בינו שנות דר ודר
"בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" (דברים א', ה)
רש"י כותב כי משה ביאר לישראל את התורה בשבעים לשון. פירוש זה תמוה ביותר: עם ישראל בוודאי לא ידע שבעים לשון, ואף אם ידע – מה הטעם בתרגום התורה לשבעים לשון? וכי עם ישראל לא יבין את התורה באופן הטוב ביותר בלשון הקודש?
דברי רש"י באים לבטא רעיון חשוב: שבעים הלשונות מייצגות שבעים תרבויות. משה רצה לומר לעם ישראל, שלתורה יש מה להגיד לכל תרבות ותרבות. במהלך ההיסטוריה קמו תרבויות שונות. כל אחת מהן התווכחה עם היהדות בנקודה אחרת, ותשובת היהדות לכל אחת הייתה שונה. המסר של משה הוא, שלתורה יש תשובה לכל אומה ולכל תרבות.
תרבות המערב, למשל, טענה כי אין כל סמכות או גורם המחייבים את היחיד וכי כל אדם רשאי לעשות כרצונו. לשיטתה, הדבר היחיד שיש לשמור עליו הוא זכויות היחיד. כנגד זאת טוענת היהדות, שיש גורם בעל סמכות הדורש מן האדם דרישות שונות. לעומת זאת, עם הקומוניזם היה הוויכוח הפוך: הקומוניזם מודה בכך שיש סמכות ובכך שאין היחיד רשאי לעשות כרצונו, ומחלוקתו עם היהדות היא בשאלה מיהו בעל הסמכות. מדי כמה דורות קמה בעולם תרבות חדשה, והיהדות צריכה למצוא בתוכה את התשובה לאותה תרבות.
בשירת האזינו מופיע הפסוק: "זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים, ל"ב, ז)
על פסוק זה נהג בעל חידושי הרי"ם לומר, שכל דור צריך להתאים את התורה לתקופה שלו, להוציא ממנה את היסודות החשובים והנחוצים להתמודדויות השונות של אותו דור, וכי זהו תפקידו של הצדיק שבכל דור. יש בתורה את כל מה שצריך עבור כל התמודדות שהיא – צריך רק לדעת להוציא זאת ממנה.
בהקשר זה, נציין את דברי הנביא ישעיהו: "כה אמר ה' מלך ישראל וגאלו ה' צב-אות: אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים… אל תפחדו ואל תראו, הלא מאז השמעתיך והגדתי ואתם עדי, היש אלוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי!" (ישעיהו מ"ד, ו-ח)
דברי ישעיהו מכוונים לעובדי עבודה זרה, שהרי בהמשך דבריו הוא מתאר בלעג את העבודה הזרה ואת עובדיה. כאן מודיע הקב"ה לעם ישראל שאין אלוה מבלעדיו, ומרגיעם ומלמדם שלא לפחד מן הגויים שיבואו להתנצח עמם. לעומת הסבר זה, מצטט רס"ג פסוקים אלו בהקדמתו ל"אמונות ודעות" (עמוד כ"ה במהדורת הגר"י קאפח זצ"ל) על מנת להגן על בני דורו מפחד הפילוסופים ומפחדם של שאר הגויים המכחישים את היהדות. אם כן, בכל דור יש עבודה זרה אחרת: בדור אחד אלו פסלים, ובאחר – פילוסופיה. לתורה יש תשובה לכל עבודה זרה שהיא, וזוהי בדיוק בשורתו של הנביא.
גם הרמב"ם כותב באיגרת תימן כי במשך הדורות ינסו לנצח את היהודים בשני אופנים: יהיו שינסו לעשות זאת בכוח הזרוע והחרב, ויהיו שינסו לעשות זאת על ידי ויכוח ומלחמת דת. הרמב"ם כותב שאף לא אחת משתי קבוצות אלו תצלח, והוא מביא את הפסוק בישעיהו: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי" (נ"ד, יז).
* * * * *
ספר דברים פותח בהקדמה ארוכה: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב" (א', א)
רש"י מסביר שמוזכרים כאן ברמז חטאים שונים, אך פשט הכתוב הוא כדברי רשב"ם התורה רצתה לציין את המקום המדויק בו עמד משה: בין מקום פלוני לבין מקום אלמוני, מול מקום מסוים וכו'. לאחר תיאור המקום, מגיע תורו של תיאור הזמן המדויק: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש… אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון, ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי" (א', ג-ד) בפסוקים אלו מתוארים השנה, החודש והיום המדויקים, ולצדם תיאור התקופה המדויקת. לשם מה מציין הכתוב את המקום, הזמן והתקופה המדויקים מה תשנה לנו הידיעה שמשה דיבר בא' בשבט או בא' באדר? נראה שהתורה רצתה לומר שדברי משה לא היו מנותקים מן המקום, מהזמן ומהתקופה בהם נאמרו. כבר הזכרנו שלתורה יש מסרים לכל דור ודור, ושיש להתאים אותה לכל דור. כאן מדגישה התורה שמשה התאים את דבריו אל המקום ואל התקופה בהם נאמרו.
בהקשר זה יש להסביר אף דבר אגדה אחד מענייני דיומא. הגמרא בגיטין אומרת:
"עינוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (נו.)
ללא ספק ביטויים אלו חריפים ביותר. קיצור הסיפור המובא שם בגמרא כך הוא: לאחר המעשה של קמצא ובר קמצא הלך בר קמצא, שנעלב קשות מן הפגיעה בו, אל הקיסר, וטען באוזניו שהיהודים מרדו בו. כסימן וכראיה לכך הציע בר קמצא לקיסר שישלח קרבן לבית המקדש, ואז יראה כי היהודים יסרבו להקריבו. בדרכו כשליח הקיסר המביא את הקורבן, הטיל בר קמצא מום קל בעינו של הקרבן, ובכך פסל אותו מהקרבה. החכמים ניצבו עתה בפני שתי ברירות: להקריב את הקורבן למרות מומו, או להרוג את בר קמצא על מנת שלא יוכל לשוב אל הקיסר.
רבי זכריה בן אבקולס סירב לבחור באחת מן האפשרויות, שהרי לכל אחת מהן חיסרון ברור: אם יקריבו את הקורבן – יאמרו אנשים כי בעלי מומין קרבים על גבי המזבח; ומאידך, אם יהרגו את בר קמצא – יאמרו כי המטיל מום בקודשים דינו מוות. על מעשה זה דורשת הגמרא את הפסוק: "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כ"ח, יד)
רשי שם מסביר: "מפחד – דואג לראות הנולד, שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת". רבי זכריה התעלם מהנסיבות וממה שעלול היה להיגרם בעקבות מעשיו, ובכך הביא חורבן כבד על עם ישראל. כאשר אדם עוסק בתורה או מקפיד על מצוותיה, אסור לו להיות מנותק מן המקום ומן הזמן. עליו להביט סביב ולחשוב היטב כיצד מתייחסת תורתו אל הנסיבות הסביבתיות.
(מתוך שיחה של הרב יהודה עמיטל זצ"ל.סוכם ע"י מתן גלידאי. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון)