שילוח הגר – בענין "קיימו אבות כל התורה כולה"

א. חמסי עליך

השבוע נלמד מרבינו הקדוש פירוש נפלא. פירוש זה משלב עיסוק באחת מסוגיות היסוד המרתקות בספר בראשית – האם היו האבות כפופים לתורה ולהלכה – עם בקיאות למדנית והלכתית מפעימה ושאלות מחשבתיות מרתקות.

את הדיון נפתח בשאלתו של רבינו על שרה אמנו: "צריך לדעת למה מסרה דין שרה על אברהם והוסיפה לפרט ולומר חמסי עליך שנראה שנתכוונה למעט הזולת, ואם על הגר נתכוונה אין בדבריה נכונה לפי הנראה כי הגר היא שהקילה בכבוד גבירתה ועליה תלונתה לא על אברהם. עוד צריך לדעת כוונת דברי אברהם אשר השיב הנה שפחתך וגו' שנראה שקבל קבלת שרי אלא שהוא מתקן מכאן והלאה ואם לא פעל און היה לומר מה תריב אלי" (אור החיים ט"ז, ה')

שאלתו של רבינו מוסבת על העובדה המפתיעה, לפיה טענתה של שרה רגע לפני שילוח הגר מופנית דווקא כלפי אברהם ולא כלפי הגר: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ" (ט"ז, ה')

למרות שהגר פוגעת כאן בשרה ("ואקל בעיניה") שרה מפנה אצבע מאשימה כלפי אברהם פעמיים: א. במילים "חמסי עליך". ב. בסיום דבריה ש-הה' ישפוט בינה ובין אברהם: "ביני וביניך".

גם תשובתו של אברהם מעניינת, בייחוד כאשר משווים אותה לתשובתו בפעם השנייה – אותה הפעם בה שרה מבקשת לגרש את הגר, יחד עם ישמעאל, בפרשת וירא (כ"א, י'-י"ב). בעוד ששם גירוש האמה רע בעיני אברהם והיה צורך בציווי א-לוהי על מנת להישמע לשרה, כאן אברהם אבינו עונה לשרה מיד: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ" (ט"ז, ו')

נראה שהוא מקבל את דברי שרה ומודה להם.

שתי הנקודות הללו מעוררות את רבינו בפירושו להציג את הדברים בצורה שונה לגמרי מהקריאה הפשוטה שלהם.

בקריאה פשטנית נראה שהוויכוח כאן הוא על ליבו של אברהם ועל תואר 'האישה המרכזית' בבית. בעוד שתואר זה היה שייך באופן חד משמעית לשרה, כאשר הגר הצליחה להרות לאברהם, המצב השתנה – לפחות בעיני הגר. אם כך, אין מקום לבוא בטענות כלפי אברהם, שהרי הוא לקח את הגר בעצת שרה (ט"ז, ב'). הגר צריכה להיות המושא לטענה, שכן היא זו שמעלה בתפקידה לבנות את שרה (ראה שם) ולקחה את תפקיד 'האישה המרכזית' על עצמה תוך התייחסות מזלזלת אל שרה. אך לא היא – טענת שרה מופנית דווקא כלפי אברהם. מדוע?!

לפני שנצלול לפירושו של רבינו, המציע לראות את הדברים באור שונה לחלוטין, נקדים נושא עקרוני וחשוב עליו מתבסס רבינו בפירוש זה.

ב. קיימו אבות כל התורה כולה

בפשטות, אבותינו לא נצטוו, לפחות לא בצורה ישירה ומפורשת, במצוות התורה. על אחת כמה וכמה שהם לא היו מחויבים לדברי חז"ל המובאים בגמרא ובמדרשים. לפי זה, ההנחה הפשוטה צריכה להיות שאכן הם לא קיימו את כל מצוות התורה וההלכה –  בוודאי לא כפי שאנו מכירים ומקיימים אותם כיום.

