יהודה ותמר, יוסף ואשת פוטיפר לדורנו
השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת וישב ה'תשע"ז, ונערכה על ידי אביעד ברסטל. הסיכום והעריכה לא עברו את ביקורת הרב.
השיחה ניתנה בזמנו לבני הישיבה, ומטבע הדברים והנסיבות הופנתה בעיקר לגברים.
*
פתיחה
ה'שפת אמת' בפרשתנו כותב, שניסיונו של יוסף גדול מניסיונותיהם של האבות, כולל מעשה העקדה. הדברים תמוהים, ובדרך כלל אני נוטה לבאר אותם על בסיס תחושת הניכור שהייתה ליוסף מצד אחיו, ונטייה אפשרית שלו להפוך להיות כמצרי, עם 'מוסר' מצרי. אך דומה שבצוק העיתים בימים אלו יש לדבר על ניסיונו כפשטו, ניסיון להתמודדות עם יצר העריות הפרימיטיבי ביותר, בעת ייחוד עם אישה זרה ובאין רואה.
לא נוח לדבר על כך בשעת רעווא דרעווין ביום שבת קודש, אך דומה שאין מנוס מכך. דבריי מכוונים יותר אליי מאשר אליכם, שהרי האנשים שנכשלו בכך, גם כישלון למחצה, לשליש ולרביע, קרובים יותר אל גילי ואל מעמדי מאשר אליכם, ועליי לשאול בראש ובראשונה את עצמי, היכן טעינו. נבהיר: גילוי עריות ואביזריו חמורים על פי התורה דיים גם אם האישה הסכימה אליהם ולא נפגעה, וכטענות שנשמעו להגנת הנילונים. מדובר באנשי מופת ודוגמא בציבור הדתי והתורני וגם ברבנים ואנשי תורה.
אבקש להתייחס למקרה שלא נחשף בציבור, של קצין קרבי שומר מצוות, שמחמת תפקידו מיעט מאוד להיות בביתו. אשתו ניהלה את הבית בהקרבה, בנאמנות ומסירות וגידלה לבד את ילדיהם עד שנודע על יחסיו עם חיילת או קצינה. המקרה הביא לגירושין. מלבד האיסור על קיום יחסים עם אישה זרה, ולא חקרתי ולא שאלתי על טהרתה מטומאתה, מה נאמר על הבגידה באשת נעורים מסורה, ואנא נוליך את חרפתנו?!
"וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם. וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ". (מלאכי ב', יג-יד)
פרסום המקרים הלא־מעטים בציבור שומרי התורה והמצוות מביא את בני הנוער למסקנה, שאין בכוח התורה ומצוותיה להגן מפני רעותיו של יצר העריות. ודאי אם גם רבנים ומחנכים נגועים בכך. רבים מהם מורידים את הכיפה ומשליכים את התורה אחרי גוום, ומי יוכל לבוא אליהם בטענות?!
יחסי מרות
אנסה להעלות שתי נקודות שנוכל לדעתי להשתפר בהן כציבור במסגרת עשיית תשובה על חילול השם הנורא הכרוך בפגמים הנידונים.
את האחד נלמד ממעשה אשת פוטיפר, ובציבור שלנו בחילוף תפקידי האיש והאישה.
אנו חיים גם בצבא וגם בעולם התורני בהיררכיה תלולה מדי לדעתי, בשל הצורך החשוב לתת כבוד לתורה וללומדיה וסמכות רבה למפקדים בצבא. מתברר שלכבוד זה עלול להיות גם צד שלילי. המפקד הרם ואיש התורה הנכבד עלולים לראות את הזולת, הנמוך במידה ניכרת בהיררכיה, כ'חפצא'. הם עלולים לראות את הצורך שלהם עצמם למלא את רצונם כמשימה המוטלת על כלל הציבור וגם על האישה, הנערה (או הנער) הכפופים להם במקרה דנן. הם חדלים להבחין בין מילוי לרצונם במסגרת תפקידם למילוי תאוותם האישית.
שמא יש מקום לפירמידה שאינה כה תלולה בין הניצב בראשה לבין הכפופים לו, פירמידה הקרובה יותר לגובה העיניים, כזו שתבהיר לניצב בראשה, שהכפוף לו הוא 'גברא' ולא 'חפצא'.
