נדיב לב

א. רוח התנדבות

בפרשת פקודי, לאחר כמה שבועות בהן עסקנו בציווי על גיוס הכספים לטובת המשכן, מגיע שלב הביצוע. בשלב זה כל איש ישראל נחלץ לתת מכספו לבניית המשכן. התורה מתארת את ההתגייסות במילים מרשימות: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" (ל"ה, כ"א)

מהתבוננות בפסוקים נדמה שישנה כפילות בפסוק: "נשאו לבו" ו"נדבה רוחו" מתייחסים לכאורה לאותו אדם – אדם שרוח התנדבות מפעמת בקרבו ולכן הוא מסכים לתת מעצמו לכלל. העובדה שהתורה מתייחסת בשני ביטויים שונים לאותם אנשים אומרת דרשני. ואכן, הפרשנים ניסו להבין מה ההבדל בין קבוצות אלו.

ב. מתנדבי נדבת הרוח ומתנדבים נשיאות הלב

רבינו מציע שיש כאן חלוקה בין שני סוגי מתנדבים: "דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים, ה-א' הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה יקרא נדבה רוחו לשלול שאינו עושה הדבר כמו צער בנפשו" (אור החיים ל"ה, כ"א)

הסוג הראשון הוא אדם שמתנדב כפי יכולתו, דהיינו הוא מצליח להתגבר על תאוות הממון שיש באדם ולתת מכספו לאחרים. אך, אין אדם זה יוצא מגדרו ונותן מה שאין לו. אדם זה יש בו מעלה, שכן הוא מצליח להתגבר על יצרו. הכתב והקבלה מדייק מעט את הדברים ומדגיש את מעלתו של אותו המתנדב הראשון: "כי טבע גשמיותו מתנגדת בו לחוס על ממונו, אמנם מצד נפשו כבש טבע יצרו להתנדב" (הכתב והקבלה שם)

להבנתו, תפקיד ה'רוח' בנדבה הוא להתגבר על הגשם, על יצר הממון והבעלות הבסיסי של האדם. אדם שנדבה רוחו מצליח לגייס את הרוח ולרומם אותה מעל החומר ובכך לתת מכספו לאחרים.

הסוג השני הוא אותם מתנדבים שנשאם לבבם להתנדב. באור החיים הכוונה לאנשים שמתנדבים מעבר ליכולתם: "וה-ב' הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו, ולזה יקרא נשאו לבו פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא לתת דבר יקר" (אור החיים שם)

בהמשך, רבינו מרחיב את ההסבר סביב שימוש התורה במינוח נוסף הקשור לנדבה: "נדיב לב". לכאורה ביטוי זה משלב בין ההתנדבות לבין הלב שאצלנו מופיעים כל אחד בסוג אחר של מתנדבים, אך רבינו מסביר שאכן מדובר על אותו סוג שני שנותן גם יותר ממה שיש לו. וזו לשונו: "ודקדק לומר נדיב לב דע כי יש הפרש בין ידבנו לבו לנדיב לב כי ידבנו לבו יאמר על כל אשר יתנדב מלבו ויש שידבנו הרבה ויש שידבנו מועט אבל נדיב לב יאמר על לב נדיב, והוא הרמוז באומרו אשר נשאו לבו כי מי שלבו נדיב יתנדב יותר מהיכולת ולא יקפיד על החסרון אשר ימצאנו כי שמח בנתינה יותר מהקנין אצלו" (שם, כ"ב)

כאן יש מצב בו האדם מתרומם לדרגה הפוכה מהיצר האנושי. האדם שמח יותר מנתינת הממון מאשר מהבעלות עליו! הנתינה כבר לא נעשית 'בעל כורחו' של האדם או בניגוד לרצונו, ואין הוא צריך להתעמת עם הרצון ולהתגבר עליו. בדרגה זו הנתינה היא הדבר היותר טבעי ופשוט.

