לומדים לשמוע את הדרך הנכונה בבחינת "הכתוב השלישי" המכריע בין הכתובים המכחישים זה את זה. מתוך התמודדות עם מרחב הדעות מעצבים את השקפת העולם ואת האישיות.
הציונות הדתית חרתה על דגלה במשך דורות את השאיפה לשותפות עם כלל הציבור בכל המישורים, תוך מעורבות בתחומים רבים מתוך אמונה שהמחויבות הדתית לא רק שאינה מתנגשת אלא אף מסוגלת להעשיר ולהתעשר מן הספרות, האמנות, הפילוסופיה והמדע. כל זאת לאחר ומתוך לימוד ומחויבות לה' ולתורתו.
לאחרונה יש בציבור שלנו נטייה של הסתגרות כפולה – מהעולם הכללי ומבעלי דעות שונות. זה נובע מחשש לחשיפה לא מבוקרת להשכלה הכללית. הסתגרות זו ניכרת במרחבים שונים, אך בעיקר בתחום החינוך. קיימת הסתגרות ובדלנות הבאה לידי ביטוי בהקמת מוסדות חינוך תורניים ותורניים יותר. דוגמה לכך ניתן לראות בעולם הישיבות הקטנות הציוניות שצומח ופורח בשנים האחרונות.
חלק מהמניעים להתרחבות עולם זה הם מובנים ומוצדקים, כגון ירידת הרמה התורנית והלימודית, בעיקר של לימוד תורה שבע"פ בישיבות התיכוניות. אך כתוצאה מתהליך זה נוצר דגש של הסתגרות ובדלנות. כתוצאה מכך נערים רבים לא נחשפים להשכלה, למרחבי הדעת השונים. אני רואה בתהליך זה סכנה לצמצום ולניוון מחשבתיים, ליכולת להתמודד עם אתגרי החיים השונים בימינו.
ברצוני להביא את תשובת הרדב"ז שלכאורה לא נוגעת בנושא ישירות. השאלה עוסקת בלשון הרע, ביהודי שקרא לחברו בלשון גנאי: "מה ששאלתם על ענין ראובן שאמר בקהל רב לשמעון: 'אסור להתפלל עמך כי אתה מין אפיקורוס, ואחרים בהתפללם יאמרו א-לי' אברהם א-לי' יצחק, ואמנם אתה תתפלל ותאמר אלי' אריסטוטלוס'" (שו"ת הרדב"ז, חלק ח' סי' קצ"א)
כך כינה ראובן את שמעון, והרדב"ז מרחיב בתשובתו בענייני לשון הרע. אבקש להתייחס לחלק מדבריו שנוגע לעניינו: "אבל ראובן זה, חוטא ושוטה ומוציא דיבה הוא כסיל… ועוד אני אומר שזה המגדף לא על שמעון לבד תלונתו אלא על קדושים אשר בארץ, שהרי מוציא דבה על הגאונים והחכמים הראשונים שנתעסקו בחכמה, כרבנו סעדיה גאון ורבנו האי גאון והחכמים הבאים אחריהם ן' גבירול ורבי יהודה [הלוי] ור' אברהם ן' עזרא והרמב"ם, וחכמי כל דור ודור שבנו מגדל לתלפיות תל פיות לסכור פי דוברי עתק נגד תורתינו הקדושה, והרמב"ם חבר כ"ד הקדמות לאמת מציאות השי"ת, וחכמי האומות העתיקום… והביא מופתים על סתרי התורה ושרשיה, והסיר מבוכות רבות מלב האנשים נבוכו בם ראשונים ואחרונים… וכל חרד בדבר ה' יבחר מדבריהם המועיל והמסכים לאמונתינו על דרך תוכו אכל קליפתו זרק כר' מאיר (חגיגה ט"ו ע"ב) וישתמש מהם לרקחות ולטבחות" (שם)
נרצה לעמוד על ארבע נקודות שעולת מדבריו:
1. לימוד החוכמות יש בו תועלת לצורך התמודדות עם טענות דוברי עתק על תורתנו הקדושה.
