"עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית"
הדרשה והקושי בה
בין שלל המצוות שבפרשת כי תצא, נמצא האיסור להתחתן עם העמונים והמואבים: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ: וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם". (דברים כ"ג, ד־ז)
על פניו, ההסבר פשוט וגם האיסור: העמונים והמואבים שאך זה עתה לא קידמו את בני ישראל בלחם ובמים, באים על עונשם בכך שנאסר להתחתן עימהם באופן מוחלט.
אלא שחז"ל לימדונו שהאיסור מצומצם יותר, וכדרשתם הידועה שמביא רבא בשם עמשא: "כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית". (יבמות עז.)
אנחנו נתקלים הרבה, ומדברים לא מעט, בדרשות של חז"ל שנראות לא כל כך מתאימות לפסוקים. גם כאן עולה התמיהה: הלא התורה כולה כתובה בלשון זכר משום שזו צורת הניסוח הסתמי, המופנה לכל, ואיזה מקום יש לדייק שהאיסור הוא דווקא בעמונים ומואבים גברים? במילים אחרות, נראית קושיית דואג האדומי על הדרשה: "אלא מעתה, ממזר ולא ממזרת!". (יבמות עו:)
מובן שאיננו דורשים שאיסור ממזר הוא רק בממזר ולא בממזרת משום שבתורה נאמר "ממזר" בלבד – ואם כן, לא ברור מדוע לעשות כן לגבי עמוניות ומואביות. הקושיא מחריפה כששמים לב שהפסוקים הללו סמוכים: מדוע – באותה פרשיה – לדרוש שפסוק אחד נאמר בלשון זכר משום שהוא איננו מתיחס לנשים, ואילו בשני לא לדרוש כן? יתרה מכך, עמון ומואב נולדו מלוט ובנותיו, כך שיש בהם בחינת ממזרות!
ההכרעה
לפני שנתייחס לבסיס לדרשה וכיצד לדעתנו יש להבין את מהלכה, חשוב לזכור שהדרשה אכן הייתה שנויה במחלוקת, אך לבסוף הוכרע כמותה – ובצורה שאיננה משתמעת לשני פנים. ההקשר שבו מופיעה הדרשה וכן קושיית דואג האדומי דלעיל, הוא בסוגיא המתארת דיון על כשרותו של דוד מלכנו לבוא בקהל, שנערך בין שאול המלך ויועציו.
אחרי הכאת גלית, נאמר ששאול המלך פנה אל אבנר, ושאלו על מוצאו של דוד: "וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם: וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי". (שמואל א י"ז, נה־נח)
אלא שעל פניו, כל השאלה איננה מובנת – הרי שאול המלך כבר הכיר את דוד, שכן הוא זה שניגן לפניו כדי להסיר מעליו את הרוח הרעה, וכפי שנאמר: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים" (שמואל א ט"ז, כא). אם כן, מדוע נדרש שאול לברר מיהו דוד ומה מוצאו – בעוד דוד משרתו נאמנה מזה תקופה?
