"לעשות את השבת"
א. שבת קביעא וקיימא
בפרשת כי תשא חוזר הציווי על השבת יחד עם ענייני המקדש, אלא שבפרשיית השבת בפרשתנו מצאנו מושג ייחודי ומרתק. מלבד שמירת השבת ישראל מצווים גם על 'עשיית השבת': "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (ל"א, ט"ז)
ציווי זה מתמיה במיוחד לאחר שלומדים את דברי הגמרא בביצה. הגמרא באה להסביר מדוע ביום טוב אנו חותמים בברכת 'מקדש ישראל והזמנים' תוך הקדמת ישראל לעיצומו של יום, מה שאין כן ביום טוב שחל בשבת שם השבת קודמת לישראל בנוסח הברכה ('מקדש השבת וישראל והזמנים'): "תני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים. אמר ליה אטו שבת ישראל מקדשי ליה והא שבת מקדשא וקיימא אלא אימא מקדש השבת ישראל והזמנים" (ביצה יז.)[1]
בניגוד לימים טובים בהם ישראל קובעים את חלות היום על ידי קביעת החודשים, השבת קבועה ועומדת מששת ימי בראשית. אם כן, דווקא גבי ימים טובים היה שייך לומר שישראל הם העושים אותם – אך כיצד שייכת אמירה זו לגבי השבת הקבועה והעומדת?
רבינו בפירושו מציע דרכים רבות להבנת פסוק זה, כשכולם עטופים בניחוח שבתי הנוטע בקרבנו את חשיבותו ומרכזיותו של יום זה. בשיעור ניגע בארבעה מהפירושים וננסה ללמוד מהם על יוקרתה וחשיבותה של השבת הקדושה ותפקידנו המרכזי בעשייתה.
ב. זכירת השבת
"ואולי כי בא לצוות שישמרו לבל יבואו לידי מכשול טעות היום כדי לעשות את יום השבת לאמיתו, והוא אומרו ושמרו בני ישראל את השבת כדי לעשות את השבת הידוע שלא יבא לידי טעות…" (אור החיים ל"א, ט"ז)
בפירוש הראשון מציע רבינו לראות את הציווי המופיע כאן כמחייב לזכור מתי יום השבת. חיוב זה נמצא כבר בחז"ל, במכילתא דרשב"י. שם מובא פירושו של רבי יהודה על מצוות "זכור את יום השבת" שנאמרה בסיני: "זכור, רבי יהודה בן בתירה אומר מנין שכשאתה מונה הוי מונה אחד בשבת ושני בשבת שלישי בשבת רביעי בשבת חמישי בשבת וערב שבת תלמוד לומר זכור" (מכילתא דרשב"י כ', ח')
להבנת רבי יהודה, הביטוי המעשי של מצוות זכור הוא לא בשבת עצמה אלא דווקא בשאר ימות השבוע כהכנה לשבת. בעל ספר חרדים רואה את מניין הימים שאנו מונים היום כביטוי המעשי של מצווה זו: "כתב רמב"ן בפסוק זה נכללו שתי מצות א' קידוש בליל שבת שדרשו ז"ל מתיבת לקדשו שתזכרנו בפה ותקדשנו בתחילת כניסתו מלשון קידוש ב"ד שהיו מקדשין את החדש ואת היובל ואומרים מקודש מקודש, מצווה שנית והוא עיקרו של פסוק לזכור בכל ימי השבוע את יום השבת בכל ענייני האדם שיכול להזכירו, כדאי' במכילתא שהעמים קורין לכל אחד מימי השבוע שם בפני עצמו ליני"ש מארטי"ש מיירקילי"ש כמנהג העם שנתערבו בעמים אבל מצות א-להינו בפסוק זה לקרות אותם אחד בשבת שני בשבת שלישי בשבת רביעי בשבת חמישי בשבת ששי בשבת וכן כל כיוצא בזה יש לנו לקיים מצות זכירת שבת בכל יום" (ספר חרדים, מצוות עשה התלויות בפה)
ובכף החיים (קל"ב, כ"ו) מובא כי מצוות זכור היא היסוד והטעם לאמירת 'היום יום…' לפני שיר של יום בכל יום.