הלך כזה מחייב את כולנו, ולא רק אנשים הניצבים בראש הפירמידה. זה דורש יחס שוויוני מכולנו, רב ותלמיד כאחד, לעובד הניקיון ולעובד המטבח, לספרנית ולמזכירה. זה דורש לא לחשוב חלילה, שבוץ שאנו מכניסים ינוקה בלאו הכי בידי העובד, ערבי או יהודי, שלא לחשוב שספר שהותרנו אי שם בספריה יטופל בלאו הכי על ידי הספרנים, שמותר לנו להשליך את הצלחת המלוכלכת למי קערת השטיפה למרות שהמים יותזו על עובד השטיפה וזה דורש מאתנו לומר להם בפנים מסבירות 'בוקר טוב' ולשאול לשלומם. מותר גם לסייע להם בפעולה שהם מתקשים בה. התייחסות נאותה לעובדים היא לחם חוקנו מאז היווסדה של הישיבה, אך בשעה של תשובת הכלל לעולם יש מקום לשיפורים.
סייגים לצניעות
אך פיתרון בעיית ה'חפצא' והגברא' עונה רק לבעיה אחת מן השתיים הניצבות בפנינו בתחום הצניעות, את הבעיה המעניינת היום את התרבות השולטת ברחוב, את בעיית הכפייה למחצה, לשליש ולרביע. זוהי בעיה חשובה, אך לשומר התורה קיימת בעיה נוספת, גם במעשה הנעשה בהסכמה גמורה.
כאן אינני רואה מנוס משיבה, לפחות מוגבלת, להלכות צניעות וסייג לתורה במצווה זו שקבעו לנו חז"ל.
כולנו מסתמכים על הגמרא בברכות (כ.) ועל דבריו של רב גידל שהורה לבנות ישראל איך לטבול לטהרתן, ולא חש ליצרא דעריות משום שדומות עליו 'כאווזים לבנים' כלשונו הזהב. גם פוסקים הקלו בסייגי חז"ל בצניעות מחמת דברי רב גידל. אך שמא הקלנו בהם יתר על המידה?
על פי הסייגים שקבעו לנו התורה וחז"ל נאסר הייחוד על גבר ואישה (מדאורייתא) וגם על גבר עם שתי נשים. יש איסור להרבות שיחה עם האישה, ובפרט עם אשת חברו. אין שואלים בשלום אישה כלל, והרבה למדנו מהמלאכים שבישרו לשרה על הבן שייוולד לה (אברהם ידע זאת כבר שלושה ימים קודם ישירות מפי ה'), אך לא אמרו לה ישירות, אלא בדרך שתשמע כאילו באקראי פתח האוהל. יש איסור הסתכלות באישה, ומקום רב בפוסקים להרחיב איסור זה לתמונות ולסרטים, גם במחשב ובטלפון החכם. יש צורך בבגדים צנועים וראוי לשבת במכונית בספסל נפרד מנשים, אם הדבר מתאפשר. לאחרונה הקלו רבנים (לא כולם!) בלחיצת יד לאישה מחשש כבוד הבריות, אך שמא יש מקום להשיב את האיסור אל מקומו, לפחות כהוראת שעה. בצבא הקלו רבנים בשמיעת זמרת כדי שלא לריב עם שלטונות הצבא, ונכנסו לחיינו קולות נוספות. שמא יש מקום לקיים ברוח דברי חז"ל, שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין לקבל עלינו גדרים בכך, ובעיקר בצפייה בסרטים, בתמונות ובקריאת ספרים וידיעות עיתונאיות פיקנטיות ומגרות בענייני נשים.
גם אחרי כל הסייגים נצטרך להתמודד קשות עם היצר הרע, שהוא איש מלחמה ומלומד בערמימות כלשון הזהב של הרמח"ל ב'מסילת ישרים'. כמו כן אין לי ספק שלא נוכל לשוב היום כציבור אל כל הסייגים קבעו לנו חז"ל, כי אנו נמצאים בעולם שונה לגמרי בנושא זה. אך גם שיבה חלקית לסייגים, שמא תעורר עלינו סייעתא דשמיא במלחמה עם ייצרנו הרע.
שמא כדאי לשוב גם למעשה במסכת מנחות על מי שהגיע לביתה של זונה ידועה, ושם טפחו לו ציציותיו על פניו ונמנע מדבר עברה. כולנו מקפידים במצוות ציצית. שמא, בעת שיצרנו תוקף אותנו, נמשש בציציותינו, והקב"ה יעזרנו, שלא נתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו.
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)