גדולתם של רש"י והמדרש
פתיחה
לפני מספר שנים, התארחה אצלנו משפחה של חברים – למעט האב – בשבת פרשת וישלח. בשלב מסוים אמרה האם, כי בכל שבת האב מדבר עם הילדים על פרשת השבוע. היות שהוא לא היה באותו שבוע, היא ביקשה שאומר משהו במקומו. מובן שלא יכולתי לסרב, ועל כן התחלתי לספר לילדים על המפגש בין יעקב לעשו שבפרשה, לאור המדרשים שמביא רש"י בפירושו לפרשה. בדיוק כשהגעתי לחלק ה'עסיסי', כשעשו עומד לנשוך את יעקב בצווארו, הבחנתי במבט אזהרה בעיני האם. לשאלתי היכן טעיתי, היא ענתה בתקיפות שאני מלמד מדרשים, ואילו "בבית שלנו לומדים רק פשט".
יתרונות המדרש שמביא רש"י
הרבה אנשים בימינו מזלזלים במדרשים, ומחפשים רק את ההסבר על פי 'פשוטו של מקרא'. אכן, רש"י בעצמו כותב (בראשית ג', ח) שאין מטרתו להביא מדרשים ואגדתות, אלא "פשוטו של מקרא" ו"אגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו".
עם זאת, המקום בה' רבתי, למצוא בו ציטוטים מן המדרש בין המפרשים, הוא פירוש רש"י. מסתבר שלדעתו אגדות רבות מיישבות את "דברי המקרא דבר דבור על אופניו". במילים אחרות, ההבהרה שהוא לא מביא מדרשים 'סתם', היא הוכחה שרש"י מביא לא מעט מדרשים – אילולא כן, הוא לא היה טורח להבהיר זאת, אלא נמנע מהבאת מדרשים (בדומה למפרשים כמו ה'אבן עזרא').
אם כן, מדוע רש"י משתמש במדרש בתדירות כה גבוהה? מה מצליח להוסיף המדרש על הפירוש ה'פשוט'? נראה שניתן למצוא שני יתרונות מרכזיים.
הנגשת התורה
היתרון הראשון של המדרש, נוגע ליצירת הקשר בין האדם לתורה. התורה לא תמיד פשוטה להבנה, ולעיתים אף נמנעת מתיאור מפורט. בנקודה זו, בא לעזרתנו המדרש: המדרש בא 'להשלים פערים' וכך לצייר תמונה ססגונית שתמשוך את הלומד.
תמונה כזו תעזור לשומע להיקשר לתורה כבר בגיל צעיר: המדרש נותן לאנשים הזדמנות להשתמש בדמיון בעת הלימוד. אפשר לדמות זאת, להבדיל, לסרטונים מצוירים שמראים לילדים: אותם סרטונים מתארים מציאות ססגונית ופנטסטית, הכוללת תופעות רבות שאינן מתקיימות בעולם האמיתי – אך הם מושכים את לב האדם. כשמנסים להנגיש משהו – מכל סוג – לילדים, אי אפשר לתאר להם מציאות מורכבת. צריך לספק להם תמונה פשוטה יותר, הכוללת תיאורים 'צבעוניים'. מציאות שבה הכל ברור וצפוי – יודעים מי הטובים ומי הרעים, ויודעים שתמיד הטובים מנצחים בסוף. מציאות שבה לא צריך להתחיל לחשוב ולנתח כל דבר.[1]
אם כן, המטרה הראשונה של המדרשים היא להנגיש את התורה. כך, אנשים מפתחים קשר נפשי לתורה עוד בילדותם. המדרשים בונים תפישה שמלווה את האדם לא רק בילדותו אלא גם בבגרותו. בכל אדם מבוגר עדיין נמצא הילד שהוא היה, החוויות שאדם עובר כילד מעצבות מאוד את הגישה שתהיה לו כמבוגר. לכן, המסרים שמנחיל המדרש אינם נעלמים, הם ממשיכים להשפיע על האדם גם אם בתת מודע, ומעצבים את הגישה שלו לתורה לכל אורך חייו. כמו שבסרטים מצוירים היוצרים מנחילים בצורה ישירה ועקיפה מסרים שונים, כך גם במדרשים חז"ל מנחילים לנו רעיונות ותפישות עולם.
כמובן, זו לא התמונה המלאה, וכשאדם גדל הוא נדרש להבין שהתורה מורכבת יותר מהתמונה הפשוטה שהמדרשים מציגים. אבל כל זה איננו מוריד מערכו הגדול של המדרש.
העברת מסרים בצורה ציורית
אמנם לעתים המדרש מציג תמונה מפושטת ופחות מורכבת, אך לעתים הוא נוקט בדרך אחרת, ובה טמון יתרונו השני של המדרש: הוספת 'צבע' שתורמת דווקא להבנת המורכבות.
