פשר כתיבת המסעות

הדפסה

רשימת המסעות

פרשת מסעי פותחת בתיאור מפורט של כל מסעות בני ישראל במדבר, ארבעים ושניים במספר – החל מרעמסס שבמצרים, וכלה בהר ההר שם מת אהרן: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם: וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס… וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם". (במדבר ל"ג, א־ג, לז)

הבחירה לתעד את מסעות בני ישראל כולם, מעוררת תמיהה: ספר במדבר עוסק בעיקרו באירועים שהתרחשו במהלך הדרך, אך בעצם ההליכה עניין מיוחד לכאורה. כתיבת הקורות את בני ישראל בזמן המסעות, מובנת; אך מה טעם בידיעת המסעות כולם?

כדי לענות על שאלה זו, שומה עלינו להתבונן בחובת הזיכרון של תקופת עם ישראל במדבר, אותה חובה שמצווה עליה משה בנאומו האחרון בספר דברים: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר [כתיב: מצותו; קרי:] מִצְוֹתָיו אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ". (דברים ח', ב־ו)

בפסוקים אלו, פונה משה לדור הבא, דור הכניסה לארץ, את המשמעות המיוחדת בזיכרון מסעות המדבר, דווקא מתוך כך שבני הדור לא חוו אותם בעצמם: במהלך המסעות, חווה העם רגעי שבר וקושי. המסע במדבר איננו פשוט כשלעצמו – ולעבור מסע שכזה עם זקנים וטף, הרי זה כמעט בגדר של משימה בלתי אפשרית. המדבר הוא שטח עצום שאין בו עצים וצל, אלא רק צוקים וחול. חם במדבר, מאוד. יתר על כן, מן הפסוקים משתמע שלאחר חטא המרגלים איבד המן את טעמו הטוב, וכך נדחק העם אל קצה גבול היכולת על מנת לעבור את המסע.

מתוך רגעי השבר הבינו בני ישראל כי אין להם על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים. הנביא ירמיה אכן מתאר את הגדולה שבהליכה אחר הקב"ה במדבר, בהפטרה שקראנו אך הבוקר, הראשונה מבין "תלתא דפורענותא":

"כֹּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ: וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם". (ירמיהו ב', ה־ו)

אמנם הקב"ה הגן על עם ישראל ושמרם בדרך, אך עדיין המסע לא היה פשוט כלל ועיקר – וממילא, זכות גדולה היא לבני ישראל שהמשיכו ללכת במדבר, למרות המסע הקשה. יתרה מכך, ייתכן שבאמת לא הכל המשיכו לארץ ישראל: אפשר שקטני האמונה בעם, כמו הערב רב, אכן סבו על עקבותיהם וחזרו לארץ מצרים, מפני טורח הדרך.

זכירת המסע גורמת לנו לזכור את החסד אשר עשה ה' עם ישראל בכך ששמר עליהם בעת המסע. ובמקביל, יש בה גם לימוד זכות גדול על עם ישראל – אשר האמין בה' ובטח בו בהליכתו אחריו במדבר השומם.

שם מ"ב אותיות

מלבד העניין המיוחד בכתיבת המסעות ותיעודם בתורה, קיים מנהג מיוחד לקראם ברצף, בעלייה אחת. כך מביא זאת ה'מגן אברהם' בדבריו הידועים: "כתוב בצרור המור מ"ב מסעות שבפרשת ואלה מסעי אין להפסיק בהם שהוא נגד שם מ"ב". (מגן אברהם אורח חיים תכ"ח, סק"ח)

ה'מגן אברהם' מביא את דברי ר' אברהם סבע בספרו 'צרור המור', הקובע כי יש לקרוא את כל המסעות בעלייה אחת. הנימוק לכך, הוא שארבעים ושניים המסעות, הם כנגד מ"ב אותיותיו של השם המפורש. כמובן, אין הכוונה כאן לשם אדנות או שם הוי"ה שהם בני ארבע אותיות, אלא ל'שם מ"ב אותיות', שמופיע לראשונה בדברי רב האי גאון, אשר מקובל שהוא מורכב מן האותיות שבראשי התיבות בתפילת אנא בכח.

