ועתה לכה ואשלחך

הדפסה

פתיחה

אנחנו נמצאים בפתחו של ספר שמות, והשבוע נקרא בפרשת שמות על תחילת דרכו של משה רבנו. משה רבנו מקבל מהקב"ה הוראה ישירה לצאת למשימה היסטורית שתהדהד לדורות – עד היום אנו אומרים בכל בוקר בתפילה את שירת הים, שמעידה: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד, לא).

מה עבר על משה עד שהוכשר להיות המנהיג של ישראל? מה הייתה מסכת החיים שעברה עליו?

הבריחה והזעקה

בפרשת שמות, כשהמסך עולה על דמותו של משה רבנו, אנו פוגשים באדם פעלתן ונמרץ. משה יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם. יש לו רגישות לסבל, והוא מרגיש את הצורך לפעול ולהציל את ישראל. את ה'משימתיות' הזאת אפשר לדמות לעולמו הפנימי של נער צעיר ואידיאליסט בבני־עקיבא, שנמצא בשנות התיכון שלו. משה מרגיש במלוא ישותו את הקריאה ללכת ולפעול – לכן הוא מכה את האיש המצרי שהיכה "אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב', יא): משה רואה עוול, ופועל לתקנו מיד.

אלא שגישה זו לא התמידה לאורך זמן. למחרת, כאשר הוא מבקש להרגיע את המריבה בין אותם "שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" (שמות ב', יג), הוא נענה בתגובה צוננת: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ" (שמות ב', יד). המפגש עם רוחם השבורה של בני ישראל, ועם המלחמות הפנימיות, גורם לו לייאוש, שאליו מתווסף גם חשש לחייו בעקבות ההלשנה על הריגת המצרי.

לאור זאת, משה מחליט 'לנתק מגע': "וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן" (שמות ב', טו). פשוטו של מקרא הוא שמשה ברח בעקבות החשש לחייו מצד פרעה; אבל עיון בפסוק מגלה סיבה נוספת. אילו משה היה בורח רק בגלל החשש לחייו, הוא היה מבקש לגלות באופן זמני; הוא היה ממשיך 'לחיות על המזוודות' עד ליום שבו יוכל לשוב מצרימה. אבל משה לא 'ישב על המזוודות', אלא "ישב בארץ מדין" כלשון הפסוק, וזאת במשך כמה עשרות שנים. בניגוד ליעקב שבא 'לגור' במצרים ולא להשתקע, משה בא למדין על דעת זה שישתקע בה. ואכן, משה פועל בהתאם, ובמהרה נושא את ציפורה בתו של יתרו.

מה הניע את משה להחליט להשתקע במדין ולותר על השיבה למצרים? כאן נכנס לתמונה אותו ייאוש עמוק בעקבות המפגש עם המציאות המרה: משה רבנו הבין שלא רק השעבוד קשה, אלא גם המחלוקות בתוך בני ישראל; ובעקבות תובנה עגומה זו, הוא מחליט לפרוש ממעורבות בענייניו של עם ישראל. בעצם, הוא מחליט לפרוש מההיסטוריה.

שותף מתאים במיוחד למהלך זה, הוא יתרו חותן משה. על דמותו של יתרו, אנו למדים היטב מן המדרש הבא, המתאר את יחסם של שלושת יועצי פרעה אל הגזרה להרוג את כל התינוקות העבריים: "א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי, שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב, ויתרו, בלעם שיעץ – נהרג, איוב ששתק – נידון ביסורין, יתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית, שנאמר: ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הַקִנִים הבאים מחמת אבי בית רכב, וכתיב: 'ובני קיני חתן משה' וגו'". (סוטה יא.)

במדרש מצטיירת דמותו של יתרו כדמות ערכית מן המעלה הראשונה: בעוד איוב שפועל באנוכיות ו'יושב על הגדר' ושותק, ובעוד בלעם שמסתמן כאנטישמי קלאסי השותף לעצה, יתרו בהחלט מכיר ברוע הגזרה ומתנגד לה. אלא שבפועל, התנגדותו האקטיבית של יתרו איננה נמשכת זמן רב: אמנם אכפת לו והוא חש את הכאב, אבל בעיניו הפור נפל ונגזרה הגזרה, וממילא אין טעם להמשיך להילחם; הגזרה אכן מרושעת ואכזרית, ולכן אי אפשר לשתף עימה פעולה, ולכן מחליט יתרו לברוח ממצרים; יתרו מחליט 'לפרוש מהמשחק'.