עם זאת, בנקודה הזו המדרש מציב דרישה מסוימת: גם הרמב"ן מנתח לעיתים פרשייה או דמות בצורה יסודית ומקיפה, ועומד על המורכבויות שהן מכילות בקרבן. אלא שבעוד הרמב"ן טורח לבנות מהלך מפורט ומציג בצורה ברורה את טענותיו, רש"י – בעקבות המדרש – מביא רק את הדרשות, ומצפה מאיתנו 'לעשות את השאר'. המדרש תובעני: הוא איננו מציג תמונה בהירה וברורה המשלבת בתוכה את נקודות המבט השונות שהוא מציג, אלא דורש מהקורא, מהלומד, לחשוב ולהבין מה היחס בין הדרשות השונות.
מסריו השונים של המדרש
בשלב זה, חשוב להדגיש שאין לתפוש את הפשט והדרש בתור 'הדבר ההגיוני' ו'הדבר הפחות הגיוני' (בהתאמה), משום שאלו שתי שיטות לגיטימיות לקריאת התורה. התורה עשויה רבדים רבדים, ופעמים רבות הם שופכים אור על דברי התורה. נראה כמה דוגמאות לכך.
האריה שנשך את נח
דוגמא טובה במיוחד ליריעה הרחבה של המסרים שמביע המדרש, נמצאת בפרשתנו, פרשת נח. בעקבות המדרש (ויקרא רבה אחרי מות פרשה כ', א ובמקבילות) מתאר רש"י (בראשית ז', כג) שפעם אחת איחר נח בהבאת המזון לאריה, שבתגובה "הכישו". על אף שהמדרש קצר ואיננו מספק פרטים רבים, ניתן להבינו בכמה דרכים.
ראשית, אפשר להבין שהמדרש משקף את התפישה שבאופן עקרוני גם נח לא היה ראוי להינצל מהמבול. במקום אחר (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב] סוף פרשת בראשית, פרק ו'), המדרש לומד ש"אף על נח נגזרה גזירה" למות במבול, "אלא שמצא חן".
בתחילת פרשת נח כותב רש"י ש"יש מרבותינו דורשים אותו לשבח… ויש שדורשים אותו לגנאי" (רש"י בראשית ו', ט). לענייננו, הדורשים לשבח בוודאי סוברים שנח היה צדיק ולכן ניצל מהמבול. לעומתם, הדורשים לגנאי יאמרו שנח עצמו לא היה ראוי להינצל מהמבול, אלא שכדי לקיים את האנושות הקב"ה 'נאלץ' להציל מישהו. נח היה צדיק יחסית לאנשי דורו, ולכן ניצל.
אם נלך צעד נוסף, במידה ונח ניצל רק על מנת שהאנושות תינצל, אין צורך שהוא יינצל בצורה מיטבית, שלם בגופו ובנפשו, ומספיקה הצלה 'מינימלית'. לאור זאת, מובן מדוע "הכישו הארי": נח לא היה ראוי להינצל בפני עצמו, ולכן הוא נחבל וניזוק. באותו מקום (בראשית ז', כג), רש"י מביא מדרש נוסף שהולך בכיוון דומה: נח "היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות". שוב, נח עצמו לא היה מושא ההצלה, אלא רק אמצעי להצלת האנושות. הוא איננו ראוי להינצל בזכות עצמו, ולכן הוא זוכה להצלה 'מינימלית'.[2] זו ההבנה הראשונה.
אפשרות שנייה להבנת המדרש, היא שהמדרש בא להבהיר את הטרחה והקושי שבניהול העולם, דבר שאולי נמצא מעבר ליכולתו של האדם: בזמן השהות בתיבה, נח ומשפחתו טיפלו בכל החיות הטהורות ושאינן שהעלו עימם לתיבה. הם בעצם היו צריכים לטפל בכל העולם, גם אם במודל מוקטן.
אנשים נוטים לחשוב שמאוד פשוט לנהל את העולם. לפי הצעה זו, המדרש בא ללמדנו את המסר ההפכי, ומתאר מה קורה כשבני אדם באמת צריכים לנהל את כל העולם: "הכישו הארי". זה לא עובד. האדם איננו מסוגל לנהל את כל העולם, ולכל הפחות זו איננה מלאכה פשוטה.
מסר זה מתאים לדברי הגמרא בפסחים (קיח.) עד כמה "קשין מזונותיו של אדם", אבל הקב"ה "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר" (תהלים קל"ו, כה). מזווית נוספת, הגמרא בסנהדרין (קח:) מביאה את דברי שם בן נח, שלדבריו "צער גדול היה לנו בתיבה" משום ש"בריָה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום" ואילו בריָה "שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה". שֵם מתאר עבודה תמידית ומתמשכת: עבודה מעבר ליכולות האנושיות. נח ובניו בקושי עמדו במשימה, אם בכלל. זו ההבנה השנייה.
אפשרות נוספת להבנת המדרש, היא כמשל ליחסים בינינו ובין הקב"ה, שמטרתו ללמד הכרת הטוב מהי. הקב"ה דואג להזין את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים, ואנחנו, אם לא מביאים לנו את האוכל שלנו בדיוק בזמן, מתחילים להגיש תלונות – בדיוק כמו האריה. לפי הסבר זה, המדרש בא כביקורת על כפיות הטובה שלנו כלפי הקב"ה, ובא ללמדנו להכיר טובה לקב"ה.
