דרכם של האחים אל התשובה

א. עלילת הגביע

פרשת מקץ פורשת בפנינו את תוכניתו המסתורית והמורכבת של יוסף כלפי אחיו. התוכנית כוללת את האשמתם כמרגלים, תביעה שיורידו עמם את בנימין והטמנת כסף באמתחותיהם.[1] באחד השלבים האחרונים של התוכנית, יוסף יוצר אצל האחים תחושה שהסכנה חלפה וניתן להוריד את המגננות עד כדי שתיה לשכרה: "וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ" (מ"ג, לד)

ואז, בעוד האחים מפיגים את שכרונם, מתכונן יוסף לשלב הבא של התוכנית – העלילה בדבר גנבת גביע הכסף: "וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ: וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר" (מ"ד, א-ב)

האמתחות ממולאות עד לקצה קיבולתן, אלא שמלבד התבואה מושב גם כספם של האחים איש לפי אמתחתו. בפי אמתחת בנימין מוטמן גם גביע הכסף של יוסף – מן הסתם אותו הגביע שבו שתה עם האחים לשוכרה.

המלכודת שיוסף תיכנן לא נסגרת על האחים מיד. תחילה, יוסף מאפשר לאחיו לנשום לרווחה ולהאמין שהם הצליחו לצאת בשלום ממצרים. כנגד החשש של האחים שהמזימה המצרית היא: "לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ" (מ"ב, יח), מדגיש הכתוב: "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (מ"ד, ג).[2]

איש אינו מנסה למנוע מהם לצאת מבית יוסף, ואפילו מן העיר הם יוצאים בשלום. אז, כשהאחים עדיין בהישג יד, אבל בוודאי מאמינים שכל נפתולי מצרים מאחוריהם, מפעיל יוסף את השלב הבא בתוכניתו: "הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה: הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם" (מ"ד, ד-ה)

יוסף מתדרך את 'אשר על ביתו' שלא להזכיר במפורש מה נגנב, כדברי רמב"ן: "הלא (בנוסחנו: הלוא) זה אשר ישתה אדני בו – לא הזכיר להם הגביע, אבל דבר עמהם כאלו בידוע שהם לקחו הגביע, ולכך אמר: הלא זה שלקחתם, הוא אשר ישתה אדני בו" (רמב"ן [מהדורת הכתר], מ"ד, ה)

לא רק הגביע אינו נזכר במפורש, גם עצם הטענה שנגנב לא נאמרת במילים ברורות. כביכול אין צורך לומר לאחים לא שאירעה גנבה ואף לא מה נגנב. הרי אם הם הגנבים, הם יודעים היטב מה גנבו. אלא שהאחים באמת לא יודעים על מה מדובר:[3] "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה: הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב" (מ"ד, ז-ח)

ברור שרכוש יקר ערך נגנב מבית האיש, אבל האחים הנבוכים, שאינם יודעים בדיוק מה נגנב ומה היקף הגנבה, נאלצים להתגונן בלשון כללית: "כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּהכַּדָּבָר הַזֶּהכֶּסֶף אוֹ זָהָב".[4] האחים מוסיפים ומכריזים: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם" (מ"ד, ט-י)

האחים כל כך בטוחים בעצמם, שהם מוכנים לאפשר לאיש לערוך אצלם חיפוש בלי שידעו אפילו מה נגנב, ודי להם במילים הסתמיות: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ".[5] מתוך בטחון זה, אף מוסיפים וגוזרים על עצמם עונש איום – מוות לגנב ועבדות לכל אחיו.

