מבט חדש על המצוות
א. נאום התלוי בארץ?
ימים רבים עמד משה ונאם לעם לפני מותו. נאומו נפתח בענייני אמונה נשגבים והדרכות כלליות (פרשות דברים-עקב). אך כיאה לדרך התורה, בשלב מסוים הנאום הופך להיות למעשי-הלכתי (פרשות ראה-כי תבוא). טוב להתחיל מרעיונות גבוהים, אך צריך גם להוריד אותם למציאות הקונקרטית. בפרשתנו, מגיע חלק זה לשיאו והנאום הופך לקובץ של מצוות רבות, המופיעות בזו אחר זו[1]. כך הופכת פרשתנו לפרשה המכילה את מספר המצוות הרב מבין פרשות התורה. השאלה המתבקשת היא: אילו מצוות בוחר משה לשבץ בנאום הסיכום שלו ומדוע דווקא אותן?
באופן פשוט ניתן לומר כי מדובר על מצוות הרלוונטיות לרגע ההיסטורי בו העם נמצא – לפני הכניסה לארץ. אכן, חלק גדול מהמצוות בפרשות הקודמות קשור בעניינים ציבוריים, הרלוונטים ברגע זה: פרשת ראה עסקה בעיקר בהסדרת עבודת ה' בארץ[2], ופרשת שופטים עסקה בעיקר בתיאור צורת הממשל. אולם בפרשתנו, הקשר בין המצוות לבין הכניסה לארץ מתחיל להתרופף. אמנם קיימות כמה מצוות הקשורות לדיני מלחמה, כגון אשת יפת תואר (כ"א, י'-י"ד) וכן דיני טהרת המחנה הצבאי (כ"ג, י'-ט"ו). אך רוב מצוות הפרשה עוסקות בדינים פרטיים שונים, שלכאורה היו אמורים להופיע כבר בקבצי המצוות הקודמים בתורה. כדי לענות על תמיהה זו, ניתן לבחון את המצוות השונות ולראות האם הן קשורות בכל זאת לכניסה לארץ, על אף פנייתן אל הפרט. בחינה כזו אכן מלמדת, שלפחות חלק מן המצוות הפרטיות הופכות להיות רלוונטיות רק כאשר נכנסים לארץ[3].
אולם ברצוני ללכת כאן בכיוון אחר. אני סבור כי יש לבחון את המצוות בנאומו של משה לא רק מצד תוכנן, אלא גם מצד האופן בו משה מלמדן לעם. אכן חלק מן המצוות לא קשורות דווקא לכניסה לארץ, אך הדרך בה הן נאמרות, קשור בכך.
ב. טעמי המצוות
פרשת משפטים בספר שמות, היא הפרשה הדומה ביותר לפרשתנו: בשתיהן קובץ ארוך של מצוות ודינים משפטיים, הקשורים בעיקר ליחיד וליחסיו עם סביבתו. השוואה בין אופן מסירת הדינים בפרשת משפטים לפרשתנו, יכולה לסייע לנו להבחין בייחודיות כאן.
כאשר נעיין בפרשת משפטים, ניווכח כי הדינים שם מוצגים לעם כמעט תמיד ללא טעם. אין כאן המקום להציג את כל פרשת משפטים, אולם אתם מוזמנים לעיין בה ולהיווכח כי מדובר על רשימה ארוכה של כללים מוחלטים, המוצגים ללא הסבר או נימוק. ישנם שלשה יוצאי דופן לכך. שניים מהם קשורים למצוות הקשורות לגר ואחד לעני.
אלו המצוות הקשורות לגר:
"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כ"ב, כ')
"וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם כ"ג, ט')
הנימוק לאיסורים להונות וללחוץ את הגר זהים: "כי גרים הייתם בארץ מצרים".
המצווה השלישית בה מופיע נימוק, דומה לשתי המצוות הללו ומדברת על החובה להחזיר לעת ערב לעני את בגדו שנלקח כמשכון: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי הִוא כסותה [כְסוּתוֹ] לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שמות כ"ב, כ"ד-כ"ו)
פה הנימוק הוא, שאחרת לא יהיה לו במה לשכב לישון.
הופעת הנימוקים רק במצוות הללו מלמדת על שאר המצוות בפרשת משפטים, המופיעים כגזרות ללא נימוקים. חוקים אלו ניתנו מייד לאחר היציאה ממצרים. עם ישראל היה אז במצב ראשוני, לאחר שנות עבדות טראומתיות. הייתה להם מנטליות של עבדים, המצייתים לאדוניהם מבלי להפעיל שיקול דעת. עם ישראל עדיין לא היה במקום של הסברים וטעמים למצוות. הם יכולים לקבל את המצוות רק באופן שטחי, כגזרות ללא טעם. בדומה לילד קטן, שהוריו מחנכים אותו לכללים מסוימים ושכלו עוד לא מפותח להבין את ההיגיון מאחוריהם.
הטעמים היחידים שכן ניתן לדבר עליהם בשלב זה, שייכים רק במצוות הקשורות באופן ישיר לשעבוד במצרים – את זה הם מסוגלים להבין. לא להונות וללחוץ את הגר, כמו שלא מזמן התעללו בכם כשהייתם גרים במצרים. גם ההתייחסות לעני בעל הבגד היחיד יכולה להיות מובנת לעם שלא מזמן היה במצב דומה. אולם, שאר החוקים קשים מידי להבנה. הסברים אודותם יכולים דווקא לסבך ולהקשות על עם עבדים שפוף קומה.
לעומת זאת, בקובץ המצוות שבפרשתנו, המצב משתנה מהקצה אל הקצה. חלק גדול מן המצוות ניתנות יחד עם הסבר וטעם.
נסקור בקצרה את הטעמים למצוות בפרשתנו בכדי להראות את היפוך המגמה:
- אין למכור אישה הנלקחה במלחמה: "…לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" (כ"א, י"ד).
- אין להפלות את בן השנואה בירושה: "…כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (שם, י"ז).
- יש להרוג בן סורר ומורה כדי להרתיע את שאר העם (שם, כ"א).
- יש לקבור באותו יום את הנידון למוות שניתלה: "…כִּי קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי…" (שם, כ"ג).
- יש חובה לעשות מעקה בבית: "…וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (כ"ב, ח').
- יש להעניש מי שמעליל על אישה כי אינה בתולה לפני הנישואין: "…כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל…" (שם, י"ט).
- אין להעניש אישה שנאנסה בשדה: "…כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (שם, כ"ו).
- אם אישה שכבה עם איש בעיר, יש להרוג את שניהם – את האיש על העינוי ואת האישה מכיוון שלא צעקה (שם, כ"ד).
- אין להתחתן עם עמוני ומואבי מכיוון שלא קידמו את ישראל בלחם ומים (כ"ג, ה').
- אין לתעב אדומי "כי אחיך הוא" (שם, ח').
- אין לתעב מצרי, "כי גר היית בארצו" (שם).
- יש לשמור על טהרת המחנה, "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ…" (שם, ט"ו).
- אדם הנשא אישה לא יוצא לצבא בשנה הראשונה כדי שיוכל לשמח את אישתו (כ"ד, ה').
- יש לתת את השכר לעני באותו היום, "…כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁו…ֹ" (שם, ט"ו).
- מצוות שונות של דאגה ליתום ולאלמנה מוסברות שוב דרך זיכרון השעבוד במצרים (שם, כ"ב).
- יש להלקות חוטא ארבעים מלקות אך לא יותר מכך, "….פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ" (כ"ה, ג').
- יש לייבם אישה שבעלה מת ללא בנים כדי שלא ימחה שמו של בעלה מישראל (שם, ו').
- יש למחות את עמלק בשל הפגיעה שפגע בך במדבר (שם, י"ז).
גם המצוות שאינן מוסברות, הן לרוב מצוות שטעמן ברור מאליו: מצוות השבת אבדה, שילוח הקן, איסורי יחסים בתוך המשפחה, זנות, איסור הסגרת עבד לאדוניו, איסור לגנוב איש וכן "לא תחסום שור בדישו".
יש לציין כי את המגמה הזו ניתן לראות גם בפרשות הקודמות, ראה ושופטים, המהוות חלק אינטגרלי מאותו נאום, המכונה "נאום המצוות". אין כאן המקום להאריך, אולם המעיין גם בפרשות הללו יווכח כי כמעט כל המצוות שם מופיעות יחד עם הסבר ופירוט רחב[4].
אם נרחיב את המבט לכלל ספר דברים, ניווכח כי דרך הוראת המצוות קשורה לתהליך הכללי שמציג כלל הספר.
בעיוננו לפרשת דברים, עסקנו בהרחבה בשוני שבין הדור הראשון שיצא ממצרים לדור השני. כאמור, הדור הראשון חווה על בשרו את העבדות במצרים. זהו דור שפוף קומה, שמבין רק שפה של מעשים ופקודות. פחות מתאים לתקשר עם דור כזה בערוץ הדיבור. אין מקום לפתח אצלו תובנות גבוהות או רגישות. לכן, ספר דברים, ספר של דיבורים, ניתן דווקא לדור השני. בפרשות הראשונות של הספר נפגשנו עם נאומים אמוניים גבוהים, המופיעים לראשונה בתורה, שכן הם מתאימים לנפש הגבוהה יותר של הדור השני.
כעת, אנו פוגשים במגמה דומה גם ביחס לנתינת המצוות המעשיות – מתאים יותר ללמד את התורה יחד עם טעמיה ומשמעויותיה. כך יוכל העם להפנים אותה ולהתחבר אליה, דרך הבנת הרעיונות העומדים מאחורי הדברים. לא נכון להמשיך ולהתייחס אליו כילד קטן שאמור לקבל את המצוות כגזירות חסרות טעם[5].
ג. תחילתה של התורה שבעל פה
מעבר למאפייני הדור השני, המתאימים יותר ללימוד התורה בטעמיה, נראה כי שינוי המגמה קשור גם לעבודת ה' שבארץ. בעיוננו לפרשת ראה הרחבנו לגבי האופן החדש שיש לעבוד את ה': עם ישראל אמור לשבת ברחבי ארצו ולהתבסס בה. לחיות את חייו באופן עצמאי תוך שמירת קשר עם ה' דרך המקום המקודש. בעיוננו לפרשת שופטים, הראינו כי מגמה זו ממשיכה גם ביחס למוסדות השלטון – במצב האידיאלי, עם ישראל אמור לנהל את ענייניו באופן עצמאי (תוך שמירה על קשר עם השופט והכהנים שבמקדש).
תמונה זו, של עם מבוסס ועצמאי המנהל את ענייניו לאור דרך התורה, דורשת שינוי בדרך לימוד התורה. לו המצוות היו ממשיכות להינתן כאוסף פקודות ללא טעם, היה קשה מאוד להמשיך ולהתנהל באופן עצמאי. יש צורך להבין את הרעיונות ואת הרוח הכללית שמאחורי החוקים. כך ניתן לקחת אותם, ליישם אותם במציאות המשתנה ולנהל אורח חיים מלא על פיהם.
זהו בעצם תפקידה של התורה שבעל פה. ניתן לומר כי שורשי התורה שבעל פה מתחילים להופיע כאן בנאום המצוות. משה מציג את המצוות עם הסברן וטעמן וכך ניתן לפתח את הדברים וליישמם במציאות החיים המשתנה.
לאור זאת, ספר דברים מהווה מעין תפר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. הספר אמנם ניתן בהנחיית ה', אך על ידי משה המבאר את הדברים[6]. רק כך יכול עם ישראל להמשיך את המגמה לאורך הדורות בפיתוח התורה שבעל פה ובכך להמשיך לנהל חיי תורה באופן עצמאי.
ד. "כי תועבת ה' "
קיום המצוות מתוך הבנת ההיגיון, היא שלב חשוב בעבודת ה', אך יש בה גם משהו מוגבל.
ניקח כדוגמא מערכת יחסים זוגית, בה אחד מבני הזוג מבקש בקשה מהשני. הבקשה יכולה להיות מובנת והגיונית לצד השני. הבנת ההיגיון מגייסת אותו לפעולה והוא מבצע את הבקשה. התגייסות זו מלמדת רק מעט על הקשר ביניהם, שכן בן הזוג פועל בסופו של דבר מתוך ההיגיון האישי שלו ולא כהיענות לבת הזוג. לחילופין, אפשר לדמיין מצב בו בת הזוג מבקשת משהו מבן זוגה, אך אינה מצליחה להסביר את ההיגיון בכך. לא מדובר ברצון קפריזי או שלילי, אלא ברצון עמוק, אך שקשה להסבירו באופן רציונלי. במקרה כזה היא תחשוף את הצורך שלה ואת הבקשה שלה מבן הזוג, אך לא תוכל להצדיק אותו בנימוקים הגיוניים. קשר זוגי טוב, יגרום לבן הזוג להיענות לבקשה, גם אם הוא אינו מבין אותה, פשוט כי זהו רצונה (כמובן, אפשר גם להיפך). היענות זו מלמדת על קשר עמוק יותר ביניהם, הגורם לכל אחד מן הצדדים לפעול למען האחר, רק מכיוון שזהו רצונו, גם בלי הבנה שלמה.
בנאום המצוות של ספר דברים, מצופה מעם ישראל להגיע גם לרובד כזה בקשר עם ה'. בחלק מהמצוות לא מופיע טעם הגיוני, אך מתואר כי אותו המעשה הוא "תועבה" בעיני ה'. אין כאן ניסיון לשכנע בהיגיון של המצווה, אלא להבהיר כי המעשים הללו מאוסים בעיני ה' ולכן מתבקש מהם להימנע מכך.
