על היהודים והיהדות
"אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל" (דברים כ"ח,ס"ט)
בפרשת השבוע מתארת לנו התורה את פרשיית הקללות, הכוללת את השכר והעונש אותם ייתן הקב"ה בהתאם להתנהגותנו. לכאורה, האזהרות על העונשים החמורים שיבואו עלינו אם לא נשמור לעשות את מצוות התורה, אמורות למלא את לבנו פחד ואימה ובכך לגרום לנו להקפיד על שמירת התורה והמצוות.
אולם, לפי הבנה זו נדמה שיש בפרשה זו היבט שלילי, שהרי עבודת ה' הנובעת מפחד מעונש היא עבודה "על מנת לקבל פרס", שכידוע אינה הדרגה האידיאלית. יתר על כן, תוכן הפרשה מעלה שאלות נוקבות לגבי משמעותה בימינו – בחברה שאינה חוששת מעונשים כלל. באווירה הנוכחית, נדמה לעיתים כי פרשת הקללות, שהיא בעצם ברית בין הקב"ה ובינינו, איבדה ממשמעותה. לכן, נדמה שיש לברית זו היבט נוסף, המשמעותי אף לימינו אנו: ברית הקללות והברכות נועדה להטביע בתודעתנו את ההבנה כי יהא אשר יהיה, לעולם לא נוכל לשכוח את יחסינו המיוחדים עם הקב"ה ולהתעלם מהם.
הייתה פעם קבוצה של בונדיסטים (סוציאליסטים שדגלו בתרבות היידעיש), אשר החזיקו בדעות אנטי-דתיות קיצוניות. כדי להביע את מחאתם נגד הדת הם החליטו לערוך "נשף כל נדרי" ביום הכיפורים, בדיוק בשעה שבבתי הכנסיות אמרו את תפילת כל נדרי. קבוצה קיצונית עוד יותר מחתה כנגד מנהג זה בטענה שהוא מגלה על רגישות לדת. אנחנו, טענו בני אותה קבוצה, איננו עורכים שום פעילות מיוחדת בזמן זה, מכיוון שלדידנו הוא חסר משמעות לחלוטין. ואכן צדקה אותה קבוצה: אפילו עריכת "נשף כל נדרי" מגלה על רגישות ליהדות ולערכיה. הברית של הקב"ה עם ישראל אינה נותננ לבנודיסטים מנוח, ואף כאשר יצאו כנגד הדת לא היו מסוגלים להתעלם ממנה.
כאשר עלה פעם נושא מחאת החילוניים כנגד הכפייה הדתית, העיר מישהו כי כשם שפעם היה לנו "גוי של שבת", כך יש לנו היום "יהודי של שבת". פעם, כאשר ניצבה לפני יהודי בעיה בשבת הוא היה קורא לגוי לעזור לו. היום ישנם יהודים שהשבת עצמה (או היהדות כולה) מהווה בעיה עבורם, והם מגבילים את יהדותם לתחומים צרים ביותר: הם אינם עובדים בשבת, אומרים קדיש והולכים לעתים רחוקות לבית הכנסת. אחרים מבטאים את יהדותם בתחומים אחרים: בחתונה יהודית, בבר מצווה ובברית מילה. בכל אופן, כל אחד מעם ישראל בא במגע עם היהדות, בדרך זו או אחרת!
לפני שנים היה נהוג שיולדות נשארות עשרה ימים בבית החולים לאחר הלידה, והיה הסכם בין המפד"ל וההסתדרות שכל הבנים ימולו בבית החולים. היו זמנים שבהם היה בממשלה רוב חילוני, ובכל זאת לא בוטל חוק "הכפייה הדתית" שתיארנו. מדוע לא ניצלו החילונים את כוחם? נראה, כי ליהודים שאינם שומרי מצוות נוח בקיום הכפייה הדתית. כך נשמרת להם פינה קטנה של יהדות, והם יכולים לשמור על זיקה לדת מבלי לעשות דבר ביזמתם. מצפונם שקט, והם אינם צריכים להודות ברצונם לשמר ממד של יהדות בחייהם ובכוונתם לנהוג כך אף בלא כפייה. הם יכולים לשכנע את עצמם שהכריחו אותם. ואכן, לימים, כאשר התקצרה השהות בבית החולים, חששה המפד"ל שיהיו ילדים שלא ימולו, אך חשש זה התבדה כשהתברר כי הכל דואגים למול את בניהם!
בעצם, זוהי הברית שכרת הקב"ה עם ישראל. הקב"ה הטביע בנו את הרגישות לנושאי יהדות, הגורמת לנו לחוש שלא בנוח כשכל קשר ביננו לבין הדת מנותק. בין אם נשמור את התורה ובין אם נמרוד בה, איננו מסוגלים להישאר אדישים כלפיה ולנטוש אותה!
(מתוך שיחה של הרב יהודה עמיטל זצ"ל. הסיכום הנ"ל לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון)