פר אהרן

הדפסה

א. עגל אהרן – קרבן יחיד או קרבן ציבור

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה' " (ט', א'-ב')

ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, כאשר אהרן נכנס לשרת בקודש, הוא מצטווה להביא עגל בן בקר לחטאת. התורה מפרשת בציווי שלקיחת העגל היא "לך". בגמרא במסכת יומא נחלקו האמוראים בפירושה של ההדגשה הזו: "דתניא קח לך משלך, ועשה לך משלך, ויקחו אליך משל צבור, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: בין קח לך בין ויקחו אליך – משל צבור. ומה תלמוד לומר קח לך – כביכול משלך אני רוצה יותר משלהם" (יומא ג:)

לפי רבי יאשיה, לומדים מכאן הלכה שאותו עגל של יום המילואים צריך לבוא מכספו של אהרן ולא מכספי ציבור כשאר קורבנות הציבור. לעומתו, רבי יונתן מבין שגם העגל הזה ניקח מכספי ציבור, אך הקדוש ברוך הוא רוצה בשל אהרן יותר מבשל ישראל. על פניו המחלוקת כאן היא כיצד לראות את עגל החטאת של אהרן – האם כקרבן יחיד של אהרן או כקרבן ציבור של כלל ישראל (אלא שאהרן הוא המצווה לעשות את עבודת הקרבן).

ייתכן שהשאלה תלויה במהות הקרבן – האם עגל זה בא כחלק מהתהליך הכללי של חנוכת המשכן, או שמא עגל זה תפקידו להכשיר את אהרן לשמש בקודש בכהונה. רש"י ביומא מסביר שגם לשיטת רבי יונתן מהות הקרבן היא קרבן יחיד, אך צורך 'טכני' מחייב אותנו שעגל זה יבוא מכספי ציבור: "…אם היה ציבור יכול להתכפר בשל יחיד – הייתי רוצה…" (רש"י שם)

רש"י מפרש את דברי רבי יונתן כמעידים על מהות הקרבן – הקרבן הזה מכפר על הציבור, אך במהות הייתה עדיפות שתהיה זו כפרת היחיד.

ב. כפרת מעשה העגל

רבינו מוסיף נופך לדברים בפירושו. בהסתכלות ראשונה נדמה שרבי חיים בן עטר מפרש את יתור המילה "לך" בצורה אחרת מדברי הגמרא: "עוד נראה לומר כי אומרו לך כי זה יהיה לו לאות עולם כי לא עשה הוא העגל בכוונה חס ושלום ולא טעה אחריו אלא שבא על ידו בלא כוונה ובלא מחשבה רעה" (אור החיים ט', ב')

אך על פי מה שראינו לעיל בנוגע למהותו של הקרבן, אפשר להציע שמדובר כאן על הרחבה והעמקה של הגמרא. ראינו שביסוד הדברים רבי יאשיה ורבי יונתן מבינים שהקרבן בא לכפרה שקשורה לאהרן, והמחלוקת היא האם מדובר בסופו של דבר בקרבן יחיד או בקרבן ציבור.

ברגע שמשייכים את העגל הזה ככפרה לחטא העגל הדברים ברורים. אכן לאהרן הכהן היה חלק נכבד ומשמעותי בחטא העגל, כמו שמלמדת אותנו התורה "כי פרע אהרן לשמצה בקמיהם" (שמות ל"ב, כ"ה) ומשה עצמו מעיד "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו" (דברים ט', כ'). אם כן, אך טבעי שחלקו של אהרן בכפרה יהיה משמעותי יותר.

אם כנים הדברים, אזי אפשר להסביר את מחלוקת האמוראים כמו שהסברנו עם תוספת ביאור: לרבי יאשיה יש כאן כפרה פרטית על אהרן, בשביל לאפשר לו לשמש בכהונה. לפי רבי יונתן, הכפרה הינה על עם ישראל כולו, אך עדיין תכליתה היא כפרה על חטא העגל – ממילא, לכתחילה היה עדיף שהקרבן יהיה שייך לאהרן בלבד, אלא שמשום כפרת הציבור הוצרך קרבן זה להיות קרבן הבא מנכסי הציבור.

