אחדות הפולחן במדבר ובארץ

הדפסה

א. "לא תעשון כן ל-ה' א-להיכם"

נאומי משה בספר דברים התמקדו, עד כה, בעיקר בעניינים כלליים הקשורים לאמונה ב-ה' ולהליכה בדרכיו. החל מפרשתנו, ולאורך שלשת הפרשות הבאות, עובר משה לעסוק במצוות ספציפיות. חלק ניכר ממצוות אלו קשור בכיבוש הארץ ובהתנחלות בה[1].

משה פותח את פירוט המצוות בשתי מצוות – כהשמדת עבודה זרה מן הארץ וריכוז הפולחן במקום אחד[2]:
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ…
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן…
לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַ-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם:
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (י"ב, א'-ה')

הניסוח כאן נראה תמוה. ראשית מציין משה כי יש לאבד את העבודה הזרה המפוזרת בכל מקום בארץ. אז מגיע המשפט "לא תעשון כן ל-ה' א-להיכם!", שמטרתו ליצור ניגוד בין היחס לעבודה זרה לבין היחס לעבודת ה'. בקריאה פשוטה עד כה, מסתבר שהניגוד מתייחס ל"טיפול" בעבודה הזרה (אותה יש להרוס), לעומת השמירה על המקומות המקודשים ל-ה'.

אולם, מייד ממשיך משה ומסביר שהכוונה לניגוד אחר: בעוד שאת העבודה הזרה עובדים בכל מקום, עבודת ה' צריכה להיות במקום אחד מרכזי. רש"י כאן משקף את ההתלבטות כיצד יש לקרוא את הדברים: "לא תעשון כן ל-ה': להקטיר לשמים בכל מקום כי אם במקום אשר יבחר.

דבר אחר: 'ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם – לא תעשון כן', אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה" (רש"י שם)

ייתכן כי הניסוח המפותל של הפסוקים אינו במקרה. משה משתמש בלשון המשתמעת לשני פנים ומאפשרת את שתי הקריאות: יש לאבד את העבודה הזרה ואין לעשות כן לדברים המקודשים ל-ה'. כמו כן, העבודה הזרה מפוזרת בכל מקום, וגם את זאת אין לעשות ל-ה'. באופן הזה משה כורך יחדיו את שני העניינים – את חובת השמירה על הקדוש ל-ה' ואת החובה לעבוד אותו במקום אחד. מדוע לקשור בין שני דברים הנראים שונים?

כדי לנסות לענות על כך, ננסה לגעת קודם בשאלה יסודית יותר – מדוע בעצם יש לעבוד את ה' רק במקום יחיד?

 ב. "המקום אשר יבחר ה' "

קריאה בהמשך התנ"ך מלמדת, כי עם ישראל התקשה לקיים את הציווי לעבוד את ה' במקום יחיד. לאורך ספר מלכים, אנחנו פוגשים שוב ושוב בתיאור: "רק הבמות לא סרו", דהיינו שהעם המשיך לעבוד את ה' בכל מקום, במקומות שכונו "במות". מצב זה התרחש גם בתקופות של מלכים צדיקים, שנלחמו בעבודה הזרה והלכו בדרך ה'[3].

מכך נראה, שגם כאשר עם ישראל דבק ב-ה', הוא התקשה להתחבר לרעיון של אחדות הפולחן. ייתכן כי הקושי בהסרת הבמות קשור לנוחיות שהם מייצרים – במקום לעלות למקום אחד, אפשר לעבוד את ה' קרוב לבית. סביר גם כי תרבות עמי האזור לעבוד את אלוהיהם "תחת כל עץ רענן", גם כן השפיעה. אולם ייתכן כי יש כאן גם משהו עמוק יותר.