בכל זאת מצאנו, כבר בדברי חז"ל, את ההנחה ההפוכה: "אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו'. אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: ואימא שבע מצות? הא איכא נמי מילה. ואימא שבע מצות ומילה? אמר ליה: אם כן מצותי ותורתי למה לי? אמר (רב) [רבא] ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, נאמר תורתי – אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה" (יומא כח:)[1]

כך מובא גם באבות דרבי נתן, שם גם מבואר מניין למד אברהם אבינו את כל דברי חז"ל: "עשרה דורות מנח ועד אברהם וכי מה צורך לבאי עולם בכך אלא ללמד שכל אותן הדורות היו מכעיסין לפניו ולא היה אחד מהם שיהלך בדרכי הקדוש ברוך הוא עד שבא אברהם אבינו והלך בדרכי הקדוש ברוך הוא שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי (בראשית כ"ו, ה'). תורה אחת אין כתיב כאן אלא תורות הרבה. מנין לו. אלא מלמד שזימן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו שתי כליותיו כשני חכמים והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה כל הלילה שנאמר אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי (תהלים ט"ז, ז')" (אבות דרבי נתן פרק ל"ג)

כליותיו של אברהם הם שלימדו אותו את פרטי ההלכות כולם! להבנת המדרש, אברהם כלל לא היה זקוק לכל הדורות שאחריו כדי להבין את רצון ה' המשתקף בהלכה. הדברים היו בהירים ונהירים לו מתוך הקרבה וההכרה הגדולה שהייתה לו ל-ה' יתברך.

ההנחה שאכן קיימו האבות את כל התורה כולה מעוררת קשיים רבים מסיפורי המקרא. הרמב"ן מעלה כמה מהדוגמאות המפורסמות לכך, בפירושו לפרשת תולדות: "ויש לשאול, אם כן איך הקים יעקב מצבה (כ"ח י"ח) ונשא שתי אחיות, וכדעת רבותינו (בראשית רבה י"א) ארבע, ועמרם נשא דודתו (שמות ו', כ'), ומשה רבינו הקים שתים עשרה מצבה (שם כ"ד, ד'), והאיך אפשר שיהיו נוהגים היתר בתורה במה שאסר אברהם אביהם על עצמו וקבע לו השם שכר על הדבר, והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרכיו" (רמב"ן כ"ו, ה')

הרמב"ן מציע תשובה משלו לשאלה זו, וטוען שהחובה לקיים את התורה כולה הייתה בארץ ישראל בלבד: "והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כלה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד…" (שם)

אפשר להעמיק בדברים אלו, אך לא כאן מקומם. במקומות אחרים מצאנו לרבותינו תשובות אחרות לשאלות אלו[2]. רבינו אור החיים הקדוש מתייחס ישירות לשאלה זו לקראת סוף ספר בראשית. בברכותיו, מעביר יעקב את הבכורה מראובן ליוסף כנגד פסוק מפורש: "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור" (דברים כ"א, ט"ז). רבינו מציג שם את שיטתו בשאלה פרשנית זו בשתי תשובות, שאינן סותרות זו את זו ואולי ניתן לראות אותם אף כמשלימות:

"והנכון בעיני הוא כי האבות קבלו התורה משם שקבל מנח שקבל מחנוך שקבל מאדם הראשון. אשר למדה מפי הגבורה… אך לא נצטוה אלא על ז' מצות שאם יעבור עליהם יהרג אבל שאר התורה קרוב לשכר אם יעשה ורחוק מן ההפסד אם לא יקיים, וכדרך שיש לנו גם אחר נתינת התורה שיש מצות שאם יעשה אותם האדם יטול שכר ואם לאו אין לו עונש עליהם כמו כן היה מיום ברא אלהים אדם בכל התורה חוץ מ-ז' מצות.

והאבות לצד חביבותם ב-ה' וחשקם באושר עליון קיימו הכל… אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנישואי שתי האחיות העלים עין מריוח הנמשך מקיום המצוה ההוא כיון שאין לו עונש אם לא יקיימנה כל עוד שלא נתנה תורה.

ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדיבור כי האבות נביאים היו וה' אמר להם לעשות כן, ודבר זה דומה למה שכתב רמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ט) כי נביא שאמר לעבור על איסור מאיסורי התורה לפי שעה שומעין לו כאליהו בהר הכרמל וגו' "  (אור החיים מ"ט, ג')

רבינו מבין שרק שבע מצוות בני נח חייבו את האבות לפני מתן תורה, אך מתוך כליותיהם וחשקם לקרבת א-לוהים קיימו האבות את תרי"ג המצוות כולן – כמי שאינו מצווה ועושה, שמקבל שכר.