את שתי הגישות הללו מצאנו גם במדרש, שבמידה מרובה הוא היסוד והמקור לכל דברי רבינו כאן הרואה את קרבנו של אהרן ככפרה על חטא העגל: "ויאמר אל אהרן קח לך עגל, למה לא נאמר לו פר אלא עגל, אלא לומר שעל ידי העגל נתפקפקה הכהונה בידך, ועל ידי העגל היא מתבוססת בידך" (תנחומא שמיני ו')

ההסבר הזה ללקיחת העגל מדגיש את הצורך לכפר על חטאו הפרטי של אהרן, לעומת ההסבר הנוסף באותו מדרש המדגיש את חטאי ישראל והצורך לכפר עליהם: "ולא עוד אלא שלא יהו ישראל אומרים יש להם עונות ממעשה העגל, לפיכך אמר הם יקריבו עגל, שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וגו', כדי שידעו שנתכפר להם על מעשה העגל" (תנחומא שם)

ג. אין קטגור נעשה סנגור

לאחר שהבנו את מחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן בצורה יסודית יותר, ניתן להעמיק מעט יותר ולשאול: מה נקודת היסוד במחלוקתם? מדוע לרבי יאשיה אין זה קרבן ציבור אלא קרבן יחיד? הרי ישראל כולם חטאו בעגל!

גם תשובה לשאלה זו מצאנו בפירושו של רבינו על יתור המילה "לך": "נראה לומר כי אומרו לך כי זה יהיה לו לאות עולם כי לא עשה הוא העגל בכוונה ח"ו ולא טעה אחריו, אלא שבא על ידו בלא כוונה ובלא מחשבה רעה, ולצד זה יועיל לכפר בעגל, מה שאין כן ישראל לצד שמעשיהם בעגל הוא בחינת המזיד ולא יבא העגל לחטאת להם והוא אדרבה קטגור[1]" (אור החיים ט', ב')

בניגוד לבני ישראל, שחטאת העגל הייתה אצלם במזיד גמור, אהרן הכהן חטא בעגל בלא כוונה כלל, כמו שהוא מעיד על עצמו: "וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שמות ל"ב, כ"ד)

וכפי שפירש רש"י שם: "ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא" (רש"י שם)

ההבדל הזה מאפשר לאהרן הכהן לכפר על עצמו בעגל מבלי שהקטגור ייעשה סנגור, בניגוד לבני ישראל שאצלם הבאת העגל דווקא הייתה מעשה שלילי שכן היא הייתה מזכירה את חטאתם לפני ה' בעת הכפרה. כך מובנת דעת רבי יאשיה – רק אהרן יכול להתכפר בעגל, אך לא ישראל.

אך הדברים עדיין קשים. הסוגיא העיקרית העוסקת במקרים בהם קטגור לא נעשה סנגור נמצאת במסכת ראש השנה, שם מפרטת המשנה את השופרות הכשרים לתקיעת שופר: "כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. אמר רבי יוסי: והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר במשך בקרן היובל" (ראש השנה ג', ב')

הגמרא שם מציעה כמה הסברים ליסוד המחלוקת ואחד מהם הוא הסברו של עולא:

"עולא אמר היינו טעמא דרבנן – כדרב חסדא, דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה – לפי שאין קטגור נעשה סנגור. ולא, והא איכא דם פר, הואיל ואשתני אשתני. והא איכא ארון וכפורת וכרוב, חוטא בל יקריב קאמרינן. והא איכא כף ומחתה, חוטא בל יתנאה קא אמרינן. והא איכא בגדי זהב מבחוץ, מבפנים קא אמרינן.  שופר נמי מבחוץ הוא, כיון דלזכרון הוא – כבפנים דמי" (ראש השנה כו.)

טעמם של חכמים לשיטת עולא הוא משום "אין קטגור נעשה סנגור", כלל שמצאנו גם בדין נוסף, בבגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים. בניגוד לכל השנה כולה, בה משמש הכהן הגדול בבגדי זהב – ביום הכיפורים, כאשר הוא נכנס לפני ולפנים, הוא מחליף לבגדי לבן. זאת, בשביל להימנע מהזכרת חטא העגל על ידי הזהב בו נעשה החטא.

דברי רב חסדא מלמדים אותנו שגם כלפי אהרן הכהן עצמו שייך המושג "אין קטגור יעשה סנגור", למרות שחטאו לא היה במזיד! אם כן, כיצד רבינו מפרש שמושג זה אינו כלפי אהרן?!

"ותמצא (ויקרא רבה כ"א) שהקפיד ה' על אהרן לבל יכנס לבית ה' פנימה ביום הכיפורים בבגדי זהב לצד שעשה זהב העגל, ויש להעיר בזה למה צוה ה' שיביא עגל בן בקר לחטאת והלא החטאת באה לכפרה ואין לך סנגור בעולם כזה?" (אור החיים ט', ב')

היה מקום להשיב על פי החילוק שמופיע בגמרא בראש השנה. הגמרא שם מחלקת בין "כפרת פנים", בה שייך הדין של "אין קטגור נעשה סנגור", לבין "כפרת חוץ" בה מושג זה אינו שייך. לכאורה, הכפרה של אהרן כאן הינה כפרת חוץ בלבד, שכן העגל נעשה בחוץ. אולם, מסתבר שהחילוק הזה – שיופיע בהמשך השיעור – אינו הבסיס לדברי רבינו. ניתן ללמוד זאת מכך שלגבי ישראל שייך המושג של "אין קטגור נעשה סנגור", למרות שמדובר על כפרת חוץ!