זכירת השבת בשאר השבוע נדרשת משני פנים שונים ששניהם מתמקדים ביסוד אחד. האבן עזרא מסביר שיש חשש שמא אדם ישכח את יום השבת ויבוא לעשות בו מלאכה: "וטעם זכור את יום השבת – שיזכור בכל יום חשבון ימי השבוע עד שלא ישכח איזה יום השביעי, שהוא חייב לקדשו. ופי' לקדשו – לעשות לו מעלה יתרה על כל הימים. שלא תעשה בו מלאכה, כטעם קדוש השם אותו" (אבן עזרא כ', ח')
אם אדם לא ימנה את ימי השבוע המכוונים לשבת, ייתכן שהוא יטעה ויום השבת ייעקר ממקומו, כך שהאדם יבוא לעשות מלאכה ביום השבת.
אך ישנו גם פן נוסף לצורך לזכור את יום השבת אותו מצאנו בספורנו: "זכור את יום השבת. היה תמיד זוכר את יום השבת בעסקיך בימי המעשה, כמו זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כ"ה, י"ז), שמור את חדש האביב (שם ט"ז, א'): לקדשו. וזה תעשה כדי שתוכל לקדשו. הזהיר שיסדר האדם עסקיו בימי המעשה, באופן שיוכל להסיח דעתו מהם ביום השבת" (ספורנו כ', ח')
לדידו זיכרון יום השבת לא נועד למנוע טעויות, אלא כדי שהאדם יוכל לתכנן את השבוע כולו. כך ביום השביעי האדם אכן ינוח מעסקיו.
בפירוש זה רבינו מתייחס לעשיית השבת כהכנה המציאותית, בשביל שבפועל אדם לא ישכח את יום השבת ואף יוכל לנוח בו. בצורה זו ניתן הכח בידי בני האדם לקיים את הציווי שנתן להם ריבונו של עולם על הצד הטוב ביותר.
ג. הכמיהה לשבת
בפירוש הבא רבינו עולה מדרגה – כבר לא התכוננות גשמית בלבד לקראת השבת: "עוד ירצה על דרך אומרו (בראשית ל"ז, י"א) ואביו שמר את הדבר פירוש ממתין ומצפה מתי יבא, והכונה בזה לצוות שלא יהיה השבת כדבר טורח לצד מניעת מלאכת הרצון ומצוא החפץ אלא צריכין לשמוח בו בשלימות הרצון וחפץ בדבר ותמיד יהיה ממתין ומצפה מתי יבא, ואומרו לעשות את השבת לשלול הכוונה כחפץ מצות השבת למרגוע הגוף ולעונג אשר יתענג אלא לצד עשית מצות השבת ולא לתכלית המורגשות" (אור החיים ל"א, ט"ז)
רבינו מתייחס, ראשית, לתחילתו של הפסוק: "ושמרו בני ישראל". במובן הפשוט השמירה כאן מתייחסת להימנעות מעשיית מלאכה, אך רבינו מפרשה בלשון 'ציפייה' – כמו שמצאנו אצל יעקב אבינו כאשר הוא ציפה שחלומות יוסף התגשמו.
הציפייה לשבת אינה מובנת מאליה, שכן זה יום בו האדם לא יכול לפעול את פעולותיו, לעשות את מלאכתו ולהוסיף לעושרו. לכן, עלול האדם לסלוד מיום זה ורק לחכות לצאתו. התורה מצווה אותנו להתרגש לקראת השבת ולחכות לה.
אולם, התורה לא מסתפקת בכך. הציפייה לשבת עשויה לנבוע מהיות השבת יום חופש, יום שביתה ומנוחה בו האדם עסוק בעונג ושמחה. ציפייה זו אמנם טובה יותר מחוסר ציפייה כלל, אך נראה שהיא אינה התכלית להבנת רבינו. לדבריו, התורה ממשיכה ומדייקת לנו את תוכנה ומהותה של הציפייה כך שזו תהיה מכוונת: 'לעשות את השבת'. דהיינו, ציפייה לקיום מצוות השבת ולא לעונג ולמרגוע שבה.
בשביל לעמוד היטב על דברי רבינו צריך לשאול: הרי זו מצוות השבת לשבות ממלאכה! אם אין הכוונה לציפייה הזו, אז למה מכוונת אותה הציפייה?
