מה לקחו בני ישראל ממצרים
"ויאמר ה' אל משה, עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים, אחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. דבר נא באזני העם, וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים…" (שמות יא א-ג)
מביא רש"י בשם חז"ל שאמרו במסכת ברכות:
"אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק – אברהם: 'ועבדום וענו אותם' – קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' – לא קיים בהם".( ט.)
ולכאורה קשה, האם הקב"ה צריך לבקש מהעם שישאלו כלי כסף וכלי זהב ממצרים? האם אין דרכים אחרות לקב"ה, להשיג "בכוחותיו" את הכסף, ובכך לא יעבור על הבטחתו לאברהם?
ודאי שיש להבין את הדברים גם כפשוטם, אך ניתן לראות גם פן אחר בדברים אלו.
בני ישראל היו במ"ט שערי טומאה. האר"י הקדוש אומר – "ולא יכלו להתמהמה", כי אילו היו מתמהמהים היו עשויים להגיע לשער הנ', ולא להיגאל חס וחלילה.
אין כל בעיה אם כן, להוציא את בני ישראל ממצרים ברכוש חומרי, הבעיה היא שונה לחלוטין, והיא להוציאם ברכוש רוחני. הגמרא במסכת מגילה אומרת:
"אמר רבי יוסי בר חנינא, מאי דכתיב: 'והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו ונשאר גם הוא לא-להינו'? והסירותי דמיו מפיו – זה בית במיא (כריא) שלהן. ושקוציו מבין שיניו – זה בית גליא שלהן. ונשאר גם הוא לא-הינו – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום … שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים". (ו.)
הכוונה הפשוטה היא, ששרי יהודה ילמדו תורה במקומות שהיתה בהם בעבר עבודה זרה. אך אין זה הדבר היחיד שרוצים חז"ל לומר. חז"ל רוצים לומר, שגם מתרבות הגויים ניתן להוציא דברים טובים. גם מהגויים ניתן להוציא את השיקוצים ולקחת את הטוב – "ונשאר גם הוא לא-לוהינו".
בכל הגויים ישנם גם דברים טובים (פרט לעמלק). נקודות אלו נקראים "ניצוצות".
האר"י אומר על הפסוק "גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות ועשינו לה' א-להינו … כי ממנו נקח" – מתוך הטוב שבמצרים ניקח את הקרבן.
גם כיום בתרבות המערב, יש הלוקחים הכל – את כל התרבות על קרבה ועל כרעיה ויש שאינם מוכנים לקבל דבר. הדרך הנכונה היא לקחת את הדברים הטובים.
ניצוצות אלו – אמר הקב"ה לבני ישראל, יש להוציא ממצרים. הקב"ה רוצה, שבני ישראל יקחו את הדברים הטובים שיש במצרים, את הניצוצות שיש במצרים. עם ישראל סולד מכל דבר שנעשה במצרים, מכל תרבות שנוצרה במצרים, על כן הקב"ה אומר זאת בלשון בקשה – "דבר נא".
ציווי זה בא, לאחר מכת החושך (או בתוכה). במכת החושך מתו הרשעים, כדברי חז"ל: " 'וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים' – אחד מחמישים". יתכן להבין את הדברים כפשוטם, ששמונים אחוז מתו , ורק עשרים אחוז יצאו ממצרים; אך נראה שאין להבין הדברים כפשוטם, שכן חז"ל מביאים גם דעה האומרת שיצאו אחד מחמש מאות וכו'. נראה שיש להבין, שאחד מחמש מאות (או חמש) יצאו והשאר נגררו אחריהם, ולא היו אמורים לצאת לכתחילה. מכל מקום, וודאי שהעם היה במצב רוחני קשה ועל כן ישנו צורך לקחת את הניצוצות שהיה יכול ממצרים.
כמובן, ישנה סכנה בלקיחת יותר מדי ניצוצות, שכן עשויים במצב זה להיגרר אחר תרבות מצרים. ולכן יש להיזהר גם לא להיסחף אחר תרבות מצרים- והתורה כידוע מזהירה אותנו לא לחזור למצרים.
(הרב יהודה עמיטל זצ"ל. מתוך שיעורי בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת עציון)