אם כן, שתי קושיות עומדות בפנינו:

• מדוע בבגדי כהונה אנו חוששים שהקטגור ייעשה סנגור גם אצל אהרן?
• מדוע כלפי ישראל אנחנו חוששים כאן גם בכפרת חוץ שקטגור יעשה סנגור?

נמשיך בדברי רבינו ונראה כיצד הוא משיב על שתי הקושיות שהעלנו כאן – על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

ד. חטא הזהב וחטא העגל

ראשית מסביר רבינו מדוע שונים בגדי הכהונה ביום הכיפורים מהעגל אותו מקריב אהרן בחנוכת המשכן:

"ונראה כי האדון ברוך הוא שפט בצדק הדבר, לצד כי אהרן לא עשה שום פעולה בבחינת מעשה העגל כי לא ציירו ולא הכינו ואין צריך לומר שלא האמין בו ולא טעה אחריו חס ושלום כמאמרו למשה (שמות ל"ב, כ"ד) ויצא העגל פירוש מעצמו יצא על ידי מעשה אשר עשו ב' מכשפי ערב רב יינוס ויומברוס כמאמרם ז"ל (תנחומא תשא י"ט).

ומעתה המעשה שעשה הוא בבחינת הזהב שאמר להם למי זהב התפרקו ולקח מידם ויצר אותו בחרט ומעשה זה עשהו בידיעה שלימה והגם שטעמו היה לצד יראה מישראל לבל יהרגוהו כחור, גם היה מאבד להן הזמן עד שיבא משה. אף על פי כן הרי עשה מעשה בלתי הגון, אשר על כן אמר ה' שיביא העגל לכפר על הדבר שיצא על ידו שלא בכוונה אבל הזהב שמעשה שעשה בו היה בכוונת המכוון אמר ה' לא יראה בו לפני ולפנים שלא יעשה קטגור סנגור, מה שאין כן ישראל שחטאו בעגל אינם יכולין להביא עגל לכפרה לזה צוה ה' שיביאו שעיר עזים" (אור החיים ט', ב')

רבינו מחלק כאן את חטא העגל לשני חטאים שונים – התנדבות הזהב לעגל ועשיית העגל עצמו. בעשיית העגל אהרן כלל לא פעל, אלא העגל נעשה בעצמו. מה שאין כן בגביית הזהב, שם אמנם אהרן היה אנוס, אך בכל זאת הוא זה שהוביל את המהלך. על כן הזהב אכן נעשה קטגור לאהרן, אך לא העגל עצמו.

אם נרצה להרחיב מעט את הדברים, נראה שישראל חייבים גם על עבודת העגל, בה אהרן לא היה שותף – על כן העגל לא יכול להוות כפרה על ישראל. לעומת זאת, חטאו של אהרן היה קיבוץ הזהב בלבד אך בעבודה עצמה הוא לא היה שותף כלל.

ה. כפרת פנים וכפרת חוץ

השאלה השנייה שהעלנו עסקה ביחס בין כפרת החוץ של אהרן בבגדי הזהב (בה אין את בעיית הקטגור שנעשה לסנגור) ובין הקרבת העגל לכפרת ישראל (בה גם כפרת חוץ בקטגור בעייתית). שאלה זו ניתנת להרחבה – ראינו לעיל, בסוגיא במסכת ראש השנה, שישנה בעיית קטגור שנעשה סנגור בבגדי זהב ובשופר. אך ישנן מקורות נוספים מהם עולה תמונה הפוכה לחלוטין – אנחנו רוצים בדווקא שהכפרה תיעשה על ידי דבר בו נעשה החטא כתשובת המשקל. כך מצאנו בתנחומא על פרשתנו (שהובא לעיל) ובמקורות נוספים.

