סודם של נרות החנוכה
פתיחה
המצווה המרכזית בחנוכה היא הדלקת נרות חנוכה. הדלקת הנרות קובעת את אופיים של ימי החנוכה, ואם כן הבנה מעמיקה של מהות המצווה, תצליח להסביר מהי מהות החג.
שני ניסים אנו מציינים בחנוכה. האחד, נס המלחמה, שבו נמסרו "גבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים" (על הנסים). השני קשור במקדש, והוא נס פך השמן, ולזכרו נתקנה הדלקת הנרות.
חריגותה של הדלקת הנרות
על פניו, נס פך השמן איננו מרשים במיוחד: היוונים טימאו את כל השמנים, והנס היה שבכל זאת מצאו פך שמן אחד חתום בחותמו של הכהן הגדול, והוא הספיק לשמונה ימים. בפשטות, ראינו ניסים גדולים יותר שנעשו לעם ישראל – ואיננו מציינים אותם.
הניסים שאירעו ליהושע בן נון בכניסה לארץ, כמו קריעת הירדן ונפילת חומות יריחו, נראים גדולים יותר מאשר זה של נס פך השמן. ואלו רק שתי דוגמאות מתוך ניסים גדולים רבים שאירעו לעם ישראל. מה אם כן, מיוחד בנס פך השמן, שאותו תיקנו לציין לדורות בהדלקת הנרות?
גם עיון בהלכות החנוכה, מעלה תמיהה. מיד לאחר שהיא קובעת שמצווה להניח את הנר על פתח הבית מבחוץ, מוסיפה הברייתא שכל זה נכון בזמן שגרה, אך "בשעת הסכנה – מניחה על שולחנו ודיו" (שבת כא:). פיקוח נפש אכן דוחה את כל התורה כולה, ולכן היינו מצפים שהברייתא תקבע שבשעת סכנה אין להדליק נר חנוכה. אבל הברייתא איננה סוברת כך, אלא מסבירה שבמסגרת התקנה המקורית של הדלקת נרות, נקבע שבשעת סכנה יש להדליק בתוך הבית – וכך תתקיים המצווה.
הדבר מפתיע: היכן מצינו 'ויתור' שכזה הנובע מסכנה, המשפיע על גדרי המצווה עצמה – האם אפשר לבנות סוכה בתוך הבית ולא תחת כיפת השמים? האם אפשר לקבוע המזוזה שלא על הפתח? האם אפשר שלא לתקוע בשופר – ולצאת ידי חובה?
"אורו של משיח"
התשובה לשתי השאלות הללו קשורה למהותם של ימי החנוכה. קודם כל, באשר לנס, אכן נס פך השמן נשמע פחות מרשים מניסים אחרים – אבל איננו חוגגים את הנס עצמו, אלא את מה שהוא מייצג. בניסוח ישיבתי משהו, ניתן לומר שהנס איננו סיבת החגיגה, אלא הסימן שיש על מה לחגוג.
על גבי זה, הרב הוטנר בספרו 'פחד יצחק' על חנוכה, מתייחס להלכה שנשים נהגו שלא לעשות מלאכה בזמן הדלקת הנרות, ומסביר שבכל חג איננו רק מציינים את שהיה, אלא גם את מה שמתרחש כעת: בפסח אנחנו יוצאים לחירות עכשיו, בשבועות קיבלנו את התורה עכשיו, בראש הנשנה וביום כיפור אנחנו עומדים לפני הקב"ה לדין עכשיו, וכך גם בשאר החגים, שבהם איננו מסתפקים בציון המאורע ההיסטורי, אלא חוגגים גם את מה שקורה כעת.
גם בחנוכה איננו רק מציינים את הניצחון או נס פך השמן שאירעו אי אז, אלא גם את מה שנעשה כעת: אנחנו אמורים לחוות משהו עכשיו, ובעצם, על דרך ההשאלה, להדליק את מנורת בית המקדש – אצלנו בבית. זוהי נקודת ה'סוד' של חנוכה: להדליק את המנורה – בבית הפרטי.
יאשיהו היה המלך הטוב ביותר שהיה לעם ישראל רוחנית ולמרות זאת מת צעיר. חז"ל מסבירים שהוא אמנם עשה תיקון גדול – אבל רק מבחינה חיצונית; הפרהסיא הציבורית הייתה דתית, אבל בתוך הבית פנימה אנשים המשיכו לעבוד בעבודה זרה. לעומת זאת, החשמונאים הובילו את התיקון מבפנים, מתוך ביתו של האדם.
למה האחים זרקו את יוסף לבור – האם באופן טבעי שנאה בין אחים יכולה להיות כל כך עמוקה וגדולה? המדרש על מעשה יהודה ותמר, אכן קושר זאת למהלכים א-להיים: "שבטים היו עוסקים במכירתו שליוסף, ויעקב היה עוסק בשקו ובתעניתו, ויהודה עוסק לקחת אשה – והקב"ה בורא אורו של מלך המשיח" (בראשית רבה [תיאודור-אלבק] וישב פ"ה). ממי בורא הקב"ה אורו של משיח? מיהודה; מהאדם היחיד שלא היה עסוק בתענית, אלא ביישובו של עולם, מתוך בניית ביתו הפרטי.
כעת אם כן, מובן במה מתייחד נס פך השמן, וכן ההלכה שניתן להדליק גם בתוך הבית: בימי החנוכה איננו מציינים רק את הנס אלא גם את מה שהוא משקף, המשך בניית אורו של משיח; ובנוסף, אורו של משיח צומח מבניית הבית הפרטי, האישי, ורק בהמשך הוא פורץ החוצה.
חתימה
להלכה אנו פוסקים כבית הלל, וכמהדרין מן המהדרין, אנחנו מדליקים נר קטן בתחילה, אחר כך עוד נר, ועוד נר, ובסוף יש אור גדול. האור הגדול הזה איננו מגיע מבחוץ אלא מבפנים: אנחנו מדליקים את האור הזה בבית הפרטי ובבית הכנסת.
בחנוכה, אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שבעצם בכל השנה אנו עסוקים בבניית אורו של משיח. חובתנו להדליק נרות בבית ובבית הכנסת. ומאותו נר קטן, לבסוף יצמח אור גדול.
(הרב עמיחי גורדין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. השיחה ניתנה לפני הדלקת הנרות בבית המדרש, בערבו של יום שני, אור לכ"ז בכסלו ה'תשע"ז. סיכם צחי רויך, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב).