מצוותי תשמרו ועשיתם אותם

הדפסה

א. מצותי תשמרו – ועשיתם אתם

פירושו של אור החיים לתחילת פרשת בחקותי הוא מפירושיו המפורסמים ביותר. בפירוש זה מסביר אור החיים הקדוש במ"ב פירושים את הפסוק הראשון בפרשה[1]: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג')

פסוק זה קשה, שכן לכאורה יש בו כפילות – "בחקתי תלכו – ואת מצותי תשמרו". שניהם מתייחסים לעשיית המצוות, אז מדוע יש צורך לכפול אותם? גם רש"י היה ער לקושי זה והציע לו תשובה: "אם בחקתי תלכו – יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה" (רש"י שם)

רש"י מדגיש את עמל התורה, ואף רבינו ברבים מפירושיו הולך בכיוון דומה. אנחנו נתמקד היום באחד מהפירושים הללו שמדגיש פן מעט אחר בלימוד התורה. כפי שנראה, יש הרבה מה ללמוד מפירוש זה למעשה.

ב. שמירה וציפייה

בפירוש הי"ד רבינו מדגיש את ההבדל בין הפעלים השונים בהם נוקט הפסוק. בתחילת הפסוק הפועל המבטא את קיום המצוות הוא ה'הליכה', ואילו בחלק השני של הפסוק ה'שמירה' היא זו שמבטאת את המצוות. הפועל 'שמירת מצוות' שגור על פינו פעמים רבות, כאשר את מי שמקפיד על קיום התורה והמצוות נוהגים לכנות 'שומר מצוות'. הכוונה הפשוטה היא אדם שמקיים את המצוות, אך רבינו מציע כאן הבנה מחודשת ומעניינת.

הפועל 'שמר' מופיע פעמים נוספות במקרא במשמעות מעט שונה. המפורסם שבהם הוא הופעתו אצל יעקב אבינו. לאחר שיוסף מספר את חלומותיו לאחים, אביו מתייחס בביטול לאפשרות שהוא ורחל, אמו של יוסף שנפטרה, יבואו להשתחוות ליוסף. בסופו של דבר, התורה מעידה על האחים ויעקב: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית ל"ז, י"א)

מה בדיוק 'שומר' יעקב אבינו בפסוק זה? רש"י מפרש: "שמר את הדבר – היה ממתין ומצפה מתי יבא" (רש"י שם)

רש"י מסביר שהמילה שמירה כאן פירושה 'ציפייה': לשמור את הדבר בלב ולחכות לראות מתי הוא יתרחש. רש"י מביא לכך דוגמאות נוספות מהמקרא: "וכן שומר אמונים וכן לא תשמור על חטאתי, לא תמתין" (שם)

על הפסוק בישעיהו: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיהו כ"ו, ב')

מסביר רש"י: "שומר – ששמר וצפה בגלותו ימים רבים לאמונתו של הקדוש ברוך הוא שיקיים הבטחתו שהבטיח ע"פ נביאיו לגאלם" (רש"י שם)

אותו אדם שמצפה לישועה גם זוכה ונפתחים לו השערים לראותה.

כך גם באיוב: "כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר לֹא תִשְׁמוֹר עַל חַטָּאתִי" (איוב י"ד, ט"ז)

רש"י מסביר, שהקדוש ברוך הוא לא מצפה להיפרע מאדם על חטאו.

רבינו בפירושו מסביר את שורש ה'שמירה' באותו אופן: ציפייה[2].

ג. מצוות שאדם אינו יכול לעשותם

מקובלנו (ראו מכות כד.) שבתורתנו ישנן תרי"ג מצוות. רבות ממצוות אלו אינן נוהגות כיום, החל ממצוות המקדש, דרך מצוות מחיית עמלק ועד למצוות מיתות בית דין. בגמרא במנחות מציע רבי יצחק פתרון כיצד להתגבר על הפער שנוצר בעקבות המצוות שחסרות לנו: "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם" (מנחות קי.)