עיוורונו של יצחק
ראינו אם כן שלוש אפשרויות שונות להבין את המדרש על פציעתו של נח, וכל אחת קושרת אותו עם מסרים רחבים הרבה יותר. בנקודה זו, נפנה למדרש נוסף על פרשה אחרת, ונראה כיצד גם שם גם משפט קצר ותמציתי יכול לטמון בחובו מסרים עמוקים ברבדים שונים.
בפתיחה לפרשיית ברכות יעקב ועשו מתואר שבזקנותו של יצחק אבינו כהו עיניו (בראשית כ"ז, א). בעקבות המדרשים השונים מביא רש"י (שם) כמה פירושים המבארים מה גרם לכך.
ראשית, בעקבות המובא במדרש תנחומא (מהדורת ורשה, תולדות ח'), מסביר רש"י שעיניו כהו "בעשנן של אלו", כלומר מעשן הקטורת לעבודה זרה שהעלו נשותיו של עשו.
הסבר זה אמנם איננו מפורט במיוחד, אבל בהתבוננות נוספת ניתן לזהות שהוא בא לענות על שאלה גדולה: האם ליצחק באמת לא הייתה בעיה עם המצב שבנו עשו הגיע אליו? האם באמת לא היה לו אכפת? כל שהפסוקים מתארים הוא "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (בראשית כ"ה, כח) – אבל קשה להאמין שליצחק, עם כל גדולתו, לא היה אכפת מהמצב שאליו הדרדר בנו האהוב. ובכן, בעקבות המדרש התשובה לשאלה ברורה לגמרי: וודאי שליצחק היה אכפת מבנו. עד כדי כך אכפת, עד שהידיעה על מצבו הרוחני של עשו הרגה את יצחק מבפנים.
בעקבות מדרש אחר (בראשית רבה ס"ה, ו [כ"ז, א]) מציע רש"י הסבר נוסף, ולפיו עיניו של יצחק כהו מכיוון שמלאכי השרת בכו בזמן העקידה, ואותן דמעות זלגו על עיניו של יצחק וגרמו לעיניו לכהות בזקנתו.
גם כאן, משפט קצר ותמציתי של המדרש מכסה על מסר רחב הרבה יותר: המדרש מביע במובלע את המסר שהעקידה לא הייתה ניסיון שנעצר ברגע האחרון, אלא ניסיון שהמשיך עד הסוף המר, ורק אחר כך הקב"ה תיקן את תוצאותיו. בהתאם לתפישה שקיימת אצל חז"ל במקומות נוספים (ראו זבחים סב. שם מדובר על "אפרו של יצחק"), המדרש מניח שיצחק באמת מת בעקידה. אכן, הקב"ה החיה אותו לאחר מכן, אך משהו מאותה מיתה המשיך לדבוק ביצחק לעד. מסיבה זו, עיניו של יצחק כהו בזקנתו – משום שעיוור חשוב כמת (ראו נדרים סד:). עיניו של יצחק שכהו אינן סמל בלבד למיתה שחווה שם, אלא משקפות תהליך אמיתי: יצחק שעלה להר המוריה הוא לא אותו יצחק שירד משם אחרי העקידה. משהו שם עבר עליו ושינה אותו בצורה בלתי הפיכה, ואת השלכותיו הוא סופג עד סוף ימיו.
סיכום
ראינו את המסרים השונים שניתן לדלות מדברי המדרש הן על פציעתו של נח הן על עוורונו של יצחק. כעת ניתן לומר בפה מלא כי לא זו בלבד המדרשים מביאים סיפורים יפים שיאהיבו את התורה על הלומדים, אלא גם מוסיפים על הפשט רובד חשוב של מסרים.
הפנמת חשיבותו של רובד הדרש חשובה במיוחד בציבור שלנו, משום שלא מעט אנשים נוטים להימנע מהמדרש, ומחפשים דווקא את הסברי ה'פשט'. מקומו של הפשט איננו מוטל בספק, אך גם לדרש מקום נכבד. כדאי לפתוח קצת את העיניים והאוזניים לעולם המדרש: למה שהמדרשים מנסים ללמד אותנו, ולמסרים העמוקים שהם מביעים.
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת נח ה'תשפ"ב, סוכמה על ידי מרדכי סמבול ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] להמחשה, הרמב"ן מנתח בצורה מקיפה את דמותו של עשו ועומד על צדדיה השונים של אישיותו המורכבת. ניתוח כזה פשוט לא מתאים לילדים. זאת בניגוד לתיאורים של רש"י למשל, שבהם הוא מעצים ומקצין את הצדיקים ואת הרשעים כאחד, וכך יוצר עולם ברור שבו הכל שחור או לבן.
[2] בהתאם לכך, ניתן לראות שאחרי המבול בני נח פרים ורבים, מה שלא מתואר לגביו, ובתוך זמן קצר הוא 'יוצא מהתמונה' לחלוטין.