במקום אחד בתנ"ך, מתאפשרת לנו הצצה להתנגדות עקרונית לרעיון אחדות הפולחן ל-ה'. חזקיהו היה המלך הראשון, לאחר שנים רבות, שפעל להרס הבמות. רבשקה, שר בממלכת אשור, נושא נאום לאנשי ירושלים במהלך מלחמתו בחזקיה, וומעודד אותם להיכנע לו. בנאומו, מתייחס רבשקה להרס הבמות על ידי חזקיה: "וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי אֶל ה' אֱ-לֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ: הֲלוֹא הוּא, אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו, וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלִָם" (מלכים ב' י"ח, כ”ב)

רבשקה, שעל פי מסורת חז"ל היה יהודי (סנהדרין ס.[4]), פונה לעם ומבקר את הסרת הבמות על ידי חזקיה. פעולה זו נראית בעיניו דווקא כפגיעה ב-ה', מה שיגרום לחוסר יכולת להישען עליו במהלך המלחמה.

כמובן שרבשקה מנהל כאן לוחמה פסיכולוגית, אולם סביר כי הוא השתמש בטיעונים שעשויים להישמע באזני העם. אכן, יש משהו בדבריו – רעיון אחדות הפולחן גורם לכאורה לצמצום הימצאותו של ה' בעולם. טענה זו של רבשקה מלמדת כי הבמות נתפסו כרעיון חיובי של קידוש עוד ועוד מקומות ל-ה' ברחבי הארץ. ובאמת, מה רע בלהרחיב את הקדושה למרחבים נוספים?

ייתכן שהמענה לכך נמצא בהמשך דבריו של משה:
"לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (י"ב, ח'-י"א)

משה מנגיד כאן בין עבודת ה' במדבר לבין עבודתו בארץ. במדבר כל אחד עשה "הישר בעיניו". מצב זה חייב להיפסק בארץ. כאשר יגיעו ישראל "אל המנוחה והנחלה", יחול מהפך והם יתחילו לרכז את עבודת ה' במקום שבו הוא יבחר.

הביטוי "איש כל הישר בעיניו", מזכיר את התיאור של עם ישראל, החוזר שוב ושוב בספר שופטים: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים כ"א, כ"ה ועוד). זהו תיאור בעל קונוטציה שלילית מובהקת, התולה את המשברים השונים בתקופה זו בכאוס השלטוני. כאשר "איש הישר בעיניו יעשה", אין אחדות בעם ומילא הוא חלש ופגיע. ההקבלה מלמדת כי יש דמיון בין המצב במדבר למצב בתקופת השופטים – במדבר היה פיזור של הפולחן ואילו בתקופת השופטים היה פיזור של השלטון. שני המצבים פוגעים באחדות.

כאשר כל העם מתרכז סביב מקום מקודש אחד וסביב מלך אחד, האחדות והיציבות שלו מתחזקת. זאת, בניגוד למצב בו יש במות מפוזרות ואין מה שירכז את העם סביב מוקד אחד מקודש.

ג. "איש הישר בעיניו"

הסבר זה דורש בירור: מה הכוונה כי במדבר כל אחד עשה "הישר בעיניו"? הרי במדבר היה לכאורה משכן אחד, בו כולם הקריבו את קורבנותיהם!  הם אף הצטוו על כך במפורש בספר ויקרא: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'… וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַ-ה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַ-ה' אוֹתָם" (י"ז, ב'-ה')

יש כאן ציווי להביא כל בשר הנשחט במחנה אל המשכן ועונש כרת למי שיפר זאת! אם כן, למה מתכוון משה באומרו "לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש הישר בעיניו"? לכאורה, אין יותר אחדות של הפולחן מאשר המצב במדבר, שם כולם מקריבים במשכן. יתירה מכך, לפי הנאמר בפסוקים אלו, כל אכילת בשר שהיא, חייבת במדבר להפוך לקרבן. אם כן, מה בדיוק הייחוד שאמור להיות בארץ? הרי במדבר היה ריכוז של עבודת ה'!

הפרשנים התקשו בשאלה זו. הרשב"ם הציע, כי הכוונה היא שבמדבר המשכן נע ממקום למקום, לעומת המצב בארץ בו יהיה רק מקום מקודש אחד קבוע. קשה להלום פרוש זה עם התיאור על ההתנהלות במדבר של "איש כל הישר בעיניו". זהו ביטוי שמלמד על כאוס, בו כל אחד עושה כראות עיניו, כפי שהיה בתקופת השופטים. אי אפשר להגידר את התזוזה המאורגנת של המשכן ממקום למקום כמשקפת מצב של "איש הישר בעיניו".

