"ואת יהודה שלח לפניו…להורות"

הדפסה

פתיחה

במהלך תיאור ירידת יעקב למצרים, מתואר כך: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה" (בראשית מ"ו, כח). בהבנת תפקידו של יהודה – "לְהוֹרֹת לְפָנָיו" – מבאר רש"י שיש לפרשו "כתרגומו, לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה" (רש"י שם).

עם זאת, הוא מוסיף ומביא הסבר נוסף בשם המדרש:[1] "ומדרש אגדה, 'להורות לפניו' – לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (רש"י שם). בעוד לפי התרגום מדובר בהכנה פיזית וגשמית, מהמדרש עולה שיהודה נצטווה לייסד בית מדרש בארץ גושן. במילים אחרות, יעקב ידע שחשוב שבני ישראל יוכלו לחיות במצרים מבחינה גשמית, אך לפני הכל, היה לו חשוב לוודא הקמה של תשתית רוחנית עבורם.

חינוך בני ישראל

מדוע חשוב ליעקב להקים בית מדרש דווקא עכשיו? קודם כל, משום שהם הגיעו למקום חדש. אבל מעבר מכך, משום שזה איננו מקום חדש רגיל, אלא גלות.

גלות משמעה אתגרים חדשים שיש להתמודד עימם. יעקב לא שכח את הפעם האחרונה שהוא היה בגלות – בחרן – הוא זוכר מה קרה שם, ואיך הגלות הזו השפיעה על המצב הרוחני של משפחתו.

כשיעקב היה בחרן הוא פחות התמקד בחינוך משום שהוא היה משועבד בעיקר לעבודתו אצל לבן למען פרנסת המשפחה. בחזרה לארץ, התוצאות היו ברורות: מעשה דינה.[2] בעקבות זאת, הבין יעקב ששגה בכך שהתרשל בחינוך ילדיו, וידע שעליו להתחיל להשקיע יותר בחינוכם. כך, לאחר שיצאו משכם הלאה, ציווה יעקב על המשפחה: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (בראשית ל"ה, ב).

אם כן, יעקב לומד את הלקח שלו ממעשה דינה, ואיננו מוכן שדבר שכזה יקרה שוב. לכן, עוד לפני שהוא משתקע במצרים, הוא שולח לפניו את יהודה שיבנה בית מדרש, כדי שיוכל לבנות שם את התשתית הרוחנית של בני ישראל.

האתגר בגלות

ובכל זאת, גם אם מובן מדוע ראה יעקב חשיבות עליונה בחינוך, עדיין יש להסביר איזה אתגר הוא ראה לפניו. לשון אחר, מדוע יעקב מצווה על יהודה להקים בית מדרש דווקא בארץ גושן שבמצרים, ולא עשה כך בשלבים מוקדמים יותר, בארץ כנען?

מסתבר שהדבר קשור לאתגר המיוחד שניצב בפני הגלויות – בחרן ובמצרים. בחרן, יעקב ומשפחתו התקבלו בידיים פתוחות. לא הייתה אנטישמיות גלויה, יעקב התחתן עם בנות לבן, והוכנס בשמחה לעסק המשפחתי. בדומה לאתגר בגלות בארצות המערב כיום, דווקא אותה קבלה יוצרת אתגר גדול, משום שקיימת סכנה אמיתית של התערבבות והיטמעות יתר על המידה. בעיה דומה הייתה גם במצרים. פרעה קיבל את בני ישראל בשמחה גדולה, נתן להם את הארץ הטובה ביותר, עירב אותם בכלכלה ורצה שיכהנו כשרי צבאו. דווקא כשהיחס כל כך חיובי, יש חשיבות מכרעת לכך שהיהודים ישמרו על הזהות הנפרדת והנבדלת שלהם, כי אחרת הם עלולים לאבד הכל.

