התזמון הנכון של התוכחה
אומר הכתוב "דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם" (דברים א'\ג'): משמע מכאן, כי כל דברי התוכחה והמוסר אשר נאמרו להלן – נאמרו בציווי מאת ה'. ואם כך הוא, הרי גם דברי התוכחה הנאמרים להלן בפרשת עקב, "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם".
נשאלת אפוא השאלה: במה שונה ממה שגער משה בבני ישראל במי מריבה, בלשון דומה מאד, וקרא אליהם "שמעו נא המורים"? הלא שם נענש על הדברים – וכאן הוא אומר את אותם הדברים מפי הגבורה?!
אלא, בידוע הוא כי אין מקום לתוכחה בשעת צערו ומצוקתו של אדם. וכגון זה, למדים אנו ממורת רוחו של הקב"ה על חרון אף יעקב ברחל, לאחר שאמרה לו במר נפשה "הבה לי בנים", כאשר נזף בו הקב"ה ואמר לו (על פי המדרש): "וכי כך עונים את המעיקות?!". ואף במי מריבה כך: שם היו בני ישראל צמאים למים, דואבים ומעונים, והיה מקום להתחשב במצבם ולא לייסרם בשוטים.
עתה, משעומדים הם במקום יישוב, והרי מאכל ומשקה מצויים להם בכל עת, באן כבר מותר לרועה נאמן להוכיחם כפי חטאיהם, לבל ייכשלו עוד!
(ע"פ אזניים לתורה, מתוך "פנינים לשבת")