נכונותם של האחים לגזור על עצמם עונש מופלג גוררת, לכאורה, שינוי אצל האיש. במקום להמשיך להאשימם כחבורה אחת, הוא נכון להבחין בין הגנב לבין שאר החבורה שייחשבו "נְקִיִּם". ושוב, האיש נמנע מלהזכיר במפורש את הגנבה או הגביע, אלא מעדיף לשון סתומה: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד".[6]

בעיני האחים, הבדיקה באמתחותיהם אינה אלא אמצעי להוכיח את חפותם, ולכן הם משתפים עימה פעולה וממהרים להוריד את אמתחותיהם ולפתוח אותן: "וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ" (מ"ד, יא)[7]

האיש בודק את האחים על פי סדר הגילים, וכך דוחה את מציאת הגביע לסוף ממש:[8] "וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן: וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה" (מ"ד, יב-יג)

האחים קורעים את בגדיהם בצער, ושבים אין אונים אל ביתו של יוסף, אשר מוכיח אותם בלשון כללית, הדומה לזו ששם בפי שליחו: "וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי" (מ"ד, טו)

האחים אינם מנסים להתגונן מול תוכחתו של האיש ולטעון לחפותם. ההיפך הוא הנכון. יהודה מקבל עליו, בשם האחים כולם, גם את האשמה שהופנתה כלפיהם וגם עונש חמור: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" (מ"ד, טז)

אבל מדוע יהודה מוכן לקבל את ההאשמה בגנבה? האומנם הוא מאמין שבנימין גנב את הגביע? גם אם נניח שכן, מדוע יהודה ניאות לקבל על עצמו ועל אחיו עונש חמור יותר מזה שתבע 'אשר על ביתו' של יוסף?

ב. גנבת הגביע וגנבת התרפים

סיפור גנבת הגביע מעוצב באופן שמזכיר לקורא, ומן הסתם גם לאחי יוסף, סיפור משפחתי מפורסם מן הדור הקודם – סיפור גנבת התרפים. כך למשל דרשו חז"ל: "והן עומדין ומחבטין לבנימין על כתפיו ואומרים לו, אי גנב ברה דגנבתא [=אוי גנב בן גנבת] ביישתני! בן אמך את! כך היא ביישה (אמך) את אבינו: 'ותגנוב רחל את התרפים' " (תנחומא [בובר] מקץ י"ג)

הנה כמה מקווי הדמיון שמצא יאיר זקוביץ בין הסיפורים: "קווי דמיון רבים מלכדים את שני המעשים על אודות האם וצעיר בניה: א. יציאת יעקב וביתו בסיפור הראשון, ויציאת בניו של יעקב בסיפור השני, מארץ זרה לארץ כנען. ב. גביע יוסף משמש לניחוש… גם התרפים משמשים בתפקיד דומה… ג. קבוצת אנשים רודפת אחרי הבורחים כדי להשיגם… ד. הגזול מאשים את החשוד כגנב… ה. החשודים, הבוטחים בצדקתם, מצטדקים ומוכנים להפקיר את האשם – אם יימצא כזה – למוות: 'עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה…' (ל"א, לב); 'אשר ימָצא אתו מעבדיך ומת' (מ"ד, ט)… ו. בשני הסיפורים מתנהל חיפוש… ז. התחנה האחרונה בחיפוש התרפים היא אוהלה של רחל… ובחיפוש הגביע – אמתחת בנה הקטון…"[9]

מסתבר שיוסף טרח – לתכלית מסוימת – לעצב את סיפור גנבת הגביע בתבניתו של סיפור גנבת התרפים. אולם לאיזו תכלית? אפשר לומר, ברוח המדרש שהובא לעיל, שהמטרה היא לשכנע את האחים שכפי שרחל גנבה את התרפים בלי ידיעת אביהם, כך בנימין בנה גנב את הגביע בלי ידיעתם.

אבל חרף הדמיון שבין הסיפורים, קשה להאמין שיהודה מאמין בכך. הגביע אמנם נמצא באמתחתו של בנימין, אבל זאת יש לזכור: יד זרה כבר שלטה בחבילותיהם בעבר: "וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ" (מ"ב, לה; וכן שם כז-כח). כבר אז חשדו האחים במזימה: "וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ" (מ"ג, יח).

