וספרתם לכם
א. הספירות בתורה
בפרשתנו מופיע הציווי על ספירת העומר. ספירה זו איננה יחידאית בתורה – מצאנו במקומות נוספים ציווי על ספירה.
בפרשת מצורע נצטוו הזב והזבה לספור שבעת ימים ללא ראיית זוב לפני טהרתם: "וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר" (ט"ו, י"ג)
בפרשתנו ובפרשת ראה (דברים ט"ז, ט') אנו מצווים, כאמור, על ספירת העומר. בפרשת בהר (כ"ה, ח') נצטווינו לספור חמישים שנה על מנת לקדש את שנת היובל.
הר"ן מציין שלא כל הספירות זהות זו לזו בדיניהם: "וספרתם לכם כל א'. גמרי רבנן דהאי וספרתם מנין ממש מה שאין כן בשאר ספירות הכתובות בתורה" (ר"ן פסחים כז: באלפס)
בניגוד לספירת הזבים וספירת היובל, בספירת העומר ישנה חובה על כל אחד להוציא את הספירה בפיו ממש. יסוד זה מובא גם בדברי הרמב"ן לפרשתנו בתוספת נופך וביאור: "וטעם וספרתם לכם – כמו ולקחתם לכם (להלן מ'), שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו, ואין כן "וספר לו" (ט"ו, י"ג) "וספרה לה" (שם, כ"ח) דזבין, שהרי אם רצו עומדים בטומאתם, אלא שלא ישכחוהו, וכן "וספרת לך" (כ"ה, ח') דיובל, שתזהר במספר שלא תשכח" (רמב"ן כ"ג, ט"ו)
ההבדל בין ספירות היובל[1] והזיבה לספירת העומר הוא בשאלה האם אכן ישנו ציווי של ספירה או שמא ישנו כמות זמן שצריכה לעבור.
נבאר את ההבדל דרך מניין המצוות של הרמב"ם. במצוות ספירת העומר הרמב"ם מונה מצוה "לספור מקצירת העומר תשע וארבעים יום" (עשה קס"א). לעומת זאת, במצוות הזבה אין כלל מצווה על ספירה אלא מצווה "להקריב הזבה קרבן אחר שתטהר שנאמר ואם טהרה מזובה" (עשה ע"ה). אם כן, בזבה הספירה היא רק דרך לדעת מתי הזמן להקריב את קורבנותיה, אך בספירת העומר יש חשיבות לספירה בעצמה. נדמה כי זה היסוד העולה גם מדברי הרמב"ן לעיל – בספירת העומר יש צורך למנות בפה ולהזכיר את החשבון כי המצווה היא לספור, בעוד שבימי הזבה לא מצאנו מצווה כזו שכן שם אין חשיבות לספירה כשלעצמה אלא כדרך לחישוב יום הבאת הקרבן בלבד.
ב. להכניס כלה לחופתה
רבינו, בניגוד לראשונים שראינו עד כה, לומד שספירת העומר דומה במהותה לספירת הנידה והזבה:
"וספרתם לכם וגו'. אומרו לכם לצד שיצו ה' לספור שבע שבתות, ואמרו ז"ל (זוהר חלק ג', צד א) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם, ועיין מה שפרשתי בפסוק (שמות י"ט, א') בחודש השלישי לצאת וגו', והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם שזולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה" (אור החיים כ"ג, ט"ו)
להבנת רבינו, התהליך של ספירת העומר ביציאה ממצרים משמש כ'טהרה' מטומאת מצרים בה ישראל היו שרויים ועד ליום חתונתם עם הקדוש ברוך הוא – הלא הוא יום מתן תורה. בפרשת יתרו, אליה מפנה כאן אור החיים, הוא מרחיב את הדברים. הוא פותח בקושיא: "בחדש השלישי וגו'. הנה למה שקדם מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת להם ארוסתם זאת התורה תקשה למה נתעכב ה' מתת התורה עד חודש השלישי כי מן סימני האהבה היא שלא יתעכב חושק מבא לחשוקתו" (אור החיים שמות י"ט, א')
בתשובה הוא מביא את אותו מדרש של הזוהר המובא בפרשתנו, לפיו העיכוב לא נבע מחוסר האהבה אלא מהצורך לטהרה: "אשר על כן בא הקדוש ברוך הוא ונתן אמתלא לדבר כי לא מיעוט החשק הוא הסובב אלא לצד הכשרת החתן כי לא היו ישראל ראוים לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנדה ביניהם והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות כדרך ז' נקיים אשר צוה ה' לזבה" (שם)
אם מקבלים את ההשוואה של רבינו בין ספירת הזבה והנידה לספירת העומר נפתחים בפנינו שני כיוונים בהם ניתן ללכת: מצד אחד, אפשר להציע שגם ספירת העומר מטרתה ותכליתה הוא חישוב זמן הטהרה של עם ישראל ותו לא. מצד שני, יכול להיות שגם בספירת הזבה והנידה ישנה משמעות לספירה עצמה.
בכיוון זה ננסה ללכת בהמשך דבריו, תוך כמה הוכחות לעצם קיומו ולאחר מכן ניסיון לעמוד על מהותו, השלכותיו ויסודו.
ג. ספירת הזבה
ציינו לעיל שלוש מצוות של ספירה – עומר, יובל וספירת זב או זבה. אמנם, בעיון קל בדברי התורה נמצא שיש עוד מצוות רבות התלויות בזמן: השבת תלויה בששת ימים, הסגר המצורע לוקח שבעה ימים, החגים תלויים במניית החודשים והימים וכן על זו הדרך במצוות נוספות. בכל המצוות הללו התורה כלל לא משתמשת בלשון 'ספירה', אותו מצאנו רק במצוות המצויינות למעלה. הדבר אומר דרשני. אם אכן מטרת הספירה במצוות אלו היא אך ורק לדעת מתי מגיע היום השביעי – מדוע יש לצוות עליהם בלשון ספירה?[2]
השוני הלשוני הזה מצביע, כך נדמה, על האפשרות שאכן קבוצת מצוות הספירה (עומר, יובל וספירת הזבים) מיוחדת משאר המצוות התלויות בזמן. הזמן בהן לא משמש רק אמצעי להגיע לתכלית, אלא יש לו גם חשיבות בפני עצמו.
בהלכות זבה מצאנו כמה ביטויים, חלקים אף נוגעים למעשה, לעובדה שאכן יש חשיבות לספירה בעצמה.
השל"ה הקדוש (מובא בפתחי תשובה יורה דעה קצו) כותב: "שבימי ספירת הנקיים תמנה בכל יום ותאמר היום יום כו' כדכתיב וספרה לה". להבנת השל"ה, אותה מצווה שקיימת בספירת העומר קיימת גם בימי הזיבה – הזבה צריכה לספור בקול את הימים ואולי אף לברך על ספירתה. בכמה ראשונים מצאנו רמזים להבנה הזו, למרות שלמעשה הם דוחים אותה, אך מסיבות צדדיות בלבד. התוספות בכתובות מקשים מדוע אין הזבה מברכת על ספירתה ומתרצים: "ויש לומר דאין מברכין אלא ביובל שמברכין בית דין בכל שנה שלעולם יוכל למנות כסדר וכן עומר אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות" (כתובות עב. תוספות ד"ה וספרה)
הרדב"ז מביא תירוץ משלו: "ומה שנראה לי הוא שהמצוה של וספרתם לכם היא מצוה הכרחית אין לו להנצל ממנה ולפיכך צריכה ברכה וספירה ומעומד אבל ספירת ז' נקיים אינה מצוה הכרחית שהרי אם לא רצתה להזקק לבעל ולהכנס למקדש ולא לאכול קדשים אלא להשאר טמאה כל ימיה הרשות בידה ולפיכך אינה מברכת ואינה מוציאה הספירה בפיה ואינה צריכה מעומד אפי' לדבריכם שאתם מדמים מלת לכם למלת לה והרי זה נכון לפענ"ד" (רדב"ז חלק ד' סימן כ"ז)
שני התירוצים, של התוספות ושל הרדב"ז, מניחים שעקרונית גם הזבה צריכה לספור ולמנות בברכה, אלא שמסיבות כאלה ואחרות הספירה הזו לא רלוונטית למעשה. יוצא אם כן שעקרונית אכן גם כאן יש מצוות ספירה.
