מלכות ישראל ומלכות בית דוד
הרמב"ן עה"ת, בפירושו לפסוק "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית, מט, י), דן באריכות במלכות בעם ישראל וקובע – "מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר". ועל כן, כל מלכי ישראל שמלכו בתקופת בית ראשון – "היו עוברים על דעת אביהם" (פרט לירבעם שנמשח ע"י נביא). ובהמשך דבריו אומר הרמב"ן, כי בית-חשמונאי, אע"פ שהיו "חסידי עליון", נענשו עונש של כליון גמור, וכל העונש – "בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית-דוד".
המקור, אם כן, לאיסור המלכת מלך שאינו מבית-דוד, הוא מצוואת יעקב, לדעת הרמב"ן [ואמנם הר"ן בדרשות (דרוש ז') טען שאין לראות בצוואה אזהרה, אלא רק הבטחה, ואכמ"ל].
לכאורה, משמע מהרמב"ן שלמלך שלא מבית-דוד, לא יהיה דין מלך. אולם על זה קשה מהגמ' בהוריות (יא:), שדנה בקרבן נשיא (ויקרא ד), ואומרת שקרבן זה מביא רק מלך, אך – "מלכי ישראל ומלכי בית-דוד – אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם", ומכאן שגם במלך מישראל נוהג דין מלך!
ולכן צריך לומר, שדין קרבן אינו דין במלוכה, אלא בשלטון המעשי על העם. וכן נראה, שכן דין זה מובא בתורה כדינו של נשיא, שאין על גביו אף אחד, ומכאן שכל אופי הקרבן הוא מצד השלטון על העם, וללא קשר לדיני מלוכה. אשר על כן, אע"פ שלדעת הרמב"ן אין למלך מישראל דין מלך כלל, בכ"ז ינהג בו קרבן כמלך, מצד היותו שליט בפועל על העם.
לגבי מלכותו של שאול, הרמב"ן מסביר שזו היתה מלכות זמנית, כיון שעדיין לא הגיע זמן המלכות הנצחית, ומראש לא היתה מלכותו אמורה להמשך זמן רב (ואילולא היה חוטא, יתכן שהיה נשאר מלך על שבטי בנימין, אפרים ומנשה – אך לא על שבט יהודה).
אולם המאירי בהוריות אומר ששאול באמת לא היה מלך כלל – "אלא כממונה וכמחזיק במלכות כגזבר או כפקיד עד בוא המלך".
מהרמב"ם בסה"מ (ל"ת שס"ב) משמע אמנם שעקרונית יכול היה כל אחד מישראל לזכות במלוכה, אולם – "כבר ידעת מספרי הנבואה שזכה בה דוד וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות". אולם למרות שהמקור לציווי למנות מלך דווקא מבית-דוד הוא רק מספרי הנבואה, לפי הרמב"ם, בכל זאת – "אין מלך למי שיאמין תורת משה אדון כל הנביאים אלא מזרע שלמה לבד". ואף בהקדמה לפרק חלק, ביסוד הי"ב מיסודות האמונה, רואה הרמב"ם בעקרון שמלך הוא דווקא מבית-דוד יסוד חשוב באמונת-ישראל, כאשר חלק מהאמונה במשיח היא – "שאין מלך לישראל אלא מבית-דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת – כפר בשם יתברך ובדברי נביאיו".
רמז למקור להלכה זו, לשיטת הרמב"ם, נמצא בדבריו בסה"מ, כשהוא משווה את מלכות בית-דוד לכהונה – "כמו שכל זרע אחר בלתי זרע אהרון, לענין עבודה – זר קרינא ביה". על יסוד זה, טען הרב מבריסק שדברי הרמב"ם מבוססים על המדרש במכילתא לפרשת בא (שמות, יב, א) – "עד שלא נבחר אהרון היו כל ישראל כשרין לכהונה; משנבחר אהרון יצאו כל ישראל… עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל כשרין למלכות; משנבחר דוד יצאו כל ישראל, שנאמר (דהי"ב יג) 'הלא לכם לדעת כי ה' אלקי ישראל נתן את הממלכה לדוד'". יוצא, א"כ, שלדעת הרמב"ם מינוי מלך שלא מבית דוד הוא סילוף התורה ופשט הכתוב של "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", והכופר בכך ככופר בכל התורה כולה.