מעניין לשים לב לכך שבפסוק כ"ב אכן כבר לא מדובר על פעולה שהאדם עושה (כמו "נדבה רוחו" או "נשאו לבבו"), אלא יש כאן הגדרה של האדם עצמו כ"נדיב לב": "…כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ…" (ל"ה, כ"ב)

לאמור, כאן הנתינה היא כבר לא פעולה חיצונית לאדם אלא חלק ממהותו הפנימית. כך כותב הרש"ר הירש כאשר הוא מבחין בין שני הנותנים[1]: "הביטוי "נדבה רוחו" גם הוא שונה ומרובה מן הביטוי "נדבה לבו". "לב" מבטא בראש ובראשונה את כוח המחשבה והרצון שבאדם, ואילו "רוח" הוא האדם הפנימי כולו, פנימיותו כולה, שממנה הנעת מחשבותיו ומעשיו. הנדבה נבעה מכל יישותו של האדם, והאדם שיתף את עצמו בכללות הווייתו" (רש"ר הירש ל"ה, כ"א)

החילוק בין שני הנותנים מסביר, לדברי רבינו, כמה נקודות בקריאת הפסוק בו פתחנו: "ופתח במעולה שבשניהם ואמר כל איש אשר נשאו לבו"(אור החיים שם)

הכתוב מקדים את "נשאו לבב" ל"נדבה רוחו", כי נשיאות הלב, שהיא מתן מתוך שינוי באישיותו של האדם, משמעותית יותר: "ודקדק לומר תיבת איש לשון חשיבות, וכנגד הב' אמר וכל אשר נדבה רוחו ולא אמר איש כי אינו חשוב בערך הראשון" (שם)

הדיוק הזה הוא דיוק לשוני מופלא, המראה על מהות ההבדל בין שני סוגי הנודבים – לגבי "נשאו לבבו" נאמר הביטוי איש, כי סוג זה של נותן משנה תפיסה בסיסית באישיות. לעומת זאת, "נדבת רוח" אינה משנה את פני האדם אלא 'רק' הצלחה רגעית של התגברות השכל על התאוות והלב.

ג. איש נדיב לב

לאחר שפירשנו את שני סוגי המתנדבים, ננסה להבין כיצד ניתן להגיע לאותה מדרגה של "נדיב לב". הממון הוא אחד הדברים המרכזיים בחייו של האדם – רוב היום האדם עסוק במציאת פרנסתו. הממון משפיע על מעמדו החברתי ויכול להשפיע גם על השכלתו ויכולתו לקיים את רצון ה'.

בבסיסו, הממון הוא דבר חיובי שכן הוא מאפשר קיום והתנהלות בעולם, אך, כדברים רבים אחרים, כאשר מתפתחת אליו תאווה הוא דבר מסוכן. תאוות הממון היא תאווה עתיקת יומין – ובעקבות היות הממון צורך קיומי לאדם, זוהי תאווה די בסיסית באופיו של האדם. כיצד, אם כן, ניתן להתגבר על תאווה זו ולהצליח לתת מממוננו לנדבה? יתירה מזו, כיצד ניתן לשנות את אותה תפיסה בסיסית לממון, כך שנצליח להיות איש אחר ממש, איש "נדיב לב" ששמח בנתינה יותר מבקניין?

ד. ממשכנים על הצדקה

רבינו מציע תפיסה מעניינת בנוגע לממון ולבעלות עליו בתורה, אך בשביל להפנים אותה נקדים בסוגיא הלכתית קצרה ממסכת בבא בתרא.

בגמרא נאמר שניתן לגבות בכח כסף לצדקה כאשר מדובר על אדם אמיד: "דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת. איני? והא כתיב: ופקדתי על כל לוחציו, ואמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: ואפי' על גבאי צדקה! לא קשיא: הא דאמיד, הא דלא אמיד. כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי, ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה" (בבא בתרא ח:)

הדברים גם נפסוק להלכה ברמב"ם: "מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות" (מתנות עניים ז', י')

התוספות מקשים על הפסק הזה מהגמרא בחולין, ממנה עולה שרק מצווה שאין מתן שכרה בצידה כופין עליה – ואילו מתן שכרה של צדקה נאמר בצידה: "אכפיה לרב נתן – ואם תאמר והא בפרק כל הבשר (חולין דף קי: ושם ד"ה כל) אמר כל מצוות עשה שמתן שכרה [כתובה] בצדה אין בית דין של מטה מוזהרים עליה וגבי צדקה כתיב כי פתוח תפתח את ידך לו וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך (דברים טו)" (בבא בתרא ח: תוספות ד"ה אכפיה)

אם כן, כיצד ניתן לכפות על הצדקה, ועוד לקחת אותה בעל כורחו של האדם? תוספות עצמו מציע כמה תירוצים, אך אנחנו נפנה דווקא לתירוץ אחר שמופיע בקצות החושן: "…דבצדקה אית ביה שעבוד נכסי ליתן ממונו לצדקה ואם כן ממון עניים גביה הוא כאילו חייב להם חוב ממש, אם כן זה שאנו כופין אותו היינו להחזיר לעניי עולם מה שחייב להם ובזה ודאי אפילו מתן שכרה בצדו נמי מוטל על הבית דין להחזיר מה שחייב כיון דנכסוהי נשתעבדו" (קצות החושן ר"צ, ג')

הקצות מציע שממונו של האדם משועבד לקיים מצוות צדקה. לכן אין שום מניעה לקחת את הממון ממנו, מכיוון שביסוד מדובר על ממון עניים ולא ממונו של האדם.

הדברים זוקקים ביאור – מדוע ממונו של האדם משועבד לעניים? ברובד הפשט חיוב הנתינה של הצדקה יוצר חוב וכמו שבכל חוב יש שעבוד של הנכסים לפרעונו הוא הדין גם כאן. אך ברובד עמוק יותר ניתן להציע שבצדקה ישנו שיעבוד גדול יותר.

רבינו בפרשת משפטים שואל: מדוע התורה נוקטת בלשון "אם כסף תלווה את עמי"? הרי המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים כ"ב) מבין כי מדובר על חיוב, ואם כן יש כאן מצב ודאי ולא מסופק. מדוע בכל זאת התורה נוקטת בלשון ספק? תשובתו של רבינו יכולה להסביר לנו עומק חדש בדברי הקצות:

"ואולי כי בא הכתוב להודיע ולהשיב גם כן לאשר ישאל השואל בראותו כי ירבה כבוד אדם בזהב לרוב ואוצרותיו מלאים הון עתק ללא צורך בו ויאמר אדם מה הנה אוצרות זהב לאדם ללא דבר למה לא הספיק ה' לתת לו מזונותיו הצריכין? …הן אמת כי מה שיחסר לאדם מכדי צורכו יש טעם בדבר ליסרו על עונו מה שאין כן אוצרות הון למה לאיש אין לו צורך בהם?

לזה הודיע הכתוב כי הסובב דבר הוא אותם שאינם ראוים לקבל חלקם לצד מעשיהם.

כי ה' בחסדו נותן שפע הצריך בריוח לכל איש ואיש די מחסורו והיה כי יחטא אדם ואינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מא-ל הכבוד החלק המגיעו לא יטלנו עליון אלא הרי הוא מתקבץ אל מקום אחר ותהיה פרנסת הלז עם אדם אחר הבא לו דרך שם פרנסתו ויתפרנס בפחיתות ובביזוי כאשר גזר הגוזר בצדק.

ויעשה ה' בדרך זה ל-ב' מדות טובות. ה-א' להשתלם אדם בעולם הזה פעלו הרע, וה-ב' כדי שיזכה הנותן באמצעות נתינת צדקה וחסד לרעהו. וזה הוא אומרו אם כסף תלוה את עמי פירוש אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלוה לעמי תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים שהוא העני עמך, ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו" (אור החיים כ"ב, כ"ד)

רבינו מחדש כאן תפיסה דתית משמעותית להבנת העושר והעוני. העשיר והעני בעצם מתפרנסים יחדיו. במקום שהקדוש ברוך הוא ייתן לכל איש את חלקו המגיע לו הוא, מחסיר מפרנסת העני כ'עונש' על חטאיו ומוסיף על פרנסת העשיר כדי לזכותו במצוות. מעיקרא אותו ממון של העני שהגיע אל העשיר נקבץ שם במקרה עד שהוא יגיע חזרה לייעדו.