כך אם כן, עשה משה בעקבות יתרו. כמוהו, גם משה לא ויתר על חוש הצדק שלו. כשהוא מגיע למדין, הוא רואה את התנכלות הרועים לבנות יתרו: הרועים משתמשים בכוחם הפיזי על מנת לדכא נערות קטנות ומסכנות שבאו למלא מים, ומציגים עולם שבו החזק שורד. בתגובה, משה קם מיד ומושיע את בנות יתרו. הוא בהחלט לא ויתר על השאיפה לצדק, לא רק כהצהרה אלא גם במעשים בפועל.

אבל כל זה נשאר ברמה הקהילתית, ברמה המקומית־נקודתית. לא ברמה הלאומית, של עם ישראל כולו. משה דואג שסביבתו תהיה צודקת – אבל מתייאש מהאנושות. הוא פורש למדבר.

בשלב הזה, אנחנו חוזרים לשמוע את סבלותיהם של בני ישראל: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים". (שמות ב', כג-כה)

בזמן שמשה הולך למדין, מתחתן ומצטרף ליתרו, בינתיים עברו במצרים 'ימים רבים', רבים מאוד. ימים רבים של סבל המשיכו לעבור על בני ישראל, אחיו, מי שבזמנו הוא יצא לראות בסבלותם. והמצב הידרדר בינתיים: בני ישראל כבר אינם מתפללים לקב"ה אלא זועקים, ולא תפילתם עולה אל הקב"ה אלא שוועתם בלבד – הרב סולוביצ'יק הסביר שהם כבר לא יכלו לדבר, רק לצעוק. הם צעקו מכובד העבודה, כי זה כל מה שהם יכלו לעשות.

לאותה זעקה גדולה נמצא מענה: הקב"ה זוכר את בריתו, ויודע את שאירע לעמו. אבל איפה משה רבנו? הוא ממשיך להיות רועה צאן במדין, כפי שמתואר בפסוק הבא: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן" (שמות ג', א). במדין אין כל חדש, והשגרה ממשיכה כרגיל.

המעמד בסנה

כמובן, השגרה במדין איננה סתמית: משה מבקש קרבת א-להים, הוא מחפש חיים רוחניים, חיים של דבקות. הוא מבקש להבין את העולם, להבין את המטאפיזיקה של העולם, כפי שרואים בסנה: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה". (שמות ג', ב-ג)

במשך מאות שנים המשיכו בני האדם לחפש את הא-להים בטבע, וכך עשה גם משה. הוא נמצא במדבר, ורוצה לפגוש שם את הא-להים: במדבר הוא מנותק מהעולם האנושי המושחת, מעולם של דיכוי, מעולם של רצח עם, ואפילו מעולם של רועים שמרביצים לנערות תמימות. מי שנמצאים בטבע הם אתה, הטבע והבורא. מכיוון שמשה מבקש קרבת א-להים בטבע, הוא סר לראות את המראה המופלא של הסנה הבוער שאיננו אוכל. אם כן, משה רגיש מאוד מבחינה דתית – אבל הוא פורש מהחברה האנושית. תחושה מקבילה לזעקתו של ירמיהו: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם – כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים" (ירמיהו ט', א).

מיד לאחר שסר לראות את הסנה, זוכה משה רבנו להתגלותו של הקב"ה, ובה מסר ברור:
"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים.
וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". (שמות ג', ד-י)

הקב"ה מבהיר למשה שעליו לחזור ממדין: משה הוא חלק מעם, חלק מזהות לאומית ומשפחתית. לכן הקב"ה מתגלה אליו כא-להי אבותיו: כדי להבהיר שהוא מחויב למשפחתו ולעמו. בתגובה, משה ירא, ומסתיר את פניו. וכאן המסר הא-להי נשנה במילים "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם". הקב"ה מבהיר כאן, שלמרות שהוא מלך מלכי המלכים, קדוש ונשגב, טרנסצנדנטי – ועם כל זאת, הוא שומע את מכאוביו של העם. הקב"ה כביכול עוזב את השמיים ושמי השמיים, עוזב את כיסא הכבוד, עוזב את עולם המלאכים, השכלים הנבדלים – ויורד לעולם האנושי והמלוכלך, לעולם השחיתות, לעולם הרוע והרשע. הקב"ה כביכול יורד מהעולם העליון לעולמנו הנפסד. למה? כי יש לו עם להציל.

כך אומר לו הקב"ה למשה: אם מלך מלכי המלכים ככה, בשר ודם על אחת כמה וכמה. משה לא יוסיף עוד לשבת במדין, ולא ימשיך לרעות את הצאן במדבר – כשבאותו הזמן כאבם של אחיו עולה עד השמיים. במילים אחרות, את 'התינוק הבוכה' לא חידש בעל התניא אלא כבר הקב"ה הסביר זאת למשה: כשיש זעקה צריך לפעול.

אחרי ההבהרה אודות היחס הראוי לסבלם של בני ישראל, אומר הקב"ה למשה שהוא יישלח להושיע את בני ישראל ממצרים. כביכול, הקב"ה 'ירד להציל' את בני ישראל – ואיתו ירד גם משה.

בעצם, אין כאן רק אמירה אודות החובה להציל עשוק מיד עושקו, אלא גם אמירה עמוקה על עבודת ה' ומהי קרבת א-להים. משה בא אל המדבר על מנת לחפש את הקב"ה בטבע. משה בא לבד, 'סולו': אבל ככה לא מגיעים אל הקב"ה. הקב"ה מבהיר למשה, שאם הוא באמת רוצה לפגשו, הוא אכן יפגוש בו – אבל רק בהמשך, כשיוביל אל המדבר את בני ישראל.

המדבר הוא בהחלט המקום הנכון לפגוש את הקב"ה, ואפילו הר הא-להים חורב הוא הוא מקום ההתגלות הראוי: אבל אם משה רוצה לפגוש בקב"ה, הוא לא יכול לעשות זאת לבד, אלא רק אם יבוא יחד עם כל עם ישראל שיצא ממצרים. להר חורב לא אמורים לבוא לבד. כדי להגיע להר חורב צריך להיות אדם שמוכן לקחת אחריות ולהנהיג, ולא מי שמחפש מענה לשאיפותיו האישיות.

אם כן, הקב"ה מטיל על משה שליחות להציל את עם ישראל. להציל את התינוקות, להציל את האנשים. משה בוודאי אדם גדול, ובעל אישיות רוחנית מפותחת. אך לא די בזה: התגובה "הִנֵּנִי" איננה מסתפקת בהאזנה לדבר ה' בלבד, אלא בהיענות אליו. כדי שמשה יאמר "הִנֵּנִי" באמת, הוא צריך לעמוד לשרת – ואכן הוא מקבל מיד הוראות פעולה: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג', י).

"מי אנכי?"

למשה אמנם נאמר שיוציא את בני ישראל ממצרים, אך הוא איננו מקבל זאת מיד. הוא מתווכח. מדוע חשוב הוויכוח? כדי שאל ההכרה בחובה לצאת ולהציל את בני ישראל, יגיע משה מבפנים.

ובכן, משה מתווכח עם הקב"ה וטוען שהוא לא יכול ללכת: זה לא מתאים לו; הוא לא האיש המתאים לעסוק בזה; יש אנשים אחרים. יש כאן כל מיני 'רציונאליזציות' שמסבירות למה משה איננו מתאים להציל את עם ישראל, למרות שהוא מודה שבהחלט חשוב מאוד שמישהו יעשה את זה – אלא שלדבריו הוא לא האיש הנכון. זה צריך להיות מישהו אחר. "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה?" (שמות ג', יא) אומר משה: מי אני? אני יהודי פשוט, אני לא במדרגה הזו. יש פוליטיקאים, יש אנשים עם כושר מנהיגות, אני סתם אדם פשוט. "וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?" (שם) 'זה גדול עליי' אומר משה; 'תמצא מישהו אחר'. הטענה אולי נכונה – אבל זה רק תירוץ.

יש תירוצים טובים, ופעמים שהתירוץ נכון; אבל בסופו של דבר, תירוץ הוא עדיין בגדר תירוץ. וכך לכל שאלה של משה, יש תשובה: משה שואל "מִי אָנֹכִי?" – ומיד עונה לו הקב"ה: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שמות ג', יב), ו"אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ" (שם). לאחר מכן, צצה בעיה חדשה – "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?" (שמות ג', יג): 'בשם מי אני בא? מה המסר החדש? מה אגיד להם?' – ושוב, עונה לו הקב"ה: 'אל תדאג', המסר הוא "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג', יד). 'אני מתגלה אליך בשם "אֶהְיֶה" ולא בשם הוי"ה'. א-להים ילווה אותך בכל מציאות שתפגוש. 'אם כן', אומר הקב"ה למשה – 'אין מסר? יש לך מסר; יש לך גיבוי ותמיכה. ומה עכשיו?'.