בעקבות הבנה זו מציע רבינו שני הסברים לחריגת האבות ממצוות התורה: א. כאשר יש תועלת רוחנית דווקא ממעבר על המצווה, מכיוון שהמצווה אינה בגדר חיוב ניתן לבטלה בשביל תועלת זו. ב. נביא רשאי לבטל דבר מן התורה בהוראת שעה. כאמור, תשובות אלו אינן סותרות וייתכן שאף משלימות זו את זו.

ג. על מה התווכחו אברהם ושרה?

לאחר הקדמה זו נחזור לדברי רבינו ולטענת שרה כלפי אברהם. רבינו מתאר בפירושו מחלוקת הלכתית שנתגלעה בין אברהם לשרה בנוגע למעמדה של הגר. בשביל להבין מחלוקת זו מקדים רבינו עיון למדני בכמה סוגיות בדיני עבדים.

במדרש בראשית רבה מבואר שהגר הייתה שפחת מלוג של שרה: "ולה שפחה מצרית ושמה הגר, שפחת מלוג היתה והיה חייב במזונותיה ולא היה רשאי למכרה" (בראשית רבה מ"ה)

המדרש מבאר את מעמדה ההלכתי של שפחה כזו – היא שייכת לאישה, אך הבעל (אברהם) חייב במזונותיה ואינו יכול למכור אותה לאחרים. בהגיה הלמדנית הדבר מכונה קניין פירות ללא קניין הגוף.

בגמרא בגיטין נאמר: "אמר ר' זירא אמר ר' חנינא אמר רב אשי אמר רבי: עבד שנשא את בת חורין בפני רבו – יצא לחירות… כשרבו השיאו אישה" (גיטין מ.)

אם כן, כאשר האדון משיא את שפחתו לאמה היא יוצאת לחירות כדין עבד. דברים אלו נפסקו להלכה בשולחן ערוך בהלכות עבדים (יורה דעה רס"ז). בעקבות דברי הטור (שם) מוסיף הרמ"א: "…וכל שכן אם נושא שפחתו" (רמ"א יו"ד רס"ז, ע')

כאשר אדם בא בעצמו על שפחתו, מניח הטור שהוא לא רוצה לעבור על איסור (ביאת ישראל על שפחה) ולכן מסתמא הוא התכוון לשחררה בביאה זו. הש"ך (ס"ק צ"ב) מסייג את הדברים רק למקרה שהאדון בא על השפחה לשם אישות. לדבריו, אם הוא בא עליה לשם זנות, מוכח שאין בעיניו בעיה לעבור על איסור, ולכן אין היא משוחררת.

נחלקו הראשונים מה הדין כאשר האדון בא על שפחתו בסתם – לא לשם אישות ולא לשם זנות. מדברי הרמב"ם (עבדים ט', א') נשמע שאין היא יוצאת לחירות, ואילו מדברי הרי"ף (יבמות ה.) משתמע שגם בביאה סתם מסתמא הכוונה לשם אישות והשפחה יוצאת לחירות.

אם נסכם את היוצא מכל הנ"ל: להלכה נפסק כי אדון שבא על שפחתו לשם אישות אותה שפחה יוצאת לחירות. לדעת הרי"ף גם ביאה סתמית נחשבת כביאה לשם אישות.

מתוך עיון בסוגיות אלו ומסקנתן ההלכתית מבאר רבינו את הדין והדברים בין אברהם לשרה לקראת גירוש הגר, תוך דקדוק נפלא, כדרכו בקודש, בפשטי המקראות.