על רקע כזה, קשה מאד לכאורה להבין את פסק הרמב"ם בפ"א מהל' מלכים ה"ח – "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצוות המלכות נוהגות בו". וכל החילוק בין מלך מבית-דוד למלך מישראל הוא (ה"ט) – "מלכי בית-דוד הם העומדים לעולם… אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל – תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם – 'אך לא כל הימים'". כיצד, א"כ, מתיישבים דברי הרמב"ם כאן עם דבריו בסה"מ?
ניתן לומר שהרמב"ם באמת חזר בו משיטתו בסה"מ, וההבדל לענין משך המלכות נובע מכך שבמלכות בית-דוד, כל השושלת נתפסת כחפצא אחד של מלכות, כדברי הרמב"ם (ה"ז) – "כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם". משא"כ במלכי ישראל, שאמנם תתכן בהם ירושה, אך המלכות איננה נצחית ורצופה, ועל כן היא תפסק.
הרב הרצוג זצ"ל הציע הסבר אחר, שבאמת יש איסור למנות מלך שלא משבט יהודה, אך ישנם מצבים שלצורך השעה וכהוראת שעה ניתן למנות מלך גם משבט אחר (כגון כשאין מנהיג מתאים בשבט יהודה וכד'). אסור רק להעמיד מלכות מקבילה למלכות בית-דוד, אך מותר להעמיד מלכות כשבהגדרת תפקידה – שאיננה עוברת בירושה – בולט ההבדל בינה למלכות בית-דוד.
ניתן היה עקרונית לומר שאפשרות כזו קיימת רק ע"פ נביא, אולם מפורסמים דברי הרמב"ם בתחילת הל' חנוכה – "וגברו בית חשמונאי… וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנים", ומכאן שניתן להעמיד מלכות זמנית גם שלא ע"פ נביא. הרב קוק זצ"ל (בספר "משפט כהן") מציע שני הסברים לענין – אפשרות אחת ע"פ דברי הרדב"ז (פ"ג מהל' מלכים ה"ח) – "והאי מלך היינו שהומלך ע"פ נביא או שהסכימו עליו כל ישראל", שכאשר כל ישראל מסכימים למנות מלך, הדבר מהווה תחליף למינוי ע"פ נביא. ואפשרות שניה היא לומר שהאיסור הוא רק כאשר יש מלכות לבית-דוד, אך כאשר אין מלך אחר – מותר למנות מלך גם משאר השבטים. לעיל הועלתה האפשרות ששלטון בפועל, אף ללא מלכות מלאה, עשוי לגרום לחלק מדיני המלכות. אך ניתן גם לדון בשאלה ההפוכה – מה מצבו של מלך מבית-דוד, שאין לו מלכות בפועל?
בנושא זה דן הירושלמי בהוריות (פ"ג ה"ב), הסובר שבזמן מרד אבשלום הביא דוד קרבן כאחד מהעם, והדבר מובן ע"פ האמור לעיל, שקרבן נשיא נוהג דווקא במי שיש לו שלטון בפועל.
אך לפי"ז לכאורה יש מקום להקשות, מדוע שמעי בן גרא היה חייב מיתה – הרי דוד לא היה נחשב כמלך בזמן המרד? ואכן, ה"פרשת-דרכים" (דרוש י"א) סובר ששמעי בן גרא באמת לא היה חייב מיתה בגלל התנהגותו במרד אבשלום (אלא רק בגלל שעבר על ציוויו של שלמה). אולם על זה קשה מדברי הרמב"ם עצמו (פ"ג מהל' מלכים ה"ח) – "כל המבזה את המלך או המחרפו – יש למלך רשות להרגו כשמעי בן גרא"?