למרות התשובות, משה מוסיף להתווכח, ומוצא בעיה חדשה – "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שמות ד', א): 'העם לא ישמע, העם לא יקשיב; למה לי להתעסק איתם? זה אבוד!'. בימינו היינו אומרים כך: 'בשביל מה ללכת לחינוך, בשביל מה ללכת ללמד – בכל אופן התלמידים לא יקשיבו; אני לא מספיק טוב להתעסק בזה, אין לי כריזמה מתאימה – והם לא ישמעו לי'.

בתגובה, מצייד הקב"ה את משה באותות, שבאמצעותם יוכיח לעם שנשלח על ידי הקב"ה. ובכל זאת, ממשיך משה ומקשה: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד', י). 'אולי יש פוטנציאל שהעם יקשיב', ובימינו היינו אומרים – 'הנוער באמת נפלא'. 'אבל', מוסיף משה, 'למרות הכל, אני לא האדם המתאים להיות מורה מנהיג ומדריך לעם הזה, כי יש לי בעיה אישית: מישהו אחר יכול להצליח במשימה הזאת – אבל לא אני'.

כאן עונה לו הקב"ה בתשובה חריפה. 'מספיק עם התירוצים – הגיע הזמן לפעול': "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'. וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (שמות ד', יא-יב).

ועם כל זאת, משה עדיין לא מוותר: "וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד', יג). 'כבר אין לי הסברים, אין לי יותר תירוצים – אבל בטוח יש לך שליחים אחרים, יש אידיאליסטים שיעשו את זה. יהיה מי שיעשה את המשימה. אבל אני – אני לא מתאים'.

מדוע משה רבנו ממשיך להתווכח? הרמב"ן מסביר זאת כך: "והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה' שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך". (רמב"ן שמות ד', יג)

לכאורה, משה מקבל מינוי מהקב"ה. אין מינוי טוב מזה. בטח שהוא ירצה את זה – מי לא ירצה תפקיד כזה? ובכל זאת הוא מסרב. הרמב"ן מסביר שהוא בורח מהשליחות הודות לענוותו הרבה. כל מה שנדמה לנו כתירוצים, הוא אמר ברצינות ובכנות: משה רבנו באמת חש ומרגיש ככה. זו ענווה מרשימה מאוד. מספיק להסתכל סביבנו ולראות כמה אנשים רוצים הנהגה, שררה וכוח. ולעומתם, משה רבנו עניו מכל אדם ובורח מן השררה.

עת להנהיג

ומהי תגובתו של הקב"ה? "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה" (שמות ד', יד). 'אין מקום לענווה זו. לכל זמן ועת: עת להיות עניו, ועת שיגבה ליבך בדרכי ה'. עת לענווה ועת לעזות. כשאנשים שקועים בשעבוד מצרים, צורחים, נאנקים ומשוועים – זה לא הזמן לענווה. עכשיו הזמן ליטול על עצמך את המשימה. לקחת על עצמך את המשימה וללכת להנהיג את ישראל'.

לבסוף משה רבנו יוצא אל השליחות: הוא חוזר למצרים, מדבר עִם העם ופונה לפרעה.

בפרשת שמות, קיים פיצול מוחלט בין מנהגי ההפטרה האשכנזי והספרדי. המנהג האשכנזי להפטיר ב"הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב" (ישעיהו כ"ז, ו), ואילו הספרדים בתחילת ספר ירמיהו.[1] שתי ההפטרות מביעות שתי פרספקטיבות שונות על מוקד הפרשה: האשכנזים מתמקדים בשעבוד ובסבל בעוד הספרדים מתמקדים באתגר המנהיגות, האתגר שעומד לפתחו של משה רבנו.