2. לימוד החוכמות יש בו כדי להסיר מבוכות מלב האנשים.
3. לימוד החוכמות יש בו כדי להעשיר את האדם לשמש לו כרקחות וטבחות ללימודו.
4. לימוד החוכמות מביא את האדם להכרה מעמיקה של העולם ושל המציאות.
כיוון שאנו עוסקים בפתיחות ובהקשבה לדעות אחרות, ברצוני להתייחס לעניינו של יום – המתח והמאבק בין הרב מלמד לבין שר הביטחון, מאבק שהוא לא רק ביניהם אלא חורג מעבר לנקודה הזאת. אני מבקש להתייחס לצד של בית המדרש, לצד שבו אנו עוסקים היום – הצורך שלנו להיות קשובים למה שקורה בסביבתנו.
יכול אדם להחזיק בעמדה כלשהי. זו זכותו הטבעית והלגיטימית של כל אדם. אך כשהוא מהווה חלק ממערך כולל, מקבוצה של ישיבות הסדר, חובתו הבסיסית היא להיות מודע ולהכיר בכך שיש מגוון של דעות, של דרכים שונות, וחובתו גם להתחשב בדעות האלה. להתחשב – במובן זה שעליו להיות מודע שאם הדרך שבה הוא מוביל עלולה לגרום נזק, לא רק לישיבות ההסדר, אלא נזק לחברה, נזק לעם ישראל – חובתו להיות מודע לדברים האלה. אדם לא פועל בחלל ריק. התחשבות בדעת אחרים היא לא כניעה, זו מחויבות של תורה להיות קשוב לדעות אחרות.
הדברים אמורים כלפי שני עניינים מרכזיים, עליהם פרצה הסערה:
1. הנפת שלטים – אין בה לא חכמה ולא תבונה. אין בה דבר מלבד הפגנה לשם הפגנה; הרס לשם הרס. אין בה שום תועלת מלבד הכנסת גורמים מפלגים לתוך צה"ל. צריך לשמור על לכידות בתוך שורות הצבא. ההפגנות האלה – יש בהן פגיעה גדולה בשורות הצבא ובלכידותו, ובסופו של דבר פגיעה בעם ישראל כולו.
2. בנושא הסרבנות השאלה יותר עניינית. גם מי שסבור שאסור לפנות שום יישוב, גם כשהשאלה העקרונית של פינוי יישובים עולה על הפרק – אנו אמונים על התנגשות בין ערכים. לא תמיד אנו יכולים לצאת עם כל תאוותנו בידינו. לעיתים אנו צריכים גם להתפשר. החשש מפירוק הלכידות הוא גם ערך שצריך להתמודד איתו. זה ערך שצריך לקחת בחשבון. בסופו של דבר, כבני תורה עלינו לעשות אוזנינו כאפרכסת, להעריך נכונה את המציאות, את הסיטואציה שבה אנשים חיים ופועלים, ולהתפלל לעצה טובה שה' ינחה אותנו בדרך אמת כדי להגיע לאותו כתוב שלישי המכריע ביניהם. מתוך ההקשבה נתפלל לסיעתא דשמיא שה' ינחה אותנו בדרך אמת.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. מאמר זה הופיע לראשונה בדף קשר גיליון 1212, שבת פרשת תרומה ו' אדר התש"ע. סיכום שיחה שהועברה בנר רביעי של חנוכה תש"ע, בפתיחת ימי העיון בנושא "זרמים וגישות בחברה הדתית", וסוכמה ע"י איציק פורר. "ימי החנוכה הם אכן הזמן הנכון לעסוק בו בסוגיות שאנחנו עתידים לדון בהן ביומיים הקרובים…". הסיכום עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).