"לכל מקום יש שם"
כתוב בפרשתנו: "אלה מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים … ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' … ואלה מסעיהם למוצאיהם … ויסעו מחצרת ויחנו ברתמה: ויסעו מרתמה ויחנו ברמן פרץ: ויסעו מרמן פרץ ויחנו בלבנה: ויסעו מלבנה ויחנו ברסה: ויסעו מרסה ויחנו בקהלתה … וכו'".
השאלה המתבקשת על פסוקים אלה, היא למה צריך היה לפרט את כל התחנות שעברו בני-ישראל במדבר? הרי התורה מיועדת גם לכל לדורות שיבואו אחר-כך, ואם כן למה הפרטים האינפורמטיביים האלה חשובים גם לדורות הבאים?
אלא כידוע הקב"ה הוא שקבע מתי לנסוע ומתי לחנות ואיפה ("על פי ה'"), ואם כן שיקולי הנסיעה והחניה לא היו שיקולים אנושיים, אלא היו ע"פ רצון ה' וכוונתו, ולכל מקום בו חנו ישראל היו כוונה ומטרה מאת ה'. מסע 40 השנה במדבר לא היה "טירטור". היו לו כוונה ומטרה.
לכן גם מובן עניין השמות ה"מיסתוריים" האלה של התחנות. השמות מרמזים על כוונות אלוקיות לגבי מה שצריכים היו בני-ישראל לעבור בתחנות אלה, כהכנה רוחנית ונפשית לכניסתם לארץ.
אז מה באה כאן התורה ללמד לדורות הבאים? ידוע השיר "לכל איש יש שם". ובכן מלמדת אותנו כאן התורה שגם "לכל מקום יש שם". שם, בניגוד למספר, מבטא משהו שיש לו ייחודיות, ערך יחיד ומיוחד שאין אצל אף אחד אחר, תפקיד ייחודי. לכן כמו שלכל איש יש שם, הוא לא סתם, אלא יש כוונה נסתרת ויקרה לקיומו, כך גם לגבי כל מקום או תחנה שעובר אדם בחייו.
עוד לפני שהאדם הגיע אליה, קרא הקב"ה לכל תחנה בחייו של אדם ב"שם". "שמה" של התחנה, הוא הכוונה ש"לשמה" הובילו אותו אליה חייו. וכמו שכל תחנה בה עברו בני-ישראל במדבר הוסיפה להם עוד לימוד והכנה, כך גם כל תחנה בחייו של אדם באה להוסיף משהו אל עולמו, ולגלות לו משהו על עצמו, משהו שאף תחנה אחרת בחייו לא יכלה לעשות.