ההפטרה בירמיהו, שעוסקת באתגרי המנהיגות, טומנת בחובה לימוד גדול עבורנו. אמנם ההפטרה פותחת בכך שירמיהו נבחר עוד בטרם נוצר בבטן (ירמיהו א', ה), אך האמירה העקרונית על אתגר המנהיגות איננה נכונה למשה ולירמיהו בלבד: הבחירה לקרוא את ההפטרה בציבור, משמעה שההפטרה הזו פונה לכל אחד מאיתנו, בכל שנה ושנה. בעצם, הן הפרשה הן ההפטרה אינן מספרות על נביא אחד שהיה צריך לשכנע אותו שייענה למשימה, אלא מדברות אל כל אחד ואחד מאיתנו: לכל מי שיושב פה היום; לכל מי שיושב בחדר הזה ובחדרים דומים, בישיבה הזו ובישיבות אחרות, ובכלל לכל מי ששומע אותן. הן קוראות לאדם ואומרות לו: 'אתה רציני, אתה רוצה להתפתח מבחינה תורנית, אתה רוצה לגדול בתורה ולפגוש את הקב"ה. כל זה מצוין – אבל לא לבד'.

'את הקב"ה לא תפגוש עם הצאן במדבר, אלא "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג', יב). בבית המדרש אתה לומד ומתפתח. אתה גדל בתורה ובמידות. אתה מעמיק את עולמך המחשבתי. אתה גדל. אבל אבוי אם תשאיר זאת רק לעצמך: אתה צריך לבנות עולם רוחני שנותן, שמחזיר לציבור. כזה ששומע את התינוקות הבוכים, כזה ששומע את הזעקה אל מול מצרים של ימינו'. וכיום יש הרבה סוגים של מצרים: מצרים איננה חייבת להיות שעבוד פיזי דווקא, אלא גם שממה רוחנית. מצרים יכולה להיות גם נסיבות סוציו-אקונומיות קשות. היא יכולה להיות גם בערות ובורות.

ובכן, יש הרבה גָלויות והרבה אחים שצריכים עזרה שיוציאו אותם ממצרים שלהם. כל אחד ממצרים שלו. וכמובן, לא רק בחו"ל, אלא גם בארץ: יש מצרים ברחוב הראשי בתל אביב ובחיפה, ויש מצרים גם בירושלים. אנשים צריכים שיוציאו אותם ממצרים כדי לעבוד את הא-להים על ההר הזה. אסור לדאוג רק לעצמך; חובה לדאוג לעם ישראל. הקב"ה יורד מכיסא הכבוד – "כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו" (שמות ג', ז); מכאוביו הדתיים, הרוחניים. בל נשכח שהתינוק הבוכה אינו חידוש של הרב עמיטל ואילו לא של האדמו"ר הזקן – את המסר הזה אומר הקב"ה בכבודו ובעצמו בתחילת ספר שמות, והוא מפנה אצבע ישירה לכל אחד. ורק ככה, מתוך אותה דאגה לזולת, אפשר להתקדם באמת בעבודת ה'.

"הנני"

פרשת שמות באה ואומרת לכל אחד מאיתנו "לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ" (שמות ג', י). אדם צריך להבין שהוא נמצא כאן, או בכל בית מדרש אחר, לא על מנת להוביל את הצאן במדבר ולהיטיב לעצמו, אלא בשביל להיטיב לעם ישראל. ושוב, יש הרבה 'פרעה' והרבה 'מצרים', וכנגדם הרבה שלוחים למקום: יש הרבה דרכים להקדיש את עצמך לאחרים בהרבה מקצועות. כל אדם בכל מקצוע צריך לחפש את היכולת שלו לתרום. במשפחה, בקהילה, בבית הכנסת, בחברה הכללית ובמקום העבודה שלו.

מימוש "לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ" נכון אם כן, במיוחד בעת בחירת מקצוע או קריירה. אז, מצופה שהשיקול לא יהיה כלכלי בלבד (שכמובן נדרש, כדי שהעבודה תהיה בגדר פרנסה), ולא יתמצה בפוטנציאל ההתפתחות האישית, אלא ישקול גם היכולת להשפיע ולהיטיב. לא איפה אוכל לרעות את הצאן במדבר, אלא איך אוכל לסייע לכך ש"בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג', יב). איך אני יוצר עולם של תורה, קדושה וחסד. אלו השיקולים שיש לשקול בבחירת המקצוע.

מדובר בדרישה כבדה, שדורשת גם כנות רבה: האדם צריך לשאול את עצמו ולענות ביושר: האם בחנתי את עצמי עד הסוף, ודווקא שם אני אוכל לתרום בצורה מיטבית – או שאני מעוניין בכיוון מסוים בגלל הנוחות האישית?