אם אני מבין נכון את דברי רבינו, נראה שמי שתופס את השבת כיום עונג שנועד אך רק למענו מפספס את הנקודה המרכזית של השבת. אמנם תכליתה של השבת היא המנוחה, אך לא בשביל שהאדם יוכל לקבל 'פסק זמן' מעמלו, אלא מסיבה אחרת. הפסוקים הקודמים בפרשתנו מעלים את המתח האם השבת נועדה לאדם או ל-ה': "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם… וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַ-ה'" (ל"א, י"ד-ט"ו)
בניסיוננו להבין כלפי מי מכוונת השבת, נשוב למקורה ולהתחלת קדושתה. בפרשת בראשית, עוד לפני שהאדם מצווה על שביתה בשבת, אנחנו לומדים על הקדושה שיש ביום זה: "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב', ג')
העובדה שקדושת השבת כבר קביעא וקיימא עוד לפני היות אדם על הארץ, מביאה להכרה כי ציווי שביתת האדם בשבת הוא תולדה של היות היום קדוש ל-ה'. הדברים רמוזים גם בפסוק הפותח את פסוקי השבת בפרשתנו: "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ל"א, י"ג)
השבת נועדה להיות אות בין בני ישראל לקדוש ברוך הוא. המטרה היא שבני ישראל ידעו כי ה' הוא המקדש אותם. כך מסביר הרש"ר הירש[2] את חובת השביתה בשבת: "עתה בא הדיבור הרביעי – זכור – ומחזיר אותנו אל העבר הרחוק, אל אותה שעה ש-ה' הקים אות זכרון לבריאת העולם – מיד לאחר שהציב ומינה את האדם לנציגו ולבא – כוחו, "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב', ט"ו). השבת היא מצבת הזכרון שהוקמה לשמירת ההכרה הזאת, וכאשר הסירה האנושות מליבה את משמעות הזכרון הזה, התדרדרה מטה מטה במהלך התפתחותה ההיסטורית, ואז נבחר עם ישראל לבשר לעולם את דבר ה' ולהוביל את האנושות בדרך חזרה העולה למרום" (רש"ר הירש כ', ח')
שבת ניתנה בלשון 'זכור', כי מטרתה להזכיר לאדם שיש בורא ומנהיג לעולם. על כן השביתה ממלאכה לא נועדה בשביל האדם אלא להיפך – בשביל שהוא יבין את קטנותו ומקומו ביחס לבורא. ממילא אדם ששובת בשביל מנוחתו פועל פעולה הפוכה לחלוטין. במקום להבין כי הוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא בעולם ומכך לשאוף למילוי תפקידו ותכליתו בימי החול, הוא רואה בעצמו את התכלית.
הציפייה לקיום מצוות השבת צריכה להיות ציפייה להכרה ולאמונה העמוקה בבורא עולם שניתן לשאוב מן השבת, ולא רק לכוחות הגוף שניתן להפיק מהמנוחה בה.
בפירוש זה, אם כן, רבינו מלמד אותנו על תוכנה הרעיוני והרוחני של השבת בו, כמובן, כח ההשפעה והעשייה של האדם גדול ומשמעותי.
ד. מוסיפים מהחול על הקודש
"עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (יומא פא:) שצריך להוסיף מחול על הקודש ולא לימנע ממלאכה אחר שיגיע ויתנוצץ יום השבת, אלא צריך להכין עצמו בקדושת שבת ויצא כחתן לקראת כלה ויהיה יושב ומשמר עד שיגיע השבת לעשותו פירוש לקיים מעשים הצריכין בו.
עוד ירצה באומרו לעשות את השבת כי מה שמוסיף מחול על הקדש יסכים ה' לקרותו שבת ונמצא זה האיש עושה שבת ממש כי שעות מיום ו' וגם שעות מיום א' שהם חול בני ישראל עושים אותם שבת" (אור החיים ל"א, ט"ז)
בפירוש השלישי רבינו כבר מפרש את המושג 'עשיה' כפשוטו. יש בכח אדם מישראל להחיל ממש את קדושת השבת! כיצד? בדין תוספת שבת.
הגמרא בכמה מקומות (יומא פא: ועיי"ש) לומדת שניתן (ואולי אף יש חובה) להוסיף מן החול על הקודש. דהיינו, להתחיל את הנהגות השבת ואיסור המלאכה מוקדם יותר משקיעת החמה, הזמן בו נכנס יום השבת מכח גרמי השמיים והטבע. על אופיה של תוספת זו נחלקו הראשונים וביטוי למחלוקתם ניתן למצוא בשאלה הלכתית שמעלה בעל 'תרומת הדשן' בתשובותיו בסימן רמח[3]. בסימן זה דן ר' ישראל איסרלן באישה שעשתה הפסק טהרה לאחר שהקהל התפללו ערבית ובמקרה דומה עם אדם שאבל. השאלה היסודית היא: האם נשתנה היום או שמא לא? שאלה עמוקה בהבנת תוספת שבת יש כאן – האם בתוספת שבת ממש התחיל יום השבת, או שמא רק האדם התחיל לנהוג את שביתת המלאכה, אך ריבונו של עולם הוא היחיד שיכול להתחיל יום חדש בשקיעת החמה?