בשיטת רבי יאשיה ראינו שמטרת העגל בפרשתנו היא לכפר על אהרן בשביל להכשירו לכהונה. הספרא בפרשתנו מסביר בשתי צורות שונות מדוע אהרן זקוק כפרה מיוחדת זו. כך נאמר בהסבר הראשון: "ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת, מלמד שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שלח דורון לפניך עד שלא תיכנס למקדש שמא ישנאך בביאתך למקדש" (ספרא שמיני א)

בהסבר זה אהרן צריך לכפר על עוונותיו כלפי שמיא. לעומת זאת, בהסבר אחר הכפרה נדרשת בשביל אהרן עצמו: "ויש אומרים היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו, ואמר לו משה: אחי לא ממה שאתה מתיירא ממנו, הגיס דעתך וקרב אליו לכך נאמר קרב אל המזבח" (שם)

המשותף לשני ההסברים הוא, שבשניהם הכפרה צריכה להיות דווקא בדבר בו היה החטא – בניגוד למה שראינו לגבי בגדי הזהב, שם אהרן נצטווה לשנות את בגדיו בשביל לא להזכיר את החטא.

פה רבינו מסביר שההבדל הוא בין "כפרת פנים" ל"כפרת חוץ": "עוד נראה לומר בהעיר איך אנו אומרים (ראש השנה כו.) אין קטגור נעשה סנגור בענין הזהב והלא אמרו (ערכין טז.) ארבעה בגדי זהב של כהן גדול מכפרים על ארבעה מיני עבירות וכו', אם כן קטגור נעשה סנגור! ובהכרח ליישב כי ישתנה כפרת חוץ מכפרת פנים, שכפרת פנים מלבנת החטאים כשלג, וזה לך האות לשון של זהורית (יומא סז.), ודבר זה הוא מופלא וצריך שלא ימצא בו רושם העון כלל, ואשר על כן הבגדים להיותם בחוץ מכפרים הגם היותם מין זהב, מה שאין כן כפרת פנים. וגם לפי חילוק זה ישתנה חטא של אהרן בזהב מחטאם של ישראל בעגל, כי אהרן מכפר בחוץ בבגדי זהב וישראל אינם מתכפרים בעגל כי חטא אהרן בזהב שוגג גמור היה בלקיחתו ובנתינתו בחרט מה שאין כן ישראל, ולזה לא יתכפרו בעגל אפילו בחוץ והבן" (אור החיים שם)

"כפרת פנים" צריכה להיות מוחלטת וגמורה. "לפני ולפנים" הוא משכנו של הקדוש ברוך הוא, ולפניו יש אך ורק את האמת לאמיתה. במקום זה, עצם הזכרת החטא מעוררת את מידת הדין ואינה מועילה לכפרה. "כפרת חוץ", לעומת זאת, היא כפרה הקשורה לעולמנו, עלמא דשקרא, בעולם זה הזכרת החטא דווקא גורמת לאדם להרהר בתשובה, לתהות על מעשיו ולהתחרט עליהם. כאשר החטא נעשה ב"שוגג גמור", כחטא גיוס הזהב של אהרן, אין בעיה להזכירו שכן הוא לא נעשה כמרידה כלפי שמיא. לכן, די בחרטה בשביל לכפר עליו. מה שאין כן בחטא שנעשה במזיד, שם מימד ההתרסה כלפי שמיא מונע מהכפרה לחול גם בחוץ.

אולם, במקורות נוספים מצאנו, לכאורה, גם כפרה בדבר בו ישראל חטאו. כך ראינו למשל במדרש על פרשת אמור: "וכי מה ראה לעשות שור ראש לכל הקרבנות? אמר רבי לוי משל למטרונה שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי מלכות ובדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש, מה עשה המלך עשה סעודה והושיב אותו האיש בראש של מסובין כל כך למה להודיע שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש. כך אומות העולם מונין להם לישראל ואומרים להם עשיתם את העגל ובדק הקדוש ברוך הוא בדברים ולא מצא בהם ממש לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז" (ויקרא רבה כ"ז, ח')

וכך גם במדרש המנסה להסביר את מהותה של פרה אדומה: "ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה? אמר רבי איבו משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא פרה ותכפר על מעשה העגל" (במדבר רבה י"ט, ח')

לכאורה מקורות אלו מקשים על דברי רבינו, לפיהם ישראל לא שייכים בכפרה על חטא העגל גם כשמדובר על כפרת חוץ!

אולם, נראה שאין הדברים קשים, שהרי בשתי המקורות לא מדובר על עגל ממש אלא על שור ופרה שרומזים על החטא – אך הם לא החפץ עצמו בו ישראל חטאו. כך אנו משיגים את שני הדברים יחד: מחד ישראל נזכרים בחטאם ומתחרטים עליו. מאידך, החטא אינו מוזכר כלפי שמיא, מכיוון שבעולם האמת השמימי אין מדובר על אותו חפץ בדיוק בו ישראל חטאו. בעולמנו גם דברים שאינם מדוייקים מזכירים את החטא ומשיגים את אותה המטרה.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] נציין שיש שראו גם בקרבנות ישראל כפרה על חטא העגל, ראו למשל בספרא על תחילת פרשתנו.