חינוכו של משה: המוכנות המוחלטת למלא את דבר ה'
פתיחה: משה לעומת בלעם
בתחילת חומש שמות אנו פוגשים לראשונה את עם ישראל כקבוצה לאומית ולא כיחידים בלבד. במקביל, אנחנו מתוודעים לדמות חדשה שתלווה את העם לאורך כל חומשי התורה – משה רבנו.
"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים ל"ד, י), מעידה התורה, וחז"ל (ויקרא רבה א', יד) אף הסבירו שמשה זכה להסתכל "באספקלריא המאירה" (יבמות מט:), כלומר קיבל את דבר ה' באופן ישיר, והעביר אותו הלאה בצורתו הטהורה.
אך עוד דרשו חז"ל, "בישראל לא קם, ובאומות העולם כן קם" (ספרי דברים וזאת הברכה שנ"ז), וביארו שבלעם הרשע השתווה למשה בנביאות. על פניו הדבר תמוה: כיצד ייתכן שבלעם הרשע ישווה למשה בנביאותו?!
כדי לענות על כך, נפנה למשל הבא: ניתן לדמות את בלעם הנביא למעין משפך – דבר ה' מגיע אליו ויוצא כפי שהוא, ללא שום השפעה על המקבל או ממנו: אכן בלעם היה ככלי ריק בפני עצמו, ללא שום מידות טובות שישפיעו על הבנתו את דבר ה'.
אלא שכעת עולה השאלה ההפוכה: כיצד משה זכה למעלה זו, שלמרות כל איכויותיו האישיות הוא מעביר את דבר ה' בצורה זכה וצלולה, בלי שום 'נגיעה' אישית?
מרים ובתיה
כדי להבין במה ייחודו של משה, יש לחזור לתחילת חייו, אל הסביבה שבה הוא גדל והתחנך. לשם כך נפתח בדרשת חז"ל על הפסוק "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב', ד): "'ותתצב' – אמר רבי יצחק פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר. 'ותתצב', דכתיב ויבא ה' 'ויתיצב ויקרא כפעם בפעם'. 'אחותו', דכתיב 'אמור לחכמה אחותי את'. 'מרחוק', דכתיב 'מרחוק ה' נראה לי'. 'לדעת', דכתיב 'כי אל דעות ה". 'מה', דכתיב 'מה ה' א-להיך שואל מעמך'. 'יעשה', דכתיב 'יעשה ה' לאדוני בית נאמן'. 'לו', דכתיב 'ויקרא לו ה' שלום'". (ילקוט שמעוני קס"ו)
מדרש עוצמתי זה מדגיש את ההשגחה שאליה זכה משה כשהונח על יד היאור. על פניו יש כאן חריגה מפשוטו של מקרא, משום שבפסוק מתוארת השגחת מרים על אחיה ולא השגחת השכינה, אך נראה שאין כאן קושיא, ושני הדברים אמת: חז"ל השגיחו בכך שמרים לא עמדה שם לבדה אלא יחד עם השכינה, וכל זאת כדי להשקיף ולראות מה יעלה בגורלו של משה, ומכאן רואים כי מרים והשכינה פועלות בצורה זהה.
הדאגה לגורלו של משה בפרט ולגורלו של עם ישראל בכלל, אפיינה את מרים עוד לפני הולדת משה, כפי שמתואר במדרש מפורסם אחר: "תנא עמרם גדול הדור היה כיון שראה שאמר פרעה 'כל הבן הילוד' אמר לשוא אנו עמלים. עמד וגרש את אשתו עמדו כולן וגרשו את נשותיהן.
אמרה לו בתו אבא גזירתך קשה [משל פרעה] שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גוזר על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה ואתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא. פרעה רשע הוא ספק מתקיימת גזירתו ספק אינו מתקיימת ואתה צדיק וגזירתך מתקיימת שנאמר 'ותגזר אומר ויקם לך'.
עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן. 'ויקח את בת לוי'. ויחזיר מבעיא ליה! אלא מלמד שעשה בה מעשה לקוחין הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה ומלאכי השרת אומרים 'אם הבנים שמחה'". (שם)
בעקבות גזירתו הקשה של פרעה, עמרם התייאש מגורלו של עם ישראל: 'למה להוליד ילדים נוספים אם הם בכל מקרה ימותו?'. אך מרים דחקה בו לפעול אחרת, לעשות את חלקו, את ה'השתדלות' שלו ו'לאתגר' כביכול את הקב"ה שישלים את חלקו בעניין. הביטוי "אתה צדיק וגזרתך מתקיימת" מתייחס לכלל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", וממילא אנו מבינים שמרים תבעה מעמרם לפעול בעולם, כך שהקב"ה יהיה כביכול 'מוכרח' כביכול להושיענו.
הנכונות הגדולה לפעול למען עם ישראל מבלי לדאוג לעניינו האישי של הפרט מתבטאת במשפחתו של משה בהקשר נוסף: המיילדות שהמרו את פי פרעה והחיו את הילדים. נחלקו חז"ל (סוטה יא:) האם הן היו יוכבד ומרים ביתה או יוכבד ואלישבע כלתה. אך בין כך ובין כך רואים כי הסביבה שבה גדל משה התאפיינה בנכונות של כל אחד ואחד להשתדל ככל יכולתו לטובת עם ישראל, בציפייה לעזרת ה'.
גם הדמות הבאה בחייו של משה, בת פרעה, מתייחדת באותה נקודה בדיוק: כמו המיילדות, גם בתיה (בשמה בפי חז"ל, למשל בכלה רבתי ג', ג) ניצבת מול הדילמה האם להישמע לגזירת המלך (ובמקרה שלה מדובר גם באביה), או לחמול על הילד שנמצא בפניה ולהצילו. רש"י מביא את המדרש שבאותו יום בת פרעה ירדה ליאור לטבול ולהתגייר: להפוך מ"בת פרעה" ל"בתיה", בת ה'. וכך משה ניצל על ידי אישה שהקריבה את מעמדה ואת נוחותה האישית, ובחרה ללכת בדרך ה'.
חתימה
ראינו כיצד דמותו של משה התעצבה כבר גיל צעיר סביב עיקרון אחד: לראות מה ה' רוצה ממך, ולעשות זאת באופן הטוב ביותר. להימנע מחשיבה על עניינו האישי של האדם, ולהתמקד בצורך להיטיב לעם ישראל ולשמוע בקול ה' בלבד.
כעת, דומה שניתן להציע התשובה לשאלה שהעלינו בתחילת דברינו, כיצד משה זכה למעלה הגבוהה שיעביר את דבר ה' 'דרכו' בלי שום נגיעות אישיות, למרות איכויותיו הרבות: משום שכעת מתברר שכל חינוכו של משה עיצב את אישיותו ותכונותיו של משה כך שתהיינה מכוונות כלפי הקב"ה בלבד.
ההתנהלות שראה משה בסביבתו של הקרבה לטובת ה' וזניחת העניינים האישיים, זיקקה את אישיותו ותכונותיו והפכה אותו לכלי המתאים ביותר להעביר את דבר ה' הלאה. אך לא כי הוא לא 'השפיע' כלל על מה שעבר דרכו כמו במקרה של בלעם, אלא משום שכל אופיו ותכונותיו של משה הוקדשו בדיוק לעניין הזה: להבין ולהעביר את דבר ה' הלאה באופן המיטבי.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת שמות ה'תשפ"א, סוכמה על ידי שמואל פוקס ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)