הביטוי "תועבה" מופיע רק פעמיים לפני כן בתורה (ויקרא י"ח, כ"ב; כ', י"ג) ואילו בנאום המצוות בספר דברים[7] הוא הופך להיות שכיח ומופיע כהסבר לאחת עשרה מצוות[8]. כך למשל, בפרשתנו נאמר כי אין לגבר ללבוש שמלת אישה ולהיפך "כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (כ"ב, ה'). לכן גם אין להביא אתנן זונה ומחיר כלב למקדש (כ"ג, י"ט). נימוק זה נאמר אף על מצוות מוסריות, "כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ… כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל" (כ"ה, ט"ז). ה' מבקש להימנע מעוול כי זה מתועב בעיניו, מעבר להיגיון החברתי שיש בכך.
בקשות אלו, להימנע מדברים מסוימים רק כי הם מתועבים בעיני ה', מלמדות על יחס חדש וקרוב אליו. זוהי חלק ממגמה רחבה יותר בספר דברים – בניית מערכת יחסים חדשה בין עם ישראל ל-ה'. זהו קשר של אהבה הדדית. בספר דברים לראשונה, בתחילת נאום המצוות, מתוארת המצווה לאהוב את ה' (ו', ה' ;י"א, א' ו-י"ג). במקביל, באותו חלק של הנאום, מתוארת לראשונה אהבת ה' לעמו. לפתע מסתבר, שהיא זו שהניעה אותו מלכתחילה להוציאם ממצרים: "כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" (ז', ח'[9])
הסבר זה ליציאה ממצרים לא היה יכול להופיע בספר שמות. אז עם ישראל עוד לא היו במצב נפשי של יצירת קשרי אהבה עם ה'. הם היו עוד במקום העבדותי, בו הם מסוגלים רק לציית לפקודות. במצבם אז הם לא יכלו לבנות מערכת יחסי אהבה, שיש בה מימד שוויוני עם ה'. בתוך מערכת יחסים זו, של אהבה הדדית, אפשר לדבר על הימנעות ממעשים פשוט כי הם אינם לרוחו של ה'. עובדה זו – בתוך קשרי אהבה – מספיקה.
ה. שלשת הרגלים
את הפער בין יחסי ה' ועמו בספר שמות לעומת ספר דברים, ניתן להדגים דרך תיאור מצוות שלושת הרגלים המופיעה בשני הספרים. נחזור שוב לפרשת משפטים, אותה השוונו לפרשתנו. כך מתוארת שם מצוות שלושת הרגלים: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה… אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר…וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' " (שמות כ"ג, י"ד-י"ז)
הדימוי כאן של ה' הוא של "אדון", אשר מצווה על עבדיו לבוא ולהראות את פניו. אסור להם לבוא בידיים ריקות – עליהם להביא לו מנחה מתבואת השדה שלהם.
לעומת זאת, תיאור הרגלים בנאום המצוות בדברים, בפרשת ראה, מציג תמונה שונה לחלוטין:
"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ …וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ…
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים… וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:
שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם" (ט"ז, א'-ט"ז)
הציווי על עלייה לרגל לא ניתן באופן טכני וקצר כמו בפרשת משפטים. הוא מתפרש על פני ששה עשר פסוקים המציגים תמונה של שמחה וחגיגיות. שמחה זו נובעת מן השפע והברכה שניתנה מ-ה', דרך ארץ ישראל. העם מודה ל-ה' על כל הטוב שניתן לו ובא לשמוח לפניו. ה' לא מופיע כאן כ"אדון", כמו בספר שמות, אלא כ"ה' א-להיך" – הא-לוהים המסייע והמשפיע עליך כל טוב. אתה מצדך נדרש לבוא, להודות לו ולשמוח לפניו. האווירה כאן בין ה' לעם שוויונית יותר וצומחת מתוך מערכת יחסים הדדית.
ו. ספר שמות לצד ספר דברים
המהלך שתיארנו מצייר קו התפתחות לינארי בין ספר שמות לספר דברים. ספר שמות מראה את תחילת הדרך בקשר עם ה'. הקשר שם הוא ילדותי יותר ומתאים לעם בעל מנטליות של עבדים, המנסה לבסס לראשונה קשר עם הקדוש ברוך הוא. לעומת זאת, ספר דברים מציג שלב התפתחותי גבוה יותר, בו העם יוצר קשר בוגר והדדי עם ה'. קשר שאפשר לדבר בו על קיום מצוות מתוך אהבה ולא רק מתוך צייתנות.