בתשובת מעיל צדקה נשאל על זבה, שבימי שבעת הנקיים שלה חשבה בטעות שהיא ראתה דם ואינה יכול להמשיך ולספור. לאחר מכן התברר לה שספירתה לא נסתרה והיא יכולה להמשיך לספור כרגיל. דן המעיל צדקה שם, האם האישה יכולה להמשיך ולספור את שבעת הנקיים שלה. בתחילה הוא מציע שהשאלה נחלקת לכמה פנים: "והנה השאלה הזאת מתחלק לכמה פנים. הא' אם היא רשאי למנות ימים הראשונים אשר נפלו מתחלה לדעתה…" (מעיל צדקה סימן ס"ג)
לאחר שהוא פושט את הספק הראשון (אותו הבאנו), הוא מסביר שממילא מתייתרים הספיקות האחרים: "והעלה לענין ספק א' מאחר שהחזיקה עצמה בטמאה אין לה לספור אותן הימים ומעתה אין נפא מינה בספיקות האחרונים" (שם)
יוצא לדבריו שחייבת להיות מודעות לכך שהאישה נמצאת בשבעת הנקיים – שאם לא כן אין הם עולים למניין הימים.
גם החובה לספור בפה וגם העובדה שיש צורך במודעות לימים הנקיים, מעלות את ההבנה שאכן ספירת הזבה דומה במהותה גם היא לספירת העומר ויש בה עניין בעצם הספירה – לא רק כמטרה להגיע לתכליתה.
ד. עניין הספירות
נדמה שמהדין האחרון העולה בשו"ת מעיל צדקה ניתן לעמוד קצת גם על אופיין ומהותן של מצוות הספירה עליהן אנחנו דנים כאן. החובה להיות במודעות לספירה מראה שיש בספירה סוג של תהליך.
ישנם כיוונים רבים בפרשנים למהותה של ספירת העומר. כאן נביא כמה מהם, ומתוכם ננסה להראות כי מהות הספירה המיוחדת עליה נצטווינו בעומר קשורה בקשר עמוק לתהליך שאמור האדם לעבור בספירה זו.
בספר החינוך, שורשי המצווה מתבארים בזו הלשון:
"לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב (ירמיהו ל"ג, כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר ה' למשה (שמות ג', י"ב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה, ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את הא-להים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר.
ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת" (חינוך מצווה ש"ו)
לדברי ספר החינוך, הספירה מראה על הכמיהה והציפיה. כאשר יש צורך טכני בלבד שיעבור פרק זמן מסויים האדם לא סופר אותו – הוא פשוט מחכה שהוא יעבור. אך כאשר ישנה ציפייה לארוע מיוחד, האדם סופר יום אחרי יום מתי יגיע אותו מאורע. הספירה נועדה ליצור תהליך של התרגשות לקראת מעמד הר סיני וקבלת התורה ועל כן יש חשיבות להדגיש את התהליכיות שבה – התעצמות ההתרגשות ככל שמתקרבים למאורע עצמו.
ייתכן שזה גם חלק מתהליך הטהרה של ישראל, אותו ציין רבינו. מסתבר, שמלבד תהליך הטהרה ההלכתי שקשור לימים שעוברים ישנו גם תהליך טהרה פנימי שקשור להתרגשות ולכמיהה לקראת המעמד של קבלת התורה. בשפת אמת מובא שההכנה גם משפיעה על איכות קבלת התורה בעצמה: "וכמו שהי' אז מעשה זו הכנה לקבלת התורה כמ"ש אחרי זה הביאני המלך חדריו כו'. כמו כן כפי הבירור וחיפוש ותשוקה אליו ית' בימי הספירה בכללות ישראל וכמו כן בפרט כך זוכין אחר כך בשבועות לקבל הארה חדשה מקבלת התורה" (שפת אמת אמור, תרמ"ד)
היכולת לומר נעשה ונשמע בחפץ לב קשורה לתהליך המקדים של ההשתוקקות והציפייה שעוברים בימי הספירה.