קודם לכן, בארץ כנען, לא היה פחד שכזה: הממשק בין בני ישראל לכנענים היה נמוך ומצומצם, והפער התרבותי היה גדול. אבל במצרים – ההבדל התרבותי היה קטן בהרבה (אף שהם בוודאי היו עובדי אלילים) והממשק רחב מאוד, וממילא סכנת ההיטמעות גדולה בהרבה. יעקב ידע שהוא צריך לייסד בית מדרש, כדי למנוע מכל מיני ערכים, מחשבות ואמונות לטפטף פנימה מתרבות מצרים. עם ישראל עמד להיות במצרים שנים רבות, ובסופו של דבר, בין אם בצורה מודעת ובין אם בצורה לא מודעת, הוא יהיה מושפע מהזמן הזה. לכן חייבים לבנות את הבסיס – בית המדרש – בצורה ישרה כבר מההתחלה.

חשיבות החינוך

הדברים האלה נכונים בכל דור ודור. לקראת סוף המסע במדבר (מדבר ל"ב), מופיעה בקשת בני גד ובני ראובן לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי. רבים[3] הצביעו על כך שבבקשתם, בני גד ובני ראובן הזכירו קודם את צאנם, ורק אחר כך את טפם; סדר שעלול לשקף גם תעדוף ערכי – הם העריכו יותר את משאביהם הכלכליים מאשר את בניהם – בעקבות מסרים שלמדו מתרבות מצרים.

בתשובתו, משה איננו דוחה את עצם הבקשה, אך מכניס אליה שינוי משמעותי. הוא מתייחס קודם לטפם ורק אחר כך לצאנם. בלשוננו, משה רבנו אומר לבני גד ובני ראובן שהם אינם יכולים לבחור מקום מגורים לפי נוחות כלכלית, ואז 'להסתדר' עם חינוך הילדים – עליהם קודם כל לדאוג לילדיהם, ורק אז לדאוג לרכושם. לא לבחור מקום מגורים לפי מה שטוב לצאן, אלא לפי מה שטוב לבנים. הדגש צריך להיות על הילדים ועל חינוכם – ולא על הצאן.

בעיסוק בחינוך הדור הבא, צריך לזכור שתמיד יש פער בין הורים לילדיהם: ילדים תמיד חיים במתח בין הניסיון להידמות להוריהם ובין הניסיון להיות שונים מהם. קודם כל, יש להפנים שילדינו לא הולכים להיות זהים אלינו. יש בינינו פער גילאים, ולא משנה כמה נחשוב את עצמנו צעירים ועדכניים, עבור ילדינו תמיד היינו – ונהיה – זקנים. זאת ועוד, כל הדברים שמשפיעים על ילדינו, כל הסביבה שבה הם גדלים, שונה מהסביבה שבה אנחנו גדלנו.

לאור זאת, מעבר לחינוך שנעשה בבית, חשוב ביותר לבחור היטב בבתי הספר ובמקומות החינוך. למקומות האלה יש השפעה משמעותית על מה שיקרה לילדינו, ולכן יש להתייחס לבחירתם ברצינות רבה: השאלה החשובה ביותר בחיינו היא שאלת חינוך ילדינו, וכל השאר צריך להיות תלוי בכך. מעבר לכך, החינוך הוא מה שמחבר אותנו לשרשרת הדורות של כל עם ישראל, ומאפשר לנו להיות ממשיכים של כל מי שבא לפנינו.

החינוך הוא לא יסוד חשוב ביהדות, אלא יסוד היהדות. הקב"ה בוחר באברהם אבינו, וטעמו, "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו – וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, יט). כלומר, אברהם נבחר לא רק בזכות מעלתו האישית, אלא דווקא משום שהוא מחנך את משפחתו ללכת בדרך הצדקה והמשפט. מכאן אף לומד ה'משך חכמה' שחינוך הבנים הוא מצווה מן התורה. גם בלי להסכים עימו, הנקודה ברורה – החינוך עומד בבסיס קיומו – והמשכיותו – של עם ישראל.

(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת ויגש ה'תשפ"ב, סוכמה על ידי מרדכי סמבול ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] מקור הדברים במדרש בראשית רבה על אתר (ויגש צ"ה, ג).

[2] ראו בראשית רבה שם (וישלח פ', יא).

[3] ראו רש"י שם (במדבר ל"ב, טז), ובמפרשים נוספים.