זאת ועוד, לאורך כל הסיפור, האיש התחמק מלומר במפורש שהוא מחפש גביע. ממילא האחים, שהצהירו "וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב" (מ"ד, ח), בוודאי נבהלו לגלות שמישהו הטמין "כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ" (מ"ד, א).[10]

האם אין בכך כדי להעלות ספק סביר, אם לא למעלה מכך, באשר לתוקפה של הראייה המרשיעה?[11] מדוע, אם כן, נכון יהודה להודות בעלילת השווא שטפלו עליהם?!

ג. הסכנות הכרוכות בדיבור לא-זהיר

אפשרות אחרת להסביר את התנהגותו של יהודה, נעוצה בהצעתם הנחפזת של האחים לנציגו של יוסף: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים" (מ"ד, ט). הצעה אומללה זו נראית כחזרה על דברי יעקב: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה" (ל"א, לב). אם האחים מאמינים שיעקב גזר בלי דעת את מות רחל בקיצור שנים, הם בוודאי חוששים שהם גזרו במו פיהם את מותו של בנימין. חשש זה מתחזק אפילו יותר, לנוכח העובדה שסיפור מותה של רחל אינו אלא סיפור לידתו של בנימין (ל"ה, טז-כ).

גם במישור הריאלי יש לאחים מקום לדאגה. משרתו של יוסף אמנם מסרב להצעתם ומתעקש על ענישה לגנב בלבד: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם" (מ"ד, י). אולם יוסף אינו פונה ל'גנב' בלבד, אלא שב ומאשים את כולם כקבוצה: "מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם" (טו). זה יכול להיות סימן מדאיג לאפשרות שבכוונת 'המצרי' להעניש את כולם לפי הנוסח שהם עצמם הציעו. משום כך, יהודה ממהר להציע גרסה חדשה, שאומנם מכניסה את צוואר האחים כולם בשעבוד, אך אינה כוללת את מותו של בנימין: "הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" (טז).[12]

ד. הא-להים מצא את עון עבדיך

מעקב אחרי התנהגותם של אחי יוסף לנוכח האשמת השווא בריגול, יוכל לרמוז להסבר נוסף, אולי אפילו סביר יותר, להתנהגותו של יהודה לנוכח האשמת השווא בגנבה.

תחילה יוסף פונה לאחיו ותובע: "שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם" (מ"ב, טז)

מובן מאליו שהאשמה שקרית זו אינה מעוררת באחים רגשות אשם. לאחר שלושה ימים בכלא, יוסף מרכך את יחסו לאחיו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים אֲנִי יָרֵא: אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם: וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ…" (מ"ב, יח-כ)

למרבה ההפתעה, דווקא אז מתעורר באחים רגש של תשובה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (מ"ב, כא-כב)

אחי יוסף יודעים היטב שהם אינם מרגלים. מן הסתם הם אינם מאמינים ש'המצרי' מאשים אותם בריגול בגלל מה שעשו ליוסף (למרות שלמרבה ההפתעה זו באמת הסיבה להאשמה!). בכל זאת, כשאחד האחים נאלץ להישאר בבור הכלא במצרים בעוד אחיו חוזרים בשלום אל אביהם, הם לא יכולים שלא להיזכר שכך נהגו ביוסף אחיהם. בני יעקב מבינים שהזיקה בין "צָרַת נַפְשׁוֹ" של יוסף לבין "הַצָּרָה הַזֹּאת" במצרים, אינה אלא יד ההשגחה. א-לוהים גלגל את הדברים, בלי קשר למניעיו של 'המצרי', כך שהם יענשו סוף-סוף על החטא הנורא.[13]

מסתבר שתהליך דומה עובר על האחים כאשר הם עומדים בפני יוסף. המשנה למלך מקפיד שלא להאשים אותם במפורש בגנבת הגביע, ובכך הוא פותח פתח להודות על אשמה אחרת שאינה מפורשת.[14] יהודה אינו מתוודה על גנבת הגביע, אלא מודה שהא-לוהים מצא את עוונם. כדברי ר' יצחק אברבנאל: "ובאמרם: 'הא-להים מצא את עון עבדיך' רמזו על מכרם את אחיהם יוסף לעבד ומבלי חמלה, ובעבור אותו עון הגנוז שפטנו האל מדה כנגד מדה. ולכן הננו עבדים לאדוני, תחת אשר מכרנוהו לעבד… ורמז גם כן במאמרם זה שבנימן לא גנב הגביע, חלילה לו, עם שנמצא בידו… ומפני זה לא אמרו אשר גנב הגביע, אלא 'אשר נמצא הגביע בידו' " (אברבנאל מ"ג, טו)[15]

העובדה ש"נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" של בנימין, אינה מעידה על כך שהוא גנב אותו, אלא על כך ש"הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ" (טז) – עוונם האיום כלפי יוסף.[16]

יהודה אינו טוען, כמובן, ש'המצרי' פועל מתוך מודעות לעוונם כלפי יוסף (אף שזו בדיוק הסיבה שבגללה הוא פועל!), אלא סבור שזוהי יד ההשגחה. מי שמכרו את אחיהם לעבד במצרים – עונשם הראוי שיהיו כולם עבדים במצרים.[17]

ומה באשר לבנימין? מה חטאו ומה פשעו? אולי יהודה משער שהגזירה יצאה על כל בני יעקב, וכך בנימין 'נתפס' אגב חטאם של אחיו.

ה. בין קבלת הדין לשחזור החטא

המשנה-למלך 'המצרי' אינו מבקש להמית את בנימין וגם לא לשעבד את אחיו: "וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ[18] הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם" (מ"ד, יז)

דווקא תגובה זו מוציאה את יהודה מן העמדה של קבלת הדין ושולחת אותו למאבק איתנים על גורלו של בנימין (יח-לד). מדוע יהודה, שהיה נכון לקבל את שעבודם של כל בני-יעקב (ובכללם בנימין!), אינו מוכן להסכין עם הרעה הקטנה יותר – שעבודו של בנימין לבדו?![19]

נראה לומר, שיהודה ואחיו מכירים בחטאם האיום והם נכונים בהחלט לקבל עליהם את עונשם. אולם כשהמשנה-למלך מסרב לקחת אותם לעבדים במצרים ומתעקש על שעבודו של בנימין לבדו, לא ניתן יותר להאמין שזהו עונש על חטאם. הרי לא יתכן שהעונש ייפול דווקא על ראשו של היחיד שלא היה שותף כלל לחטא.

יהודה מזהה לפתע תבנית היסטורית חדשה: אין כאן עונש על חטאם, אלא סכנת שחזור של חטאם! שוב עומד בן הזקונים האהוב של יעקב בפני גורל איום של עבדות במצרים, והאחים נדרשים לעזוב אותו שם ולחזור בלעדיו אל אביהם האבל.

יהודה מתגלה כאן כבעל תשובה גמור.[20] בהינתן לו הזדמנות שנייה, הוא אינו חוזר על חטאו, אלא מוסר את הנפש כדי לתקן אותו. מי שהציע בעבר למכור את יוסף, הבן המועדף על יעקב, לעבד במצרים, מציע עתה להיות לעבד במצרים כדי להציל את הבן המועדף על אביו.

בכך לימד יהודה את יוסף, את עצמו וגם אותנו, שאם רק היה בידו לשוב אל אותו יום נורא של מכירת יוסף, הוא היה נוהג אחרת.

ו. התיקון הגדול

יהודה ואחיו מייחסים את המאורעות המשונים שבאים עליהם ליד ההשגחה, ובזכות אמונה זו הם זוכים להרהורי תשובה. במבט ראשון אפשר לחשוב שהכול היה מיוסד על מרמה וטעות, שהרי מי שעיצב את הבמה והניח עליה את התפאורה המוקפדת לא היה א-לוהים אלא יוסף. אולם, כפי שיוסף עצמו עתיד ללמד אותנו, מעשי בני אדם ותחבולותיהם אינם מבטלים את ההשגחה הא-לוהית, אלא מסייעים לגלות אותה: "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים" (מ"ה, ח). לא רק תחבולותיהם האיומות של האחים היו כלי ביד ההשגחה להגשים את שגשוגה של המשפחה במצרים, אלא גם תחבולותיו המיטיבות של יוסף: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (נ', יט-כ)

קשה שלא להתפעם מנכונותו של יוסף לעמוד מאחורי הקלעים ולבנות עבור אחיו תפאורה מדוקדקת שתאפשר תיקון לעוונם, וקשה שלא להתפעל מן הנכונות השלמה של יהודה לנצל את ההזדמנות לתיקון. על מצע כזה של תשובה נרגשת וכנה, יכולים לצמוח ניצנים ראשונים של אחדות, שתהפוך את השונאים של יום אתמול לאחים שיקימו יחד עַם ביום המחר.

(ד"ר יושי פרג'ון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לד"ר ולישיבה).


[1] הניסיון לשחזר את תוכניתו של יוסף העסיק רבים מן המפרשים והחוקרים, וראו למשל נ' ליבוביץ, עיונים בספר בראשית בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, ירושלים תשכ"ז, עמ' 325–328; הדיון הנוקב והאוהב של ר"י בן-נון ור"י מדן, בתוך י' בן-נון, פרקי האבות: עיונים בפרשיות האבות בספר בראשית, אלון שבות תשס"ג, עמ' 165–222; י' פריאל, "התנכרות יוסף לאחיו: נקמה או תהליך חינוכי", טללי אורות י"ד (תשס"ח), עמ' 35–52; מ' צפור, "קריאה כפולה בסיפור מפגש יוסף ואחיו", שאנן כ' (תשע"ה), עמ' 57–72.

[2] כך מפרש אברבנאל: "וזכר הכתוב שהבקר אור והאנשים שלחו משם. ואמר המה וחמוריהם להגיד שלא היה הדבר כאשר חשבו שנתן האדון או אשר על ביתו עיניהם בהם ובחמוריהם לקחת אותם לעבדים לעבוד ולמשא כי הנה מבלי עכוב בהשכמת הבקר שולחו המה וחמוריהם" (אברבנאל מ"ג, טו)

ראו עוד א' סימון, בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה באור המקרא – המקרא באור שאלות השעה, מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת, תל-אביב 2002, עמ' 76–77.

[3] בנוסח תרגום השבעים נוסף כאן משפט שניתן לתרגמו בערך כך: "למה גנבתם את גביע הכסף אשר לי?", ובוולגטה: "הגביע אשר גנבתם זה הוא אשר ישתה אדני בו" (ראו מ' צפור, תרגום השבעים לספר בראשית, רמת-גן תשס"ו, עמ' 540–541, שנוטה לאמץ את הנוסח הזה). אולם מסתבר שהתרגומים לא ביקשו אלא להעלים את אי-הבהירות המכוונת שבניסוח ההאשמה (וראו צפור [לעיל הערה 1] עמ' 63, הערה 21).

[4] כך מפרש אברבנאל: "והנה לא הזכיר בביאור הגביע אבל דבר עמהם כאלו בידוע שהם לקחו הגביע ולכך אמר הלא זה אשר ישתה אדוני בו ר"ל הלא זה אשר לקחתם הוא אשר ישתה אדוני בו והם השיבו כאנשים אשר לא היו יודעים על מהו מדבר ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב"  (אברבנאל מ"ג, טו)

ראו עוד א' אהוביה, "מעלילות יוסף", בית מקרא ל"א, ג (תשמ"ו), עמ' 275.