ראשית, העובדה ששרה טוענת כלפי אברהם ולא כלפי הגר מוסברת בצורה הבאה: "ודנה בזה ב' חילוקי דינים. ה-א' שאברהם גילה בפירוש שבא עליה לשם אישות או הגם שבא עליה סתם חושבת הגר שהיא בת חורין ודעתה כהרי"ף. והב' הוא שחשבה בדעתה הגר שיצתה לחירות מדין שאמרו בגיטין שכתבנו בסמוך עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות וכן להפך שפחה שנשאת לבן חורין עשאתה גבירתה בת חורין ובזה פקע עבדות מהגר.
ולזה צעקה בפני אברהם כי עליו תלונתה ולא על הגר כי הגר כפי הדין שחושבת בדעתה אין להאשימה אבל חמסי עליך שאתה מסכים על דעתה שלא כפי הדין" (אור החיים ט"ז, ה')

הגר אכן נהגה על פי הדין, להבנתה, כי אברהם בא עליה לשם אישות – ולפי הגמרא בגיטין ופסק השו"ע אכן היא יוצרת לחירות. על כן היא אינה עוד שפחת שרה ומותר לה להקל את גבירתה בעיניה. אין מה לפנות בתלונה להגר אלא לאברהם, שהוביל את הגר אל הטעות. שכן, כמו שראינו לעיל, הגר הייתה שפחת מלוג אצל אברהם – פירותיה שייכים לאברהם, אך גופה שייך לשרה. אברהם אינו יכול לשחרר את הגר גם אם יחפוץ בכך וייתן לה גט שחרור, שהרי גופה קנוי לשרה.

כדרכו, רבינו מסיק טענה זו מדקדוק בלשון המקראות: "והוא אומרה אנכי נתתי שפחתי בחיקך, פירוש שפחה זו שלי היא ואין לך בה אלא מליגת פירות. ולו יהיה שתבא עליה בפירוש לשם אישות אין לה בזה דין שיחרור כי אינה שפחתך לשחררה והגם שתאמר כן בפירוש" (שם)

אך אברהם היה יכול לטעון כנגד שרה: הרי את מסרת שפחתך לבן חורין, ואם כן היא יצאה לחירות! אלא שגם טענה זו נסתרת בדברי שרה לאברהם: "ואם לצד טענת המשיא שפחתו לבן חורין וכו' וזו נתתיה לך לאשה שאתה בן חורין – דוקא אם נתתיה סתם… אבל אנכי לא הנחתי הדבר סתם אלא פירשתי לך הדברים בפירוש שלא שחררתיה אלא עודנה שפחתי הגם שהיא בחיקך. וכמו כן תמצא בדבריה הראשונים אליו שאמרה לו בא נא אל שפחתי פירוש אחר שיבא עליה עודנה שפחתה שהיה לה לומר בא נא אל הגר"   (שם)

בדקדוק מפליא בלשונות המקרא מבין רבינו שכל הדיון כאן הוא דין ודברים בסוגיות הגמרא בהלכות עבדים בין אברהם לשרה, על מעמדה של הגר והיכולת של אברהם לשחררה בעקבות ביאתו עליה.

בהמשך דבריו מסביר רבינו שזו הייתה גם הסיבה לבריחתה של הגר: "וכשידעה שרה כי אין סתירה לטענותיה ועודנה שפחתה ותענה שרי, ותברח וגו' פירוש כי הגר לא קבלה הדין וחשבה שעברו עליה את הדרך ודין בת חורין יש לה לצד שגבירתה נתנה אותה לבן חורין האדם הגדול אברהם אבינו עליו השלום ודאי יצתה לחירות, והוא לא שמעה התנאי שהתנית שרה, לזה ברחה לה ויפגעו בה בני האלהים והודיעוה כי היא שפחת שרי ותקבל עליה את הדין ואמרה מפני שרי גבירתי וגו' " (שם)

ד. נישואי הגר

לאחר פירוט מעמיק של הדו-שיח ההלכתי בין שרה לאברהם, יורד רבינו גם למהותו של העניין. אנחנו חוזרים כאן לסוגיא העקרונית בה פתחנו: אם אכן הגר אינה יוצאת לחירות בביאתו של אברהם – מדוע אברהם אבינו בא עליה? הרי דבר זה נוגד את ההלכה הפשוטה לפיה אסור לישראל לבוא על שפחה?! גם אם נאמר שאכן אברהם טעה וחשב שבידו לשחרר את הגר בביאתו, מדוע שרה הכשילה אותו בכך?