הרב דסלר, במכתב מאליהו, מתנסח בסגנון אחר ורואה בימי הספירה ימים של חיפוש אחר פגמי הנפש: "וכן בגאולת מצרים שענינה היה היציאה מרשות אחרת לרשותו של הקדוש ברוך הוא הוצרכו בעלייתם לקדושה העליונה של מעמד הר סיני לספירת שבע פעמים שבעה, כדי לעיין ולהתבונן בכל יום ויום שמא חדרה שוב הטומאה בעד איזה סדק שבלב. וזה מרומז באמרם ז"ל 'וספרה לה – לעצמה', וההלכה שלמדו מזה ידועה, שהיא נאמנת על עצמה. וטעם הדין בשורשו הוא משום שהבדיקה צריכה להיות בתוך עצמה, בפנימיותה. וכן מצינו בספירת העומר 'וספרתם לכם ממחרת השבת'… אבל ברור שהתורה מרמזת בזה לתוכן הענין, ומלת "שבת" מרמזת על השבתת הטומאה, כמו שעל הזבה להיות בטוחה בכל יום שהושבתה ממנה הטומאה טרם תתחיל לספור הלאה" (מכתב מאליהו חלק ב', עמוד כ"ד)
הקשר כאן בין ימי הספירה וימי הזבה ברור – בשניהם אנחנו מחפשים. בימי הזיבה בודקים האם יש בתוך הגופניות של האיש או האישה עוד זיבה, ואילו בימי ספירת העומר אותה בדיקה נעשית בתוך הרוחניות.
בצורה הבהירה ביותר הדברים מובאים במאמר החכמה לרמח"ל, שם אכן כל יום הוא עליית מדרגה נוספת בדרך לנ' שערי קדושה:
"ענין ספירת העומר הוא, כי חמשים שערי בינה נבראו בעולם, והשגת משה רבינו ע"ה היתה תשעה וארבעים שערים, ועצמות הבינה היא שער החמשים, לא השיג, והם תשעה וארבעים ימים של ספירת העומר, וביום החמשים ניתנה התורה.
כי כמו שיש תשעה וארבעים שערים של בינה וקדושה, כן יש תשעה וארבעים שערים של טומאה, ואת זה לעומת זה עשה האלקים, יצר טוב ויצר הרע, זה בטהרתו וזה בטומאתו בבחינות מחולקות, כחות הטומאה נגד כחות הקדושה.
וכשישראל היו במצרים, היו שקועים ומלוכלכים בתשעה וארבעים שערי טומאה, והוצרכו לצאת מהם, ורצה הקב"ה להוציא את ישראל מהם ולהכניע המ"ט שערי טומאה בהדרגה, על ידי שהאיר עליהם כנגד כל שער טומאה את שער הקדושה שמקביל, בכל יום ויום שבין א' דפסח לשבועות.
ותקון זה מתעורר מחדש בכל שנה על ידי ספירת תשעה וארבעים ימים לעומר מבין פסח יום היציאה עד שבועות יום מתן תורה, שהוא הארת שער החמשים דבינה וקדושה על ישראל" (ילקוט ידיעות אמת, מאמר החכמה)
כל הכיוונים אותם ראינו בהסבר ספירת העומר דורשים מודעות מוחלטת לכל יום שעובר – בשביל הגדלת הכמיהה וההתרגשות, בשביל בדיקת סדקי הנפש ובוודאי בשביל לעלות ממדרגה למדרגה. במצוות הספירה יש לכל יום חשיבות כחלק מהתהליך בפני עצמו ולא רק כמכלול בדרך למטרה.
יהיה רצון שניקח את הדברים ונעבור יחד את התהליך הזה בימי הספירה שאנו נמצאים בהם.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. מוקדש לרפואתה השלמה ומהירה של משפחת דומנוביץ. ולא יוסיפו לדאבה עוד. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] הרמב"ן עצמו, לגבי ספירת היובל, התלבט בהמשך דבריו האם ישנה מצווה לספור בפה. כמו כן, נחלקו בדבר רעק"א ודודו בשו"ת רעק"א קמא סימן ל'.
[2] להבנת חלק מהראשונים (ראה למשל תוס' גיטין ב: ד"ה 'עד אחד') מהפסוק "וספרה לה" אנחנו לומדים על נאמנותו של עד אחד באיסורים, ואם כן אפשר להבין מדוע התורה נקטה בלשון הזו במצוות הזבה – אך שאלת ציווי הספירה בזב עדיין נותר על כנו.