כיבוש הארץ – אחריות משותפת
לאחר ארבעים שנות נדידה במדבר, ולאחר הליכה רצופת נסיונות ותלאות, מוכנים בני ישראל להיכנס לארץ המובטחת. הם עומדים בשערי הארץ עליה חלמו זמן כה רב ולמענה סבלו כל כך. הדבר האחרון שהיה אפשר לצפות לו ברגע כזה -הוא צעד של שני שבטים מכובדים שבקשו להיפרד מכלל ישראל. השבטים ראובן וגד פונים אל משה ומבעים את רצונם לקבל רשות להשאר בנחלות שנכבשו לא מזמן מחוץ לארץ ישראל.
הסיבה לבקשה זו נבעה מעובדה המוזכרת בתחילת הסיפור- "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד, עצום מאוד" היו להם יותר מדי השקעות ונכסים יקרים. הם מצליחים יותר מידי מכדי שיתייחסו לנושא העליה ברצינות. בבקשה שבקשובני גן ובני ראובן ממשה, הם משתמשים בשפה מאוד נימוסית:"אם מצאנוחן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה" [לב ה]. ואילו משה בתשובתו אומר להם דברים נמרצים ובוטים "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" [לב ו].
ניתן לשער שמשה לא דאג שמא לא ינצחו בני ישראל במלחמה אם לא ישתתפו בני ראובן ובני גד. הוא האמין ,שהארץ תיכבש כפי הבטחת ה´ ללא קשר למספר השבטים שישתתפו במלחמה. אבל דאגתו של משה היתה נתונה למשמעות המוסרית של פרישת שני השבטים מן המלחמה.
ישנן משימות ומטלות שכל העם צריך ליטול בהן חלק. משימת כיבוש הארץ אינה רק משימתם של האנשים המתכוונים לחיות בה, זוהי משימה ואחריות משותפת לכל העם היהודי בעולם כולו.