רבינו הולך בדרכו העקרונית בסוגיית קיום התורה על ידי האבות ומסביר כי גם כאן הוראת שעה הייתה. פה מסביר רבינו גם את טיבה: "וצורך היה בדבר להיות כן כי באמצעות היותה שפחתה נתברר בה חלק המאוס שהיה דבוק באברהם מימי קדם ויצאה הזוהמא בישמעאל ונשאר אור שלם ונכון ביצחק, ואלו היתה הגר משוחררת לא היה יוצא כל הזיהום לבד מבלי שיצא עמו חלק הטוב ופרצה גדולה היתה מסובבת מהדבר ו-ה' יתברך עשה נפלאותיו אלינו" (אור החיים שם)

בפרשת ויחי שואל רבינו, מדוע האבות אברהם ויצחק נתברכו גם בבנים שסרו מן הדרך? לא היה נכון יותר שהכל ילך חלק וכבר הבן הראשון יוולד כצדיק וממשיך דרכם?! תשובתו שם מפתיעה: "ואם תאמר איך אברהם ילד ישמעאל ויצחק עשו, יש לך לדעת כי הם חלקי הרע שזרע בהם האב תרח אבי אברהם עובד עבודה זרה היה וכשיצתה נפש אברהם יצאה דבוקה מבחינת הרע, אלא שגבר עליו חסד אברהם וכפה בחינת הרע עד שהפרידה ומסרה בישמעאל, ועדיין היה ניצוצי הרע דבקים עד שבא יצחק והפרידם ברתיחת הקדושה, והוא אומרם ז"ל (בראשית רבה פרשה ס"ג) כי יעקב יצא נקי ובר וכו' "  (אור החיים מ"ט, ג')

אברהם ויצחק מקורם בתרח, שהיה דבוק בעבודה זרה. אם כן, ישנו חלק באברהם ויצחק שהוא מחלקי הרע של תרח. אלא, שהאבות בעצם מבררים בין החלק הרע והטוב שבהם על ידי חלוקתו לילדיהם, כך שבסופו של דבר יעקב אבינו נשאר מזוקק מכל רע ומיטתו אכן הייתה שלמה כשכל ילדיו הלכו בדרך הישר והטוב.

זיקוק זה קורה כאן – אברהם חייב שיוולד ממנו בן רשע, אך גם חייב שבן זה יהיה 'תחת ידו'. לכן לא ניתן לברר את חלק הרע שבאברהם על ידי שיחרור הגר. ממילא, הדרך היחידה לזקק את זרעו של אברהם הוא הולדת ילד מהגר בהיותה שפחה – בדיוק כמו שעשתה שרה. איננו מבינים לעומק את כוונת רבינו בבירור זה, אך היופי בין העיון המעמיק בסוגיית הגמרא והמשמעות הקבלית שמכניס כאן רבינו מפעים.

ה. הבעלות על ישמעאל

לסיום, ממשיך רבינו ועוסק בסוגיא נוספת המשלבת בין הלמדנות והקבלה – האם בעקבות הביאה על הגר ישמעאל בנה 'קנוי' לאברהם או לא? דבר זה נתון במחלוקת בסוגיא בכתובות: "דתניא: ולד בהמת מלוג – לבעל, ולד שפחת מלוג – לאשה. וחנניה בן אחי יאשיה אמר: עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג" (כתובות עט:)

לדעת רבנן הוולד שייך לאישה – לשרה, ולדעת חנניה לבעל – לאברהם. בין כך ובין כך, מבין רבינו, מהלך זה של שרה גם השאיר את ישמעאל 'קנוי' ליצחק שיורש את אבותיו. אם כן, לא רק שהצליחה שרה בחכמתה לזקק את הטוב שבאברהם מהרע שבו, היא אף דאגה שהטוב ישלט תמיד על הרע.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לע"נ רוחמה בת משה ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).


[1] ראה גם בראשית רבה ע"ט, ו' גבי יעקב אבינו.

[2] ראה למשל: שו"ת הרשב"א ח"א סימן צ"ד בסופו, שו"ת הרמ"א סימן י', גור אריה בראשית מ"ו, י' ועוד.