הרמב"ן נוקט בדרך אחרת. לדבריו, הכוונה בביטוי היא, שבמדבר לא היו קורבנות חובה אלא רק רשות. לכן כל אחד עשה הישר בעיניו – הביא קרבנות רשות בלבד. הסבר זה אולי הולם מעט יותר את הביטוי, אך מתעלם מהצליל הביקורתי העולה ממנו[5]. כמו כן, עניין זה אינו מעניינו של הפרק. הנושא כאן הוא המעבר למקום מקודש אחד ולא מעבר מקרבנות רשות לחובה.

לאור זאת, לדעתי, אין מנוס מלקבל את פרושו הנועז של האבן עזרא: "טעמו – שלא היו כולם יראי ה' " (אבן עזרא שם)

במילים אחרות, משה מציין כאן עובדה מפתיעה – במהלך המסע במדבר, ישראל לא הקפידו על הציווי להקריב רק במשכן! כל אחד המשיך לעשות "הישר בעיניו" ולהקריב מחוץ למשכן.

אכן, אם נעיין שוב בציווי שצוטט לעיל בספר ויקרא, נגלה כי הדברים רמוזים כבר שם. מייד לאחר הציווי להביא כל בשר הנשחט במחנה למשכן, מוסבר הטעם: "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַ-ה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (י"ז, ה')

דהיינו, הייתה תופעה של זביחת בשר ברחבי המחנה, והציווי נועד להפסיק נוהג זה. דברי משה בפרשתנו מלמדים כי למרות הציווי הנוהג נמשך. כעת, לקראת הכניסה לארץ, קובע משה כי לא ניתן עוד להמשיך כך – ריכוז עבודת ה' במקום אחד הולך להיות משהו בעל משנה תוקף. עבודה מחוץ למקדש איננה מקובלת עוד.

מכך עולה, כי בעצם היתה כאן סוג של העלמת עין מן הנוהג להקריב ברחבי המחנה. הציווי לא נשמר. יש אמנם ביקורת מרומזת על כך, אולם עצם האמירה כי בארץ החובה תהיה מוחלטת, מלמדת כי במדבר הדברים התקבלו בסלחנות.

אם צודקים אנו בדברינו, נותר להבין מדוע היתה סלחנות כזו במדבר. במקביל נשאל, מה השינוי שמתרחש עם הכניסה לארץ, שמחייב יותר את ריכוז הפולחן?

ד. "אל המנוחה ואל הנחלה"

כדי להבין את השינוי, נעיין בהנגדה שיוצר משה בין המדבר לארץ: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה… וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ…" (י"ב, ח'-י"א)

משה מדגיש כי במדבר לא היתה מנוחה ונחלה, ולעומת זאת בארץ יש מנוחה, נחלה וישיבה בטוחה. הפער הוא בין תחושת היציבות והבטחון בארץ, לעומת חווית התלישות, הניידות וחוסר היציבות של המדבר. כאשר העם הולך לתקופת יציבות וחוזק, עליו להקפיד על ריכוז הפולחן, לעומת תקופת חוסר היציבות של המדבר, בה היה ניתן להעלים עין מכך.

תיאור היציבות והבטחון בארץ עולה גם בעוד מקומות בפרק, בהם מתוארת הברכה והשמחה הצפויה שם: "וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ… וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם…" (שם ז', י"ב)

הישיבה בארץ מאופיינת בשפע ושמחה, שיש להפנות אותה למקום האחד, המקודש. חווית הכוח, השפע והיציבות מתבטאת בהמשך גם בהיתר החדש לאכול בשר חולין מחוץ למקדש: "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ… כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (שם ט"ו, כ')

הברכה בארץ והרחבת הגבול, מאפשרת את מתן ההכרה והלגיטימיות של הרצון לאכול בשר בכל "אות נפשך", גם מחוץ למקדש. זאת, בניגוד לציווי בתקופת המדבר, להביא כל בשר כקרבן למשכן. מן הדברים עולה התמונה כי השפע והיציבות שעתידים להיות בארץ, יוצרים עבודת ה' מסוג חדש, המחייב מקדש במקום אחד, אך גם מאפשר אכילת בשר חולין מחוצה לו. זאת בניגוד למדבר, שם יש להביא כל בשר כקרבן, אולם קיימת העלמת עין מהקרבה מחוץ למשכן.

כדי להבהיר את השינוי, נמשיל את הדברים לתהליך ההתבגרות. בתקופת הילדות, הילד או הילדה נזקקים מאוד להוריהם לסיפוק צרכיהם הגשמיים והנפשיים. התלות של הילד בהוריו, מחייבת את ההורים להיות שם עבורו ולספק את כל צרכיו. לכן, במצב התקין, ילדים גדלים בצמוד להוריהם במהלך הילדות. הישענות על ההורים בשנים אלו הכרחית להתפתחות הנפשית התקינה.

ככל שהילד הולך ומתבגר, הוא מחזק את היציבות האישית ואת הנפרדות שלו מן ההורים. כעת, המצב הבריא הוא שהילד ילך ויתרחק בכדי לבנות את חייו ולהקים בית משלו.

כאשר הבן גדל, מתבסס ומתרחק, ההורים שמחים ומלאים בנחת. אולם, הם עדיין רוצים לשמור איתו על קשר. גם הוא מצידו, עם כל הצורך בנפרדות ועצמאות, זקוק להמשך הקשר איתם, ממקום חדש. לא מהמקום הילדי-תלותי, אלא ממקום בוגר ונפרד. לכן, הוא אמנם בונה את ביתו במרחק מסוים, אך ביתם ממשיך להיות מקום משמעותי עבורו. הוא מבקר אותם מידי פעם ובכך שומר על הקשר. ההורים שמחים מביקורים אלו וכן מכך שבסיומם הוא חוזר לביתו ולחייו העצמאיים.

אם מסיבה כלשהי הוא יעזוב את ביתו האישי ויחזור לגור עמם, זה עלול להיות מצער מאוד. הדבר מלמד על כשלון ביכולת לבסס חיים מלאים ועצמאיים. המצב הרצוי הוא של שמירה על קשר מתוך נפרדות, לא של חזרה לקרבה ילדותית.

בתקופת המדבר עם ישראל היה במצב ראשוני, של חולשה, לאחר שנים ארוכות של עבדות. לצורך כך הוא היה זקוק לארבעים השנים במדבר, בהם היה תלוי לחלוטין ב-ה'[6]. בשנים אלו צרכיו הגשמיים והרוחניים סופקו ישירות מ-ה'. כמו הילד הגדל בבית הוריו, עם ישראל כולו הצטופף במחנה אחד, עליו שרתה שכינת ה'. כל התרחקות משם הייתה בגדר סכנה פיזית ורוחנית לעם הרעוע. לכן, לא היה מקום לאכילת חולין וכל בשר היה צריך להיות מוקרב ל-ה'.

ההזדקקות של העם גרמה לכך שהם עבדו את ה' גם מחוץ למשכן, בצמוד למגוריהם. אמנם לא היה זה מצב רצוי, אך היתה הבנה לכך. אפילו את המרחק הקטן מן האוהל הפרטי למשכן, היה להם קשה להכיל. הם נזקקו נואשות לקשר. בנקודה זו, הם היו דומים במעט להתנהלות של עובדי עבודה זרה המאופיינים בצורך הנואש לנוכחות אלוהית בכל מקום ורגע. לכן הם בונים ויוצרים אלוהות "תחת כל עץ רענן".

אולם כל זה הולך להשתנות בארץ. העם הולך להתבגר, להתבסס ולהתייצב. הוא הולך להנות משפע וברכה, שיאפשרו לו להגיע אל "המנוחה והנחלה". המצב הרצוי הוא של עם מבוסס, היושב לבטח במרחבי ארצו ומסתדר בכוחות עצמו. הקשר עם ה' ממשיך כמובן להתקיים, אך הוא מתעצב בהתאם לשלב הבגרות של העם. בקשר זה מתאפשרת נפרדות ונבדלות. יש מקום אחד מקודש ל-ה' ואליו מגיעים מידי פעם, בכדי לחזק את הקשר.