תיאור זה מעלה שאלה מתבקשת – למה בעצם צריך את ספר שמות? למה חשוב לנו להכיר את תחילת הדרך ולא להיפגש ישר עם הקשר הרצוי והבוגר יותר עם ה'?
נראה, כי המהלך מספר שמות לספר דברים לא משקף רק אירוע שהתרחש בעבר. כל אחד מאיתנו נע במהלך התפתחותו מספר שמות לספר דברים. אנו מתחילים כילדים קטנים הנענים באופן צייתני לכללים שניתנים מלמעלה. גם הקשר הראשוני שלנו עם ה' ותורתו מגיע לרוב ממקום כזה. אולם, במהלך ההתפתחות האישית והאמונית, עלינו לנסות ולהתקדם אל ספר דברים וליצור קשר הדדי ובוגר יותר עם ה'. קשר שיש בו גם אהבה ורצון ולא רק צייתנות כפויה.
יתירה מכך, נדמה שהתהליך אינו רק לינארי. בכל אחד מאיתנו ממשיכים להתקיים שני המקומות הנפשיים – מקום בוגר והדדי מול ה' אך לצידו אנו נמצאים לעיתים גם במקום ילדי-צייתני. במקום זה אנו מקיימים את המצוות מתוך ציות ל"אדון ה' " לא רק מתוך חווית אהבה וקשר קרוב.
שני הספרים מלמדים אותנו את שני המקומות הנפשיים הללו. רצוי אמנם להתקדם לספר דברים, אך גם ספר שמות ממשיך לנכוח ברקע.
(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] פרשתנו היא חלק מ"נאום המצוות". זהו נאום ארוך, שתחילתו בפרשת ואתחנן (פרק ה') וסיומו בפרשת כי תבוא. כאמור, הנאום מתחיל מענייני אמונה כלליים. החל מפרשת ראה, עובר הנאום לעניינים מעשיים, מגמה שמגיעה לשיא בפרשתנו.
[2] בהקשר זה מופיע ההיתר לאכול בשר חולין ברחבי הארץ ולכן חוזר משה ומזכיר את דיני הכשרות (פרק י"ד).
[3] אכן, בחינה מעמיקה יותר של חלק מן המצוות מלמדת על קשר לכניסה לארץ – למשל דיני אונס, המבדילים בין אונס בעיר לאונס בשדה (כ"ב, כ"ג-כ"ח). זוהי אבחנה הרלוונטית כאשר עם ישראל גר בערים שלצידם שדות מרוחקים, מה שלא רלוונטי במדבר. או למשל מצוות ייבום, השייכת רק בארץ, שכן היבם מקים את נחלת אחיו המת (כ"ה, ה'-י'). כמו כן, מצוות שונות רלוונטיות רק בארץ, בה יש אינטראקציה עם עמי האזור: למשל מצוות ריבית, שאסורה כלפי ישראל ומותרת לגויים (כ"ג, כ'-כ"ב) או איסור הסגרת עבד אל אדוניו ( כ"ג, ט"ז-י"ז). אולם קשה להסביר באופן הזה את כלל המצוות בפרשה.
[4] אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא מצוות המלך, המופיעה בפרשת שופטים, בה מוסבר מדוע אסור לו להרבות נשים, סוסים וכסף (י"ז, ט"ז-י"ז). חז"ל ציינו כי היא אחת המצוות בהן מופיע הטעם המפורש ביותר (סנהדרין כא, א).
[5] בהקשר זה, אפשר לשים לב כי חלק מן הטעמים פונים לא רק לשכל, אלא גם לרגש. כך למשל, אונס של אישה מושווה לרצח. בנוסף, יש לשלם שכר באותו יום, מכיוון שהעני נושא את נפשו אל התשלום. עם ישראל גם ברמה רגשית גבוהה יותר, לכן אפשר לדבר אליו גם ברובד זה ולעורר את האמפתיה שלו כלפי החלש והנפגע. זאת בשונה מהמצב בפרשת משפטים. עבדים שהשתחררו בזה הרגע עדיין מרוכזים בפצעים של עצמם וקשה לפנות לרגשותיהם.
[6] כפי שנאמר בתחילת הספר: "…הואיל משה באר את התורה הזאת" (א', ה').
[7] הכוונה היא לפרשות ואתחנן וכי תבוא, המהוות נאום אחד ארוך שבמרכזו המצוות.
[8] כמו כן, הביטוי בספר דברים הוא "תועבת ה' " ואילו בספר ויקרא רק "תועבה". הביטוי "תועבת ה' " הוא ביטוי אישי יותר, בו ה' כביכול חושף את העובדה כי אלו מעשים רעים בעיניו.
[9] ובאופן דומה בפרק י', ט"ו.