אכן, מכח קושיא זו, למד ר' יוחנן (יבמות עו:) שהשאלה לא היתה מי אביו של דוד, דבר שהיה ידוע לשאול זה מכבר – אלא האם הוא צאצא של בני פרץ או זרח, כלומר האם הוא ראוי להיות מלך, או שלא. שאלה זו, מבואר שם, נענתה במתקפה מצידו של דואג האדומי: "א"ל דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מ"ט? דקאתי מרות המואביה". (יבמות עו:)
מה משנה – מכריז דואג – השאלה האם דוד ראוי למלוכה או שלא, כשלא ברור אם הוא בכלל ראוי לבוא בקהל ישראל? אכן, בתגובה לדבריו מבואר שאבנר הביא את ההלכה שדווקא מואבי פסול לבוא בקהל אך לא מואבית; אלא שעל דרשה זו הובאו כמה קושיות: "א"ל אבנר, תנינא: עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית. אלא מעתה, ממזר – ולא ממזרת! ממזר כתיב, מום זר. מצרי – ולא מצרית! שאני הכא, דמפרש טעמא דקרא: על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים! אישתיק". (יבמות עו:)
אבנר מתרץ את הקושיא מדוע לא לדייק כך גם לגבי איסור ממזר ומצרי, ונענה לבסוף בכך שהדיוק איננו מכך שנאמר עמוני ומואבי בלשון זכר, אלא מההסבר לאיסור: העמונים והמואבים נאסרו לבוא בקהל משום שלא קידמונו בלחם ובמים, ומאחר ש"דרכו של איש לקדם", הרי שמהעמוניות והמואביות לא היה מצופה שתצאנה לקראתנו, ולפיכך מובן שהן לא חטאו, והאיסור איננו מופנה אליהן. אלא שבעקבות זאת, הקשה דואג שהן היו יכולות לצאת לקראת נשות ישראל – ובתגובה, אבנר איננו עונה אלא שותק. כנראה משום שאין לו תשובה.
הדיון לא נעצר כאן, והסוגיא ממשיכה ומספרת ששאול הורה לו ללכת לבית המדרש, וגם שם התנהל הדיון: "מיד: ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם, התם קרי ליה נער, הכא קרי ליה עלם! הכי קא אמר ליה: הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש. שאל, אמרו ליה: עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית. אקשי להו דואג כל הני קושייתא, אישתיקו. בעי לאכרוזי עליה, מיד: ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש, וכתיב: יתר הישמעאלי! אמר רבא: מלמד, שחגר חרבו כישמעאל ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית". (יבמות עו:־עז.)
דואג הקשה את קושיותיו גם בבית המדרש, וגם שם נענה בשתיקה; אלא שהפעם הדיון המילולי אולי נגמר כמו קודמו עם אבנר, אך בתגובה ליזמה להכריז על דוד כעל פסול לבוא בקהל, נחלץ הפעם עמשא: הוא "חגר חרבו" ואיים שכל מי שלא יקבל זאת "ידקר בחרב", והכריז שקבלה בידיו משמואל הנביא שאכן האיסור איננו חל על עמוניות ומואביות.
אנחנו מכירים מקום נוסף שבו נפסקה ההלכה באלימות: בתיאור אותו ה"יום" שלפי המשנה נפסקו שמונה עשרה הלכות כבית שמאי (שבת א', ד־יא);[1] בירושלמי שם (שבת א', ג) מבואר שתלמידי בית שמאי "עמדו עליהן בחרבות וברמחים", וכך הושגה ההכרעה לטובתם.
אכן, אם נתבונן במחלוקת בין דואג לעמשא, ניתן לראות דמיון רב בינה ובין עיקרי מחלוקות בית הלל ובית שמאי. דרך בית הלל היתה לדרוש את הפסוקים – הלל עלה מבבל והביא את שבע מידות הדרש (תוספתא סנהדרין ז, יא), וכך גם דואג מקשה על ההלכה משום שמצד דרשות הפסוקים, לא יתכן לדרוש "עמוני ולא עמונית; מואבי ולא מואבית", כמו שאין דורשים כן לגבי ממזר ומצרי. לעומת זאת, בית שמאי נטו לדרוש פחות ובעיקר הסתמכו על המסורת המקובלת בארץ ישראל, בדומה לעמשא שהכריע בהלכה על סמך מסורת שקיבל מבית דינו של שמואל הרמתי. ומעניין לציין, שבשני המקרים, למרות כל הקושיות והבעיות, בסופו של דבר גם החולקים היו מוכרחים לקבל את המסורת ולפסוק כמותה.