אם תופסים כך את הדברים דין כפיה על הצדקה הוא פשוט וברור – הרי הכסף כלל אינו של העשיר אלא שייך לעני, ורק לעת עתה עושה את מנוחתו אצל העשיר. אם כן, ברור שניתן להוציא את הכסף ולהחזיר אותו למקומו.

אם אדם רוצה להיות נדיב לב ולשנות את אישיותו זו יכולה להיות עצה ראשונה – להבין שהממון מגיע ממנו יתברך, וממילא ממונו של האדם לא נועד אך ורק לסיפוק צרכיו האישיים אלא גם למטרות נוספות. כאשר האדם מבין שהממון אצלנו בפיקדון מ-ה', כשהוא מבין שהממון אינו ממש שלו אלא הוא 'צבוע' למטרות מסוימות, ממילא יהיה רצונו למלא את המטרה והייעוד של ממונו. נמצא, שהנתינה שמחה לו יותר משמירת הממון אצלו, שכן בכך הוא מביא את הממון אל ייעודו.

ה. גודל טוביות לבו

"וה-ב' הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו" (אור החיים שם)

לא סתם הנודב השני נקרא על שם הלב. רבינו מציין שטוב הלב הוא מה שמצליח להעלות את האדם מעבר להסתכלות הצרה על נכסיו, ולהגיע למדרגה גבוהה של התנדבות אפילו יותר מיכולתו. הממון הוא אכן דבר שגורם הנאה וטוב, אך הטוב וההנאה של הממון הוא חיצוני לאדם. האדם יכול לקנות אוכל טעים או בגדים יפים או דירה נאה, אך כל אלו אינם הופכים להיות חלק ממנו. טוב הלב, לעומת זאת, משנה את ליבו של האדם ותכונותיו – כל מעשה טוב של האדם הופך אותו במקצת להיות אדם טוב יותר.

אותו "נדיב לב" מוצא עצמו שמח בנתינה יותר מהקניין, שכן הנתינה היא בעצם קנין עולמי. השפעת הממון על האדם היא זמנית, אך הרושם שאותו מעשה של נתינה השאיר בליבו של האדם יישאר תמיד.

אם כן העצה השנייה שרמוזה בדברי רבינו היא להתמקד בלב. כאשר חיים בחיפוש אחר שמחת הלב והכסף הוא רק אמצעי למטרה זו – ממילא השמחה והאושר האמתי לא מגיעים מתוך כסף וזהב רב אלא דווקא מתוך ההליכה אחר רצון הלב, השמחה שבנתינה ומכך שהאדם הצליח להתעלות על יצריו.

ו. שני שלבים ברצון הלב

עד כאן דיברנו על "נדיב הלב" זה שליבו, אופיו ואישיותו משתנים. אך חשוב לחזור, לסיום, ולהזכיר את אותו הנודב במדרגה הפחותה – זה ש'רק' מצליח להתגבר על יצריו ולתרום למרות שאין זו נטיית ליבו הטבעית. חשוב לרבינו, בסיכום דבריו, להדגיש שאכן שני הנותנים טובים – גם אדם שלא הגיע למדרגת "נדיב לב" אל לו לזלזל בעצמו ועליו להסתכל על הטוב שיש גם בנדבתו: "וממוצא דבר אתה יודע כי לא היו בכל המתנדבים אלא ב' הדרגות ו-ב' לשבח שנדבו בלבם ולא עשו הדבר בחסרון רצון הלב אלא שאחד גדול מחברו" (אור החיים שם)

גם אדם במדרגה ה'נמוכה' יחסית של הנתינה עדיין נותן מתוך רצון הלב, אלא שאצלו רצון הלב הוא עוד זמני ומקרי. עם עוד ועוד רצון לב כזה של אותו רגע ואותה התעלות רוחנית רגעית, האדם הופך אט אט את אופיו לאופי של "נדיב לב". בסוף, גם הוא יכול להגיע ולהיות 'גברא' של גומל חסדים.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


[1] נציין שהוא מבחין בניהם בצורה הפוכה מאור החיים, אך ההבחנה בבסיסה זהה ורק הסיווג של הנתונים לחלקי הפסוק שונה.