על פירוש זה ניתן לשאול, האם ההיגד: "הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ" (מ"ד, ה) אינו מבהיר לאחים שמה שנגנב הוא הגביע?! תשובה אפשרית לכך היא שאכן היגד זה סובל פירוש נוסף, כפי שטען צפור: "ההיגד… יכול אמנם לרמוז לגביע של יוסף, אבל אפשר להבין את דברי האיש גם כך: לאחר שיצאתם לדרככם, לקח האדון את הגביע בידו, כמנהגו מדי בוקר בבוקר, וגילה באמצעותו שביצעתם פשע, ולכן שלח אותי לעצור אתכם. אין בדברי האיש רמז לכך, שלמעשה ברגע זה הגביע אינו ברשותו של יוסף, כי נגנב, והם החשודים בגנבה" (צפור [לעיל הערה 1], עמ' 63)

עם זאת, צפור עצמו נוטה להניח שהאיש אומנם האשים את האחים במפורש בגנבת הגביע, אלא שהמקרא דילג על כך (שם עמ' 63–64).

לתשובה אחרת רומז אונקלוס בתרגומו: "וְאֵיכְדֵין נִגנוֹב מִבֵּית רִבּוֹנָך מָנִין [=כלים] דִּכסַף אוֹ מָנִין דִּדהַב" (אונקלוס [מהדורת הכתר], מ"ד, ח). לפי אונקלוס, גם אם האחים אינם יודעים שמדובר דווקא בגביע הכסף, הם כבר מבינים שמדובר בכלים.

[5] תרגום השבעים, לשיטתו, גורס כאן: "אשר ימצא אתו הגביע" (ראו צפור [לעיל הערה 3], עמ' 541–542). שוב נדמה כי זו תוספת משנית, המבקשת להתאים בין התגוננותם של האחים לבין מה שהואשמו בו.

[6] תרגום השבעים, לשיטתו, גורס כאן: "אשר ימצא אתו הגביע" (ראו צפור [לעיל הערה 3], עמ' 542). שוב נדמה כי זו תוספת משנית שנועדה להעלים את אי-הבהירות מן הסיפור.

[7] כך מפרש ר' מנחם בן שלמה: "וימהרו – זריזים בני זריזים… ויפתחו איש (את) אמתחתו – מפני שלא פשעו בדבר, לכך משתדלין לצאת מידו" (מדרש שכל טוב [בובר], מ"ד, יא)

[8] מסבירים חז"ל: "ולמה עבד כן, שלא יאמרו יודע היה היכן הוא מונח" (בראשית רבה צ"ב, ח). ראו עוד רש"י; ר"י בכור שור; רד"ק; ר' אברהם בן הרמב"ם; אברבנאל. מאידך גיסא, יש בכך כדי להזכיר לאחים את העובדה התמוהה שסדר הגילים שלהם ידוע ליוסף: "וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (מ"ג, לג). ראו סימון (לעיל הערה 2), עמ' 77. אבל ראו את דברי אהוביה, הסבור שהאחים הם שהתיישבו מעצמם לפי סדר גיליהם (אהוביה [לעיל הערה 4], עמ' 273 הערה 3). דומה לו דעת צפור (לעיל הערה 1), עמ' 61 הערה 16 (ראו עוד פירושו לסדר החיפוש בעמ' 65).

[9] י' זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל-אביב 1995, עמ' 18–19. זקוביץ טוען כי: "היחס בין שני הסיפורים מבהיר כי בנימין משלם על חטאי אמו, על דרך 'אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה' " (עמ' 19). אולם קשה לאמץ את ההסבר הזה, שהרי בנימין כלל אינו נענש בסיפורנו. אבל חשוב מכך, ההנחה המובלעת בדברי זקוביץ, שהזיקה בין שני הסיפורים מצביעה על יד מכוונת, בוודאי נכונה. אבל כפי שנרחיב בהמשך, הפעם היד המכוונת את המאורעות היא ידו של יוסף.