הבסיס לדרשה
אם כן, אין ברירה אלא לקבל דרשה זו, מאחר שהיא ניתנה במסורת. אך שאלת ההיגיון של הדרשה לא נעלמה: מניין ידע בית דינו של שמואל הרמתי שכך ההלכה, "עמוני ולא עמונית; מואבי ולא מואבית"? ובכן, בית דינו של שמואל למד זאת מבית דינו של בעז שנשא את רות. בעז הבין שכך יש לדרוש ואחר כך גם חידש את ההלכה בפני עשרה אנשים. אך עדיין השאלה לא נעלמה: סוף סוף, כיצד פועלת הדרשה? מדוע ומכח מה?
לא נכביר בדוגמאות, אם דומה שכמו בדרשות רבות אחרות, גם כאן, הדיוק מהפסוק שעליו לכאורה נשענת הדרשה, איננו אלא כסות לתוכן האמיתי של הדרשה. בסיס הדרשה, בהכרה המוצקה של חז"ל שלא יעלה על הדעת ניתוק גמור של עמון ומואב מקהל ה' בלי שום תקווה. ברור היה להם שחייב להיות פתח. רעיון דומה, כתב הרב קוק (מדות הראי"ה, מדת האהבה ו') על מחיית עמלק: הוא דייק מן הפסוקים שמצווה עלינו למחות את זכר עמלק דווקא "מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כ"ה, יט), אך מעל השמים, זכר עמלק לא נמחק.
סמך לדבריו, נמצא בדברי חז"ל ש"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו:). מי הוא זה שבא "מבני בניו של המן" שלימד תורה בבני ברק? במקום אחר מפורט היכן ישבו החכמים השונים: "'צדק צדק תרדף': הלך אחר חכמים לישיבה: אחר ר' אליעזר ללוד; אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל; אחר רבי יהושע לפקיעין; אחר רבן גמליאל ליבנא; אחר רבי עקיבא לבני ברק…". (לב.)
אם כן, "מבני בניו של המן" יצא לא אחר מרבי עקיבא; מסתבר שהוא הוא שיצא מזרעו של עמלק, ולימד תורה בבני ברק.
הרעיון שאף לעמלק יש פתח של תקווה, נמצא גם אצל הרמב"ם (משנה תורה הל' מלכים ומלחמות ו', ד), שפוסק שגם כשיוצאים להילחם בעמלק, יש להקדים ולפתוח בהצעה לשלום בתנאי שיקבלו את המצוות. ואם כן, גם לענייננו, לא יעלה דעתם של חז"ל שהתורה מנתקת את עמון ומואב מן הקדושה לעד; חייב להיות פתח של תקווה.
אך מניין ידעו חז"ל מהו אותו הפתח – מניין הסיקו שרק הגברים נאסרו אך לא הנשים? אכן, על פניו ניתן היה לחשוב על 'פתחי מילוט' אחרים עבור עמון ומואב; ובכל זאת, חז"ל הסיקו שהפתח מתבטא בכך שעמוניות ומואביות לא נאסרו, משום שזו הייתה המציאות: חז"ל הבינו שיש לפרש את התורה על פי דבר ה' המתגלה בהיסטוריה. אחרי שבעז ראה את מעשה החסד שעשתה רות, היה ברור לו שלא יעלה על הדעת שהתורה לא נותנת לו פתח לבוא בקהל, וכפי שהוא אמר לה: "וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (רות ג', יא). גם דבר ה' המתגלה במציאות ובהיסטוריה, מהווה שיקול פרשני, שלאורו יש לפרש את התורה בצורה מסוימת.[2]
תמיד יש תקווה
את העיקרון שתמיד חייבת להיות תקווה, מביאים חז"ל במקומות נוספים. בפרק 'חלק' במסכת סנהדרין נמנו אנשים שונים שאין להם חלק לעולם הבא, ובין השאר רבי עקיבא אומר שבני קרח אינם בני העולם הבא – אך מיד חולק עליו רבי אליעזר: "עדת קרח אינה עתידה לעלות, שנאמר: 'ותכס עליהם הארץ' – בעולם הזה, 'ויאבדו מתוך הקהל' – לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: עליהם הוא אומר: 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל'". (משנה סנהדרין י', ג)[3]
בכיוון דומה, במקום אחר מספר רבה בר בר חנה שראה את המקום שבו נבלעו קרח ועדתו, כאשר לדבריו עדיין ניתן לשמוע אותם מכריזים "משה ותורתו אמת והן בדאין" (בבא בתרא עד:): תמיד יש אפשרות לתיקון; אפילו לאחר שירדו חיים שאולה, הכירו סוף סוף בחטאם ובטעותם.