בשלב בגרות זה אין צורך בהקמת מקומות מקודשים נוספים – אפשר להכיל את המרחק. הקמת מקומות מקודשים אף מסוכנת. היא מראה על עמדה נפשית ילדותית, בה ה' צריך להיות זמין בכל רגע וכביכול 'לעבוד' אצל העם. זהו צורך השייך לעבודה הזרה, שם אלוהיהם עובדים אצלם וזמינים להם בכל מקום. עבודת ה' החדשה, הבוגרת, מכירה בכך שה' נפרד ומרומם. יש לו מקום מיוחד אליו יש להגיע.

העם הבוגר והמבוסס מסוגל להכיר בנפרדות ובנשגבות של ה' ולהתאמץ להגיע אליו. לכן, מותר בארץ לאכול בשר חולין. יש מקום לרצונות ומאוויים אנושיים הנפרדים מעבודת ה'. אין בכך כל סכנה, כי הקשר עם ה' יכול להכיל גם את הנפרדות. זאת, בשונה מהתקופה הילדותית במדבר, בה כל התרחקות הייתה מסוכנת. יש קרבה פנימית יציבה, המאפשרת גם להתרחק.

כעת ניתן לענות על השאלה בה פתחנו – מדוע כורך משה את איסור הפגיעה במקומות הקדושים יחד עם אחדות הפולחן ל-ה'?

לאור דברינו, עם הכניסה לארץ, יש לעבור לעבודת ה' הבוגרת. כעת, פיזור עבודת ה' עשויה ללמד דווקא על זלזול בו. זהו ניסיון כביכול 'לאלץ' את ה' להיות נוכח ולהופיע בכל מקום, בכדי שיהיה זמין. במובן מסוים, הקדשת מקומות רבים ל-ה' מהווה פגיעה בו, הדומה לפגיעה במקום מקודש. אם ה' נוכח בכל מקום, הוא הופך למשהו זול, לחלק מהקיום הרגיל. בדומה לילד הבוגר, הממשיך לדרוש מהוריו להופיע בכל רגע ובכל מקום ובכך מוחק את קיומם כאנשים בעלי כבוד בסיסי. בתקופת הילדות זה מתאים, אך בתקופת הבגרות זה הופך לניצול.

בדומה לכך, בניית במות ל-ה' בכל רחבי הארץ, דומה לפגיעה בקדושה שלו. היא מהווה זלזול, הנובעת מצורך לחזור חזרה אל תקופת הילדות של המדבר. כעת נדרש משהו חדש – להתייצב, להתבסס, לאכול בשר חולין ולבוא לשמוח במקום הנשגב כמה פעמים בשנה, כדי לשמור על הקשר עם המקור, שממנו מגיע הכל. אלו חיים שיש בהם שילוב של "מנוחה ונחלה" יחד עם קשר מתמיד אל הקדושה הנשגבת.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. In Loving Memory of Jeffrey Paul Friedman z"l August 15, 1968 – July 29, 2012 לע"נ יהודה פנחס בן הרב שרגא פייוועל ז"ל כ"ב אב תשכ"ח – י' אב תשע"ב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] אמנם נהוג לציין את תחילת "נאום המצוות" החל מפרק ה', אולם חלקו הראשון של הנאום, בפרשות ואתחנן ועקב, עוסק באמירות וציוויים כלליים שנועדו לעודד את שמירת המצוות ולא בעניינים ספציפיים.

[2] לפני כן, בסוף פרק י"א, מופיעה מצווה ספציפית של מעמד הברכה והקללה. אולם, מדובר על מצווה חד פעמית – בניגוד למצוות שיבואו אחר כך שהן לדורות.

[3] למשל בתיאור תקופת המלך אסא (מלכים ט"ו, י"ד) וכן לגבי יהושפט, יהואש, אמציה, עזיהו ויותם.

[4] טענה זו נראית סבירה שכן בהמשך הפרק מתואר כי רבשקה נושא את נאומו ב"יהודית", השפה בה מדברים עם ישראל.

[5] שוב, ההשוואה לספר שופטים מלמדת כי זהו ביטוי המתאר מציאות שלילית.

[6] ראה על כך עוד בשיעורנו לפרשת עקב.