[10] האיש מתגלה כבעל ראייה סלקטיבית במיוחד, שהרי הוא עובר בשתיקה גמורה על הכסף שהוא מוצא בפי אמתחותיהם. לנוכח זאת מציע רמב"ן שני פירושים: "שים כסף איש בפי אמתחתו – לדעתם [=בידיעתם], כי אמר להם: ידע אדני כי עשה לכם חמס ויבקש להיטיב לכם; שאם עשה זה כפעם הראשונה, שלא לדעתם, היה להם התנצלות בגביע, שנעשה בו כאשר נעשה בכסף, אבל היה לדעתם, וידעו בכסף… ואם היה שלא לדעתם, אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון, ולא יתכן כן בגביע; ומי יוכל לדין עם שתקיף ממנו" (רמב"ן [מהדורת הכתר], מ"ד, א(

ראו עוד ספורנו; צפור )לעיל הערה 1), עמ' 62–63.

אברבנאל מבקר בחריפות את פירושו הראשון של רמב"ן: "והרמב"ן כתב, שהושם הכסף לעיניהם ושאמר אליהם שהאדון היה עושה עמהם חסד על עמלם. אבל זה לא נזכר בכתוב, אבל בהפך, שאומר: 'ואת גביעי הכסף תשים בפי אמתחת הקטן ואת כסף שברו' – מורה שהגביע והכסף הושמו כאחד ושניהם בסתר" (אברבנאל מ"ג, טו)

[11] לדעת אברבנאל פרשת הכסף נועדה למנוע מהאחים להאמין בעלילת הגביע: "כי הנה עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים עוד נשאר ספק בלבו האם היה להם אהבה עם בנימן או אם היו עדין שונאים את בני רחל אמו ולכן רצה להביא את בנימן בפרט בנסיון הגביע לראות אם ישתדלו להצילו. אבל חשש עם זה אולי יחשבו אחיו שהיה אמת שבנימן גנב את הגביע כמו שרחל אמו גנבה את התרפים לאביה. ואולי מפני זה יאמרו הנפש החוטאת היא תמות ולא ידרשו בעדו בכל כחם לא לשנאתם אותו כי אם לבשתם מרוע המעשה. הנה מפני זה צוה יוסף לשום עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כלם, שבזה יכירו הם שלא היה האשמת בנימן ורשעתו כי אם מעלילת האדון. ובידיעתם זה אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבודתו יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתודע אליהם וייטיב עמהם כמו שעשה, אבל אם המה יעזבוהו לעבד יודע שעדין המה עומדים במרדם ויתהפך להם יוסף לאויב והוא ילחם בם" (אברבנאל שם)

ראו עוד אהוביה (לעיל הערה 4), עמ' 274–276.

[12] כך פירש ר' חזקיה בר מנוח: "משום דלעיל אמרו: 'אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים'. כשראו אחיו שנמצא ביד בנימין אמרו: 'גם אנחנו' – עבדים כאשר אמרנו, 'גם אשר נמצא הגביע בידו' – לא יהיה אלא עבד, כי יראים היו פן ימיתוהו"

[13] ראו ליבוביץ (לעיל הערה 1), עמ' 330–331; סימון (לעיל הערה 2), עמ' 73; א' סמט, עיונים בפרשות השבוע: סדרה ראשונה, תל אביב תשס"ט, כרך א', עמ' 124–125; ל' קאס, ראשית חכמה: קריאה בספר בראשית (תרגום: מ' ארבל), עמ' 588–589. בן-ראובן מציגה בפירוט רב את הסימטריה המהופכת בלשון ובפרטי העלילה, בין סיפור 'מכירת יוסף' לסיפור מאסרם של האחים (ש' בן-ראובן, "מידה כנגד מידה בסיפור יוסף", בית מקרא מ"ט, ד [תשס"ד], עמ' 185–190).