מן הסתם, ר' אברהם סבע לא קשר בין הדברים רק בגלל הקישור המספרי, ועל כן ננסה לרדת לעומק דעתו, בדבר הזיקה המהותית בין המסעות לשמו של הקב"ה. לשם כך, נפנה לעיין בתפילת אנא בכח, המתארת קריאה של עם ישראל לקב"ה, מתוך שעת משבר ומכאוב:

"אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא:
נָא גִבּוֹר דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:
בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם:
חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ:
יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךְ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת". (אנא בכח)

שעת המשבר המתוארת כאן, עשויה להיות זו של המסע במדבר. כאמור, המסע עלול להיות מפרך וקשה, ולא הכל מסוגלים לשרוד כל מסע. כך, בספר בראשית אנו קוראים על רחל אמנו, שלא שרדה את הדרך, ונקברה בדרך: וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ: … וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם". (בראשית ל"ה, טז־יט)

ובכן, המסע במדבר הוא עת צרה, וגם בתפילת אנא בכח שבה רמוז שם מ"ב אותיות, מתוארת עת צרה. על גבי זה, נראה שיש קשר הדוק בין שמו של הקב"ה ובין הקריאה של עם ישראל אליו בעת משבר: דווקא בשעות הקשות, הצעקה אל הקב"ה מבטאת את הקשר שלנו אליו, ואת הכרתנו כי אנו תלויים בו בעת צרה. ייתכן שגם בני ישראל קראו לעזרתו של הקב"ה בשעת משבר וכך התעצמה אמונתם בו. דווקא מי שהיה בשעת משבר, קרא אל הקב"ה ונושע – יודע להכיר בגדולתו של הקב"ה ולחתום באמונה בו, כפי שאנו חותמים את תפילת אנא בכח בקבלת שבת: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

חיזוק לכך שבני ישראל צעקו לקב"ה בעת המסע במדבר, ובפרט בשעה של משבר עצום, עולה בספר תהילים: "הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר: וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם: תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ: רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף: וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם: וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב: יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם". (תהלים ק"ז, א־ח)

דווקא מתוך המסע הקשה במדבר, צועקים בני ישראל לקב"ה – עד שלבסוף נגאלים, וזוכים להודות לו על חסדיו ונפלאותיו.

מסעות עם ישראל בחזרה לארצו

התקווה לישועת ה' בדרך והציפייה להגיע ליעד, מקבלות נופך חדש בעקבות סיפורי העלייה לארץ בימינו. סיפורו של 'מבצע שלמה', שבמסגרתו יהודי אתיופיה הלכו ברגל מרחקים עצומים, במדבר ובחושך, אכן מזכיר את מסע ישראל במדבר. גם שם, המסע הרה הסכנות שעברו נועד למטרה זהה: לזכות להגיע לארץ ישראל, ארץ האבות.

מאורע היסטורי דומה נוסף, ניתן לראות גם בסיפורי המעפילים בתקופה שלפני הקמת המדינה. המעפילים ביקשו לעלות ארצה בזמן שדומה היה העולם כולו מתאחד דווקא נגדם ומנסה למנוע זאת. יהודים רבים חרקו שיניים, וויתרו על הכול כדי להגיע אל ארץ ישראל. רגעי השבר בזמן שפרצה סופה בים, והסכנה בעת הכניסה לארץ והבריחה מהבריטים, בהחלט יכולות לגרום לאדם להבין את המצב הקשה שהוא שרוי בו, ובתגובה לזעוק אל ה' לישועה.

מתוך קריאת מסעי בני ישראל במדבר, תוך חיבור עם סיפור המסעות המודרני של קהילת 'ביתא ישראל' והמעפילים בתקופת היישוב, חובתנו שנדע להעריך את הטובות שגומל איתנו הקב"ה וכך לעבדו בלב שלם. ויהי רצון שנזכה לכך, ולהכריז בלב שלם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת מסעי ה'תשפ"ב. השיחה סוכמה על ידי איתן סיון ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).