נדרשת גם עזות מסוימת. אל לו לאדם לחשוב "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה?" (שמות ג', יא): 'כמה אני יכול לחנך? האם אני יכול להגיד שהתורה שלי זה מה שהקב"ה רוצה?'. אדם עלול גם לחשוב שאם יפנה לעולם החינוך לא יקשיבו לו, או שהם יקשיבו לו, אך הוא עצמו איננו מסוגל לעמוד בכך. רבותי, יש הרבה תירוצים – ומשה רבינו אומר את כולם, כשמעל כולם נמצאת הענווה. ועם כל זאת, הקב"ה איננו מקבל את דבריו, אלא שולח אותו לגאול את ישראל.

מה אנחנו יכולים לעשות כנגד כל התירוצים? כמו שחז"ל אומרים – "בשני יצריך" (משנה ברכות ט', ה). אדם יכול לעבוד את הקב"ה ביצר הטוב וביצר הרע. גם המצב ההפוך אפשרי חלילה: יצר הטוב עלול לגרום לאדם שלא לעבוד. מרוב ענווה, אני עלול לחשוב שאין לי מספיק שכל, שאין לי מספיק להט כמו של הרב שלי, או שאני אלמד פחות טוב ממנו. אפשר להביא תירוצים רבים – ועלינו לדעת לזהות אותם, ולהימנע מהם. לשם כך, עלינו לגייס את שני יצרינו.

ושוב, אדם חייב להסתכל כל יום בראי ולשאול את עצמו – האם בחרתי בדרך הזאת כי פה אני יכול לתרום את המקסימום, או שזה "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד', יג)? גם אם כל ההסברים – לעצמי, לאשתי או לרב שלי – נובעים מענווה, גם אם זה מתוך כל התירוצים שבעולם, התגובה לתירוץ היא "וַיִּחַר אַף ה'" (שמות ד', יד).. אם בסופו של דבר המשימה איננה נעשית, אין מחנכים, אין מנהיגים ואין רבנים – לא יעזור שום תירוץ שבעולם.

כך מגיעים להר הא-להים, להר חורב. מי שרוצה לטפס במעלה ההר איננו עושה זאת לבד, אלא מתוך חיים של נתינה ותרומה. בסופו של דבר הוא גם גדל, ומתוך כך מתחבר לשרשרת הדורות. כך, דמות שהוזכרה בבית המדרש הזה יותר מפעם, היא אסתר המלכה. בתחילה נאמר על אסתר ש"אֵין לָהּ אָב וָאֵם" (אסתר ב', ז). אך אחרי שהיא נענית לקריאתו של מרדכי, מצווה עליו לכנוס את כל היהודים ומושיעה את ישראל – אז כבר נאמר "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל" (אסתר ט', כט): פתאום אנחנו רואים שיש לה אבא ואמא. כשהיא באה לכתוב מתוך העוצמות של האחריות והמנהיגות שלה, פתאום היא "בַת אֲבִיחַיִל". יש לה מסורת. יש לה בית אב.

במצב שכזה, כשהאדם נענה לזעקת בני ישראל – אזי הוא מתחבר בחזרה לנקודות היסודיות ביותר באישיותו, ובפרט עם הזיקה אל כלל הדורות. אדם שאומר "הִנֵּנִי" נענה לצו זה, וכך ממשיך חוליה נוספת בשרשרת הדורות. בית המדרש הזה נוסד על אתוס התינוק הבוכה. אתוס שמלווה את עם ישראל לדורותיו. הוא נוסד בידי אנשים ששמעו את התינוק הבוכה, התביעה והציפייה מאיתנו, היא שנמשיך לשמוע את הקול הזה. כמו משה, מושיען של ישראל, נישמע לצו הא-להי, נשמע את הזעקה, וכך נזכה להגיע אל הר חורב.

(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה ביום שלישי כ"ד בטבת ה'תש"פ, סוכמה על ידי צחי רויך ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה לרב).

[1]    הפיצול הזה חריג: בין שני מנהגי ההפטרה העיקריים של עם ישראל (האשכנזי והספרדי) יש הבדלים קלים לאורך השנה – בעיקר סביב השאלה כמה להרחיב בסיפור ולהוסיף רקע, וכמה להיות ממוקד ומתומצת יותר; אבל כמעט תמיד זו אותה נבואה. לעומת זאת, בפרשת שמות מדובר בפיצול מוחלט, וההפטרות שונות לגמרי.