רבינו כאן מבין שישראל ממש יוצרים את השבת, עמדה שיש לה כמה וכמה השלכות. אחת מהן מובאת בתוספות בפסחים (צט:), שם הם מביאים בשם ר"י מקורביל שניתן לצאת ידי חובת סעודות שבת בתוספת שבת. סעודות שבת נלמדות בגמרא (שבת קיט.) מהמילה 'היום' המופיעה לגבי המן, ומשמע בפשטות שהם דין בעיצומו של יום – אלא שר"י מקורביל מבין שהוא מתחיל כבר מבעוד יום על ידי קידוש ישראל את השבת.
בפירוש זה העשייה של השבת כבר אינה רק ברמת ההתכוננות הנפשית של האדם – אלא ישנה עשייה ממשית של היום, כמו שמצאנו ביום טוב בו ישראל קובעים את הזמנים, אלא שבשבת יכולות התמרון והקביעה של ישראל מצומצמות יותר.
ה. השלמת השבת
בפירוש הרביעי רבינו עולה מדרגה ומסביר כיצד ללא ישראל השבת אינה שלמה: "עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה י"א) אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא לכלם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג. אמר לה הרי ישראל וכו' ע"כ, הנה כי השבת חסר פרט א' מפרטי השלימות ותיקונו הוא על ידי שישמרוהו ישראל, והוא אומרו ושמרו בני ישראל את השבת, מה טעם לעשות את השבת לשון תיקון שבזה יתוקן מעשהו של שבת ונמצא לו בן זוג" (אור החיים ל"א, ט"ז)
כבר ציינו לעיל כי פרשיית השבת מסתיימת אצלנו בקביעה שהשבת הינה אות בין ישראל לבין ה' – אות הבא לידי ביטוי בהצמדה של פרשיית השבת למקדש, אך גם בפירוש זה של רבינו. אם אכן יש כאן ברית בין ישראל לקדוש ברוך הוא, אזי לברית צריך שני צדדים. העובדה ש-ה' קבע את השבת עדיין אינה משלימה את הברית כל עוד ישראל לא שומרים את השבת.
מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל נהג לומר דברים דומים לפירוש הזה של רבינו בעקבות המילים הקשות מעט בנוסח תפילת מוסף: "עם מקדשי שביעי". הרי, כאמור לעיל, לא ישראל הם המקדשים את השבת! אלא הסביר מו"ר שישראל מוסיפים לקדושת השבת[4] על ידי שמירתם אותה וממילא השבת קדושה יותר.
ההשוואה בין ישראל והשבת לבני זוג מייצגת את הקשר שהשבת מסמלת בין ישראל לאביהם שבשמיים (שגם הם נמשלו לאיש ואישה). הקשר בין איש לאישה, בעצם הגדרתו, חייב לכלול שני צדדים ורק כך הקשר יהיה שלם.
על פי זה, שמירת ישראל את השבת בעצם משלימה את השבת. ה' נח ביום השביעי בידיעה שמעתה והלאה בכל יום שביעי ישראל יזכרו מחדש בבריאת העולם ובעובדה שהקדוש ברוך הוא נוכח גם כאשר העולם כבר ברוא ועומד. על כן, ללא שמירת השבת אמנם יש כאן יום קדוש, אך התוכן שלו מתרוקן.
ממילא לפירוש זה ה'עשיה' של השבת אינה רק בחלק מצומצם מן הזמן, אלא כל אופייה ומהותה של השבת משתנה בעקבות שמירתה.
סיום
ראינו כיצד רבינו מסביר בארבעה פירושים, ארבע צורות שונות של הדרך "לעשות" את השבתות שלנו. ראינו שאנחנו יכולים להפוך את השבת ליום פנוי יותר, שמגיעים אליו עם מוכנות והתכווננות הן פיזית והן רוחנית. בנוסף, עסקנו בשאלה כיצד אנחנו יכולים להוסיף ממש שעות נוספות של שבת בלוח השנה שלנו וכיצד שמירת השבת שלנו בעצם מעצבת בצורה שונה את השבת כולה.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] וראו גם בגמרא בפסחים (קיז:) שעומדת על הבדל זה.
[2] דברים דומים מביא המשך חכמה, כ', ח'.
[3] וראו רמ"א יורה דעה קצ"ו, א'.
[4] ראו בפירוש הרמב"ן על מצוות זכור כ', ח'.