לימוד הפרשיות של הקורבנות נחשב לנו כהקרבתם. על בסיס זה נוסד המנהג לומר את פסוקי הקורבנות לפני התפילה (ראו שו"ע או"ח סימן א'). את העיקרון הזה 'מגייס' רבינו בשביל להסביר את הפסוק הפותח את פרשתנו: "או ירצה על דרך אומרו (ז', ל"ז) זאת התורה לעולה ולמנחה, ודרשו ז"ל (מנחות קי.) אדם עוסק בפרשת עולה מעלה עליו כאלו הקריב עולה וכו', על דרך אומרו (הושע י"ד) ונשלמה פרים שפתינו, ולא זה בלבד אלא כל מצוה ומצוה שאינה בפרק השג יד כשאדם לומד מצותה בתורה כאלו עשאה" (אור החיים כ"ו, ג')

ראשית מרחיב רבינו את העיקרון שיסדה הגמרא במנחות, ומסביר כי היסוד לפיו לימוד ההלכות של מצווה מסוימת נחשב כעשייתה לא מסתכם בעולם הקורבנות גרידא, אלא נכון בכל מצווה באשר היא. כך מציע רבינו לראות את החידוש שבאה התורה ללמדנו בכפילות בה היא משתמש לתיאור עשיית המצוות: "והוא מאמר הכתוב אם בחקתי תלכו ואת מצותי וגו' אותם שאין מציאות לעשותם תשמרו פירוש תהיו מחכים אותם מתי יבואו לידכם לעשותם, מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אותם גם כן, והוא אומרו ועשיתם אותם לומר לא שכר מחשבה לבד אני נותן" (אור החיים שם)

רבינו קורא את החצי השני של הפסוק בצורה חדשה: "ואת מצותי תשמורו" – אם תצפו ותרצו לקיים את המצוות, אזי "ועשיתם אותם", מעלה אני עליכם כאילו עשיתם אותם ממש. החידוש הגדול כאן הוא שהשכר על הציפייה למצוות אינו רק שכר על המחשבה, אלא ממש שכר של עשית המצוות!

יסוד זה מופיע אצל רבינו בפירוש נוסף שדומה מאוד לפסוק שלנו. על הפסוק: "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד  עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י"ב, כ"ח)

שואל רבינו: מדוע יש צורך בשני פעלים – 'שמור' ו'ושמעת'? האור החיים מסביר בצורה דומה לפירושו אצלנו: "עוד יתבאר על דרך אומרו (הושע י"ד) ונשלמה פרים שפתינו, והנה לפי שאמר שמור וגו' את כל הדברים ודבר זה הוא מן גדר הנמנע שיכול האדם לקים כל הדברים, לזה אמר שמור, פירוש כנגד מצות לא תעשה שהם ביד האדם לשמור עצמו מכל מצות לא תעשה, וכנגד מצות עשה אמר ושמעת פירוש יקיים המצות בלימוד שמיעתה בפה ובזה נחשב עליך כאילו באה לידך וקיימת אותה, ומעתה יכול לשמור ולעשות את כל הדברים" (אור החיים שם)

ד. איך הופך הלימוד למצווה?

אמנם מצאנו מקור ליסוד הנפלא לפיו לימוד מצווה נחשב כעשייתה בגמרא במנחות, אך יש לעיין – כיצד עובד עיקרון זה? מדוע לימוד התורה הנוגע לאותה מצווה יכול להיחשב כעשיית אותה המצווה ממש? הרי האדם ישב בביתו ולא עשה דבר?!

בשביל לענות על תשובה זו נראה כמה מרבותינו שנקטו גם הם בעיקרון אותו מציג כאן רבינו ומתוך פירושיהם ננסה לראות כמה דרכים בהבנת היסוד הנ"ל.

1. ראשית חכמה – כמקויים דמי

בספר ראשית חכמה של ר' אליהו די וידש[3] בהקדמתו הוא מביא את העיקרון עליו למדנו עם מעט הרחבה: "ובזה יובן ברייתא דרבי מאיר (אבות ו', א') כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. כי בעוסקו בתורה בכוונתו זאת הרי הוא כאילו קיים כל התרי"ג מצות, כיון שהוא לומד על מנת לעשות כל האפשר בידו לקיים הקדוש ברוך הוא מעלה עליו הכתוב כאילו קיימם, כיון שאינו חסר מצדו, שהקדוש ברוך הוא יודע מחשבתו הטובה שבבוא המצוה לידו יקיימנה כמו שכתוב על רבי עקיבא שהוא אומר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו" (ראשית חכמה, הקדמה)

את הגישה הראשונה אותה אנו רואים כאן, ניתן לייחס לכלל הלכתי שמצאנו בכמה סוגיות. במספר מקומות ההלכה מתייחסת לדבר שעומד לקרות כאילו הוא כבר קרה – "כל העומד להיבצר כבצור דמי" אומרת הגמרא בשבועות (מב.) בשאלה האם דינם של הענבים המחוברים לקרקע הוא כקרקע או כמטלטלין (למשל לעניין שבועה ישנו כלל שאין נשבעים על הקרקעות). מצד אחד אפשר לראות את הענבים כקרקע, מכיוון שהם בפועל מחוברים לקרקע, מאידך העובדה שהם עומדים להיצבר ומיועדים לבצירה גורמת לנו לראות אותם כבר עכשיו כיחידה נפרדת. אותו דבר ניתן להגיד גם אצלנו – כאשר אדם למד את פרטי המצווה ובאמת קיים אצלו בכנות הרצון לעשותה, כאשר היא תגיע לידו מיד הוא יעשה אותה. אם כן, המצווה חסרה רק פעולה גשמית קטנה, אך מהותה בעצם כבר קיימת בעולם.