ונראה שיש שתי הלכות שונות: מי שרק מתפקד כמלך, יש בו דיני קרבן של מלך, הנובעים משלטונו בפועל, אולם מי שהוא מלך רק ב"גברא" – כלומר מבית-דוד, ואין לו שלטון בפועל, אזי מצד אחד הוא לא מביא קרבן נשיא, התלוי בשלטון, אולם מצד שני הוא עדיין מלך בגברא, וכל שאר דיני המלכות קיימים בו, וממילא המורד בו חייב מיתה. וכן משמע מדברי רש"י ביחס למרד שבע בן בכרי, עליו אומר הפסוק (שמ"ב, כ, כא) – "נשא ידו במלך בדוד", ומפרש"י – "במלך – אע"פ שאינו דוד; בדוד – אע"פ שאינו מלך".
כך גם ניתן להסביר את ההבדל בין מלכות שאול, שבגלל חטאו הועברה ממנו, למלכות דוד, שאע"פ שחטא – נשארה לו ולביתו. שאול הרי לא היה מלך ב"גברא", אלא רק תפקד כמלך, וברגע שחטא – התברר שהוא לא מתפקד כראוי, והועבר ממלכותו; דוד, לעומת זאת, היה גם מלך ב"גברא", ועל כן חטאו לא גרם שמלכותו תעבור.
ע"פ האמור לעיל, ניתן להציב כמה דרגות במלוכה בישראל:
א. מלך מבית-דוד שהשלטון בידיו – המלך הקלאסי שכל דיני המלכות נוהגים בו, ומלכותו עוברת בירושה.
ב. מלך מישראל שהומלך ע"פ נביא (וע"פ הרדב"ז – או ע"י כלל ישראל), נוהגים בו כל דיני המלכות, אך מלכותו לא תמשך לנצח (ויתכן שבדרגה מקבילה ניצב מלך מישראל בתקופה שאין מלכות לבית-דוד, כמו בימי החשמונאים).
ג. מלך מבית-דוד שמסיבות שונות איננו השליט בפועל, שמשמע מהרמב"ם שנוהגים בו כל דיני המלכות, פרט לקרבן נשיא, התלוי בשלטון.
ד. מלך מישראל שלא הומלך ע"פ נביא – לפי הרמב"ם יתכן שדיני המלכות נוהגים בו, אך לפי הרמב"ן ודאי שיש בכך איסור ואין בו דיני מלכות (וכן משמע מתוס' בסנהדרין כ: לענין סמכויותיו של אחאב). מ"מ, כיון שיש לו שלטון בפועל – הוא מביא קרבן כנשיא[1]. בפי"א מהל' מלכים ה"א, אומר הרמב"ם – "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה". שוב בולט ברמב"ם הקשר בין המשיח והמלוכה, ושוב נראה שמלכות בית-דוד היא חפצא אחד של מלוכה, שכן לשון הרמב"ם היא "מלכות דוד" – כמלכותו של דוד ממש.נזכה לראות במהרה בימינו בשובה של מלכות דוד הנאמנה.
(הרב בנימין תבורי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. מאמר זה יצא לאור בדף קשר שבת פרשת וארא, טבת התשמ"ח, גליון 118. סיכום שיעור שהועבר בישיבה במוצש"ק פרשת "ויחי" התשמ"ח. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. השיעור בדף הישיבה מוקדש לזכר אברהם וחוה דבורה בלום ז"ל, הורים שלימדו בדיבור ובמעשה: "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים" (שמות ו:ז) – שנון ועקיבא ורבר, דב וסנדי בלום, אילנה בלום וג'פרי גרט. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] בשיעורו של הרב עמיטל, המוזכר לעיל, נידונה האפשרות שגם במלך גוי יהיו כמה מדיני המלוכה, מכח שלטונו בפועל.