המקור שמביא לדבריו רבי אליעזר הוא בתפילת חנה, שבה אנו מפטירים ביום הראשון של ראש השנה: "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּֽעַל" (שמואל א ב', ו). שמואל הוא מצאצאיו של קרח (דברי הימים א ו', יח־כג), כאשר על השותפים לעדתו נאמר שהם ירדו "חַיִּים שְׁאֹלָה" (במדבר ט"ז, לג),[4] ומסתבר שלכך רומזת חנה בתפילתה.
ביום הראשון של ראש השנה, לאחר הקריאה על הולדת יצחק,[5] אנו מפטירים בתפילת חנה; הסיבה לקביעה הקריאה וההפטרה הללו, היא משום שלדעת רבי אליעזר "בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה" (ראש השנה י:).
אך מעבר לכך, קיים גם קשר תוכני־נושאי בין תפילת חנה ובין ראש השנה. תפילתה של חנה כוללת את כל העקרונות המובעים בתפילת ונתנה תוקף, שנתקנה אלפי שנים לאחר מכן: "מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת, מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ, מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה… מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר, מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר, מִי יִשָּׁפֵל וּמִי יָרוּם". (מחזור לימים נוראים)
אימת הדין אכן גדולה, ועם כל זאת, חשוב לזכור שגם בתפילת ונתנה תוקף, מוצגות תמיד שתי האפשרויות: לפורענות חלילה, או לטובה; תמיד יש תקווה. אין דבר שאי אפשר לתקן. בהקשר זה, חשוב לזכור ולהפנים את חסדיו המרובים של הקב"ה, שגומל איתנו תמיד, ובפרט גם בשבוע זה; תמיד אפשר לתקן, וישועת ה' יכולה לבוא. בימי הרחמים הסליחות הבאים עלינו לטובה, שומה עלינו לזכור מסר זה: תמיד יש תקווה.
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת כי תצא ה'תשפ"ב. השיחה סוכמה על ידי שמואל גולדברג ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] בירושלמי (שבת א', ד) מבואר שהדיונים עסקו בחמישים וארבעה נושאים, וכפי שנאמר שם: "תני שמונה עשרה דבר גזרו ובשמונה עשרה רבו. ובשמונה עשרה נחלקו".
[2] באמירה זו, ניתן לסכם הן את השיעור הכללי שהעברתי השבוע (הרקע לתקנת יום רביעי; י' באלול ה'תשפ"ב), הן את הדיונים שהיו לי בעקבותיו עם הר"מים האחרים בחדר האוכל.
[3] מחלוקות דומות נמצאות שם גם לגבי דמויות אחרות כמו דור המדבר ועשרת השבטים. פירטנו דווקא לגבי בני קורח משום שהם עומדים בזיקה לשמואל הנביא כאמור למעלה, וכך מתקשרים לראש השנה הבא עלינו לטובה.
[4] פסוקים אלו עומדים בבסיס דרש חז"ל שמביא רש"י (במדבר ט"ז, ז), שלפיה קרח "ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו – שמואל ששקול כנגד משה ואהרן – אמר: בשבילו אני נמלט", כלומר קרח יזם את המחלוקת משום שידע על שמואל שיצא ממנו וחשב שבעבורו יינצל.
[5] המטרה היא לקרוא בראש השנה על תולדות יצחק, מלידתו עד עקדתו. מכיוון שנתקן שראש השנה הורחבה ליומיים, אנחנו מחלקים את הקריאה בין שני הימים, וכך ביום הראשון קוראים על הולדתו, ובשני על עקדתו.