הדוגמא היפה והמדויקת לכך היא סיפורו של רבי עקיבא: "רבי עקיבא אומר בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך… בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו" (ברכות סא:)

וודאי שציווי התורה "בכל נפשך" לא רואה אידיאל בכך שאדם יאבד את נפשו בשביל התורה. מטרת הציווי "בכל נפשך" הוא שכל חיינו נקיים את התורה בדבקות ובשמחה, מכיוון שהיא הדבר היקר ביותר שהיינו מוכנים לתת אפילו את חיינו תמורתו. וודאי שהמציאות בה חיינו ניטלים בשביל התורה אינה מציאות רצויה.

לפי הבנה זו, שכר המצווה מגיע לאדם כי ברור שהוא יעשה אותה באם יתקל בה, וממילא נחשב הדבר כאילו הוא ממש עשאה.

2. רבינו יונה – הרצון כעשייה

כיוון אחר עולה בדברי רבינו יונה בספר שערי תשובה. בחלק השני של הספר מציע רבינו יונה דרכים בהם ניתן להתעורר לתשובה בעבודת ה'. הדרך השלישית אותה הוא מציע היא שמיעת שיחות מוסר. שיחות אלו עוזרות לאדם לרצון להתקדם בעבודת הבורא ובכך מביאות אותו גם לעשייה בפועל. כך כותב שם רבינו יונה: "ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצות והמוסרים, ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה! וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא בא, יב כח): 'וילכו ויעשו בני ישראל, וכי מיד עשו? והלא לא עשו עד ארבעה עשר לחדש? אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מיד. ואמרו (אבות דרבי נתן פרק כב): 'כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת, שנאמר (שמות כד, ז): נעשה ונשמע'. ביאור הדבר, כי האיש אשר קבל על נפשו בלב נאמן לשמור ולעשות על פי התורה אשר יורוהו ועל פי המשפט אשר יאמרו לו היושבים על המשפט, יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצות, על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם, ועל הדברים אשר לא גלו אזנו עליהם, עדנה וצדק לבש, וקנה זכות על הנגלות אליו ועל כל נעלם מעיניו" (שערי תשובה חלק ב')

נדמה שבפירושו של רבינו יונה הרצון לעשיית המצווה נחשב כבר הוא כמצווה עצמה. זאת, כיוון שההוכחה שלו היא מקרבן פסח של בני ישראל, שכביכול קיימו את המצווה עוד לפני שהגיע זמנה!

מדוע? ניתן להסביר מכיוון ש"רחמנא ליבא בעי", מהות המצווה היא ההסכמה לקיימה ולאו דווקא קיומה בפועל. הקיום בפועל הוא הוכחה לרצון ולנכונות לקיים את המצווה. לכן, במקרה בו אין אפשרות לקיים את המצווה, הלימוד והרצון נחשבים כקיום המצווה עצמה. יסוד זה מופיע במדרשי חז"ל, הרואים במצווה רק דרך לגלות את הרצון הפנימי של האדם ולא צורך עצמאי. למשל, במדרש בפרשת לך לך (בראשית רבה מ"ד, א') נאמר שהמצוות ניתנו רק בשביל 'לצרף' את ישראל, דהיינו לוודא שישראל באמת מוכנים לבטל את רצונם בשביל רצון ה'.

3. השל"ה הקדוש – הרצון מבטא עבדות

השל"ה הקדוש מביא את העיקרון שלמדנו בצורה שלישית. השל"ה מביא עיקרון ידוע אצל חכמי הקבלה לפיו המצוות משלימות את גוף האדם: "אלא הענין הוא, הקדוש ברוך הוא נתן תרי"ג מצות, ובאלו התרי"ג מצות נשלם דמות האדם בסוד רמ"ח אברים ושס"ה גידים" (של"ה מאמר שישי)

בעקבות עיקרון זה מקשה השל"ה קושיא עצומה: "ולכאורה יתבהל האדם, כי מי הוא זה ואיזה הוא הנשלם בכל התרי"ג, כי יש ויש הרבה מצות שהם בחק הנמנע אצלו לקיים, ואפילו משה רבינו ע"ה לא קיימם, כגון מצות הנוהגים בכהנים וכל תורת כהנים, מי שאינו כהן, ומצות יבום או חליצה לא נזדמן לידו, גם דיני מחזיר גרושתו והוצאת שם רע, וכיוצא בהן הרבה. ואם כן לא נשלם דמות וצלם שבו חלילה חלילה?!" (שם)