[14] ראו א' אלטר, אמנות הסיפור במקרא (תרגום: ש' צינגל), תל-אביב תשמ"ח, עמ' 195.

[15] ראו ליבוביץ (לעיל הערה 1), עמ' 332–333; י"מ עמנואלי, ספר בראשית: הסברים והארות, תל-אביב תשל"ז, עמ' 565–566; אלטר (לעיל הערה 14), עמ' 196; אהוביה (לעיל הערה 4), עמ' 276; צפור (לעיל הערה 1), עמ' 66–67.

לעומת זאת, כמה מן הפרשנים סבורים שיהודה אינו מקבל על עצמו כל אשמה. כך למשל מפרש רלב"ג: "הנה אין לנו פה להתנצל, אך באמת תדע, שאין לנו חטא בזה, אך סבב השם יתעלה, שיקרה דבר יחשב לנו עון; ואולי הושם הגביע בזולת כונה על יד ממלא השקים באמתחת בנימן, אך באמת לא גנבוֹ. והנה יחס מה שיתחדש על דרך הקרי לשם יתעלה…" (רלב"ג, ביאור המילות [מהדורת הכתר], מ"ד, טז)

ואילו שד"ל מציע כי יהודה אמנם ייחס את הפעולה לא-לוהים ממש, אבל:  "עשה עצמו כמודה, כי ראה שאם היה מכחיש לא היה מועיל כלום והיה מקציפו יותר…" (שד"ל [מהדורת על התורה], מ"ד, טז)

[16] על שורש מצ"א בסיפורנו, ראו צפור (לעיל הערה 1), עמ' 66.

[17] יש לציין שבסופו של דבר זה העונש שבו נידונו בני ישראל, כמסופר בתחילת ספר שמות. ראו עוד סימון (לעיל הערה 2), עמ' 88–92; ד' סבתו, "'ותהי הארץ לפרעה' – שורשו של שעבוד מצרים", מגדים נ"ב (תשע"א), עמ' 41–57.

[18] כמו יהודה, גם יוסף מכנה את בנימין: "הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ". אם נאמץ את טענת אברבנאל (צוטט לעיל) שיהודה אינו מודה בכך שבנימין גנב, יהיה עלינו לומר שגם יוסף מקפיד שלא להאשים במפורש את בנימין בגנבה.

[19] לדעת שד"ל: "אחר שאמר להם דרך חבה ואתם עלו לשלום אל אביכם הרהיב בנפשו עוז לבקש ממנו דבר לפנים משורת הדין מצד החמלה והחנינה…" (שד"ל [מהדורת על התורה], מ"ד, יח)

[20] כך כותב הרמב"ם (בעקבות בבלי יומא פ"ו ע"ב): "איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח. כיצד: הרי שבא על אישה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עימה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר – זה הוא בעל תשובה גמורה" (רמב"ם [מהדורת ממרא], הלכות תשובה, ב', א)

דווקא בשעה זו של תשובה, מגלה יהודה את מלוא סגולותיו כמתחרה האמתי של יוסף על הנהגת המשפחה. ראו קאס (לעיל הערה 13), עמ' 604; ראו עוד ג"ח כהן, "מנהיגות בעימות בסיפורי יוסף" בתוך ע' המנחם (עורך), הגות במקרא ד', תל-אביב תשמ"ד, עמ', עמ' 140–142.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • "מקץ שנתיים"– מה הקשר לחנוכה?
  • פרשת מקץ - ראיון עבודה
  • חלום פרעה ושאלתו ליוסף
  • ראיית הנולד
  • 'אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ' - האם ראובן הינו בכור שוטה?
  • למה פעל יוסף להגשמת החלומות אשר חלם?
  • פתרון חלומות פרעה
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.