הפתרון של השל"ה להשלמת ה'גוף' הרוחני של האדם במצוות אותן הוא לא יכול לקיים הוא אותו פתרון שמציע רבינו, אך נשים לב לניסוח של הדברים: "אלא הענין הוא, 'כל העוסק בתורה לשמה', הכוונה, משל למלך שכותב כתב לבני מדינתו מה לעשות ומה למנוע מלעשות, והם פותחים הכתב לעשות רצון המלך, דהיינו כל אחד ואחד יעשה מה ששייך לו, זה הולך ולוחם, וזה בונה פלטירין, וזה גובה המכס, כל אחד עושה מה שאפשר לעשות, וזה נקרא עובד המלך, כי עושה מה שאפשר לו לעשות, ואילו היה באפשרי לו לעשות יותר מזה, אז היה עושה. אז מעלה עליו כאילו עשה הכל. כן אנחנו עבדי ה', התורה היא הכתב שכתב הקדוש ברוך הוא לבני מדינתו, דהיינו אנחנו אומה ישראלית, ואנחנו פותחים זה הכתב לקיים כל מה שכתוב, כל אחד מה שאפשר לו. על כן אנחנו עבדי ה', אם אנחנו עוסקים בתורה לשמה, דהיינו כדי שנדע מה שהזהירנו הקדוש ברוך הוא ומה שציוונו, ואנחנו לומדים לשמור ולעשות ולקיים, אז אם מקיים כל מה שאפשרי לו לקיים, מעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאילו קיים הכל, כי הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה (קידושין מ.)" (שם)

השל"ה מסתכל בצורה יותר גדולה – מטרת המצוות כולן היא שעם ישראל יהיה 'עבד' ל-ה'. אולי אף זו הכוונה בכך שיש מצוות כנגד אברי האדם, כדי לסמל שהאדם כולו משועבד ל-ה'. לא כל עבד יכול לעשות את כל הצרכים לרבו, אבל העובדה שהוא עושה כל שביכולתו, גם לומד וגם רוצה, בשביל לעשות את רצון אדונו, היא זו שמגדירה אותו כ'עבד'. בשביל להיות עבדי ה' אין צורך בפועל לעשות את המצוות כולן. הלימוד והשקידה עם הרצון האמיתי והכנה לקיים את המצווה הם אלו שמגדירות את האדם כעבד ה' מכיוון שהוא מנסה ורוצה בכל כוחו.

ה. צמאה לך נפשי

הפירוש של רבינו שלמדנו בשיעור זה מראה לנו את גודל החשיבות הן של לימוד התורה, אך בעיקר של הציפייה לעשיית המצוות. הרצון האמיתי והכנה לעשיית המצווה הוא זה שהופך את הלימוד מחוויה אינטקטואלית גרידא לחלק מעבודת ה' ממש. הרצון והכמיהה מראים את המחוייבות שיש לנו לתורה ועל לימוד כזה נאמר: "אם בחקתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה". עמל לא רק מצד הלימוד, כי אם גם מצד הרצון וההשתדלות להצליח לקיים. כפי שאמרו חז"ל (אבות ד', ה'): כל הלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור לעשות!

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לעילוי נשמת רחל דורון ז"ל – "הקשרית מגוש עציון". כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] ישנו סיפור יפה על מ"ב פירושים אלו וכיצד הם נתגלו לעולם כאשר רבי חיים בן עטר גזר על עצמו גלות, מוזמנים לחפשו…

[2] ראו גם בפירושו של רבינו על מצוות שמירת השבת: "עוד ירצה על דרך אומרו (בראשית ל"ז ,י"א) ואביו שמר את הדבר פירוש ממתין ומצפה מתי יבא, והכונה בזה לצוות שלא יהיה השבת כדבר טורח לצד מניעת מלאכת הרצון ומצוא החפץ אלא צריכין לשמוח בו בשלימות הרצון וחפץ בדבר ותמיד יהיה ממתין ומצפה מתי יבא, ואומרו לעשות את השבת לשלול הכוונה כחפץ מצות השבת למרגוע הגוף ולעונג אשר יתענג אלא לצד עשית מצות השבת ולא לתכלית המורגשות" (אור החיים שמות ל"א)

[3] מתלמידי הרמ"ק (רבי משה קורדובירו), שכן בצפת של המאה ה-16 ובסוף ימיו היה גם